נסיון, נסיון, 1 2 3

אני אוהבת לנסות דברים חדשים.

אם זה מצליח לי, אני אפילו מגזימה (קצת) וממשיכה ליצור.

ככה יצא ששרפתי את הבלנדר שלנו כשניסיתי (קצת) למחזר נייר וליצור איתו אהיל למנורה. הרטבתי מלא נייר וצבעתי אותו במי סלק ואז החלטתי לטחון אותו היטב היטב בבלנדר. התוצאות היו הרות אסון. לבלנדר.

הנייר גם התעקש לא להתייבש לי בזמן, מה שגרם לפרויקט המיוחל של אהיל לשנות מצב ולנייר לשמש כפריט קישוט במעמד עצמו.

אני לא גאה בתוצאה.

אופים ונהנים

אמא, אני רעבה!

זה מה שאני שומעת מהבנות שלי בזמן האחרון. וזה לא שאני מרעיבה אותן (ניסיתי, הן עושות יותר מדי רעש, אין בזה יתרון), פשוט שהן התחילו קייטנת ספורט, וכשהן חוזרות הביתה - הן רעבות. לפחות 2 מתוך ה3. השלישית עושה קייטנת בישול, אז היא לא רעבה (אני שוקלת בחיוב לשלוח את שלושתן פעם הבאה לקייטנת בישול, אולי ככה יהיה לי יותר שקט).

ככה נראה הלו"ז של קייטנת הבישול. כל יום הם מכינים אוכל ממדינה אחרת. זה נראה כאן כאילו ארה"ב היא מעצמה קולינרית לפחות כמו איטליה...

מתי בפעם האחרונה עשית משהו לראשונה?

את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה.
למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל בוקר - מתי לאחרונה עשינו משהו בפעם הראשונה.

בתמונה - ספל קרמיקה בפוזה מגרה

אני מניחה שהכוונה שלו היתה שונה, אבל אני תמיד חייבת לקחת את הרעיונות הללו רחוק מדי, וכבר הרבה זמן שלא סיפרתי לכם על היכולת המדהימה שלי לייצר פאדיחות מושקעות. אז תקשיבו לאחרונה שלי, שלקחה את המשפט שלעיל והעמידה אותו בראש חוצות.

הכל התחיל אתמול, כשיצאתי מהבית לעבר החווה של בח"לי (בחיר ליבי, החקלאי המוכשר), יחד עם בנותיי והכהבלה, עם מיכל דלק כמעט ריק. כבר כמעט חודשיים שאני עם האוטו החדש החתיך שלי, ויכולות שריפת הדלק שלו הינם עדיין חידה בעיניי. יש שיגידו, שכשנורת הדלק נדלקת, אין צורך להתחכם וכדאי ללכת ולתדלק. לא אני. אני ראיתי שהשעון ממליץ לי לתדלק עוד 90 ק"מ, והתוכנית שלי היתה לנסוע 60, וזה מכבר רציתי לראות כמה קילומטרים יכול הרכב החתיך שלי לנסוע על מיכל שלם. אז נסעתי, והחזקתי את עצמי חזק לא לעצור באף תחנת דלק בדרך (מפוקפקת ככל שתהיה). המיכל השתנה עם הדרך. ירד ל80, ל70, ל60. עלה שוב ל70 והגיע עד 50. ואני? לא חששתי בכלל. והרי גם הצטמצמה לי הדרך, אז מה הבעיה? לחווה של הבחור הגענו עם כמעט 40 ק"מ ספייר במיכל, ו30 ק"מ נסיעה לתחנת הדלק שאליה האוטו התרגל. אוטו מפונק, כבר אמרתי?

הנה כמה תמונות מהחווה, כולל של האוטו החתיך שלי.

מסדרון הכניסה למשרדים, בפריחה מלאה

חלון לים הירוק

וואו! איזה אוטו חתיך! של מי?

צועדת על אדמה לא מוכרת

זו החממה החדשה של המוכשר הפרטי שלי. צילמתי כי אני גאה

בסוף הביקור, רגועה וטובת לב, העמסתי את הבנות הרטובות שלי (הן הביאו איתן רובי מים, אל תשאלו) ואת הכהבלה על האוטו ויצאנו לדרך. בתוכנית - לנסוע הכי רגוע שאפשר עד לתחנת הדלק הקרובה, מרחק 31 ק"מ מהחווה. בפועל - להיתקע עם מיכל ריק אחרי 19.

כן, כן. אתמול, בפעם הראשונה בחיי, נתקעתי בלי דלק באמצע שומקום. לא הישג מרשים, לכאורה, אבל כזה שידובר בו עוד רבות.

למעשה, בח"לי (שיחיה עוד שנים ארוכות, אמן) רצה לקלל אותי נמרצות, אני בטוחה, כשנאלץ לעלות על האוטו באמצע יום עבודה ולצאת לכיווני (בגשם זלעפות, כדי שיהיה מעניין) עם מיכל רזרבי, אבל במקום זאת הוא רק סינן "שתהיי בריאה", ובא.

מאוחר יותר באותו היום, ראינו את "וונדר וומן" עם גל גדות המהממת, וניסינו לנער את החוויה הזו מהזיכרון שלנו, אבל אין סיכוי. הבנות שלי יספרו עוד שנים על אותה הפעם, שאמא שלהן חשבה שהיא מסוגלת לנצח מיכל דלק.

לו רק הייתי גל גדות.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: היום הצלחנו לעשות שוב משהו לראשונה, אבל על כך בפעם הבאה :)

קלאסה במרפאת השיניים

מבין שלוש בנותיי, רק הזאטוטה היתה הולכת לישון כל לילה עם בקבוק.
היא היתה מבקשת (או דורשת, או נחושה או מתעקשת, תקראו לזה איך שתקראו) את השוקו שלה והולכת למיטה - לפעמים נרדמת מיד, לפעמים מסיימת את כל הבקבוק, מניחה בצד ונרדמת. כן, אני יודעת, הגזמתי לגמרי. הילדה גדלה בהזנחה פושעת ורשויות הרווחה מתדפקות על דלת ביתי ברגעים אלה. מזל שאני לא בבית.

בכל מקרה, השוקו עשה את שלו, ולזאטוטה בת 4 יש חורים בשיניים.
מיד פניתי למקורות יודעי דבר ושאלתי מי מהם מכיר רופא שיניים שמטפל בילדים. מסתבר שלואיסה, המורה שלי לספרדית, מטפחת אחים ובני דודים, וכולם רופאי שיניים. וכך, ביום רביעי האחרון, התייצבנו זאטוטה אחת ואנוכי במרפאתו של ד"ר פרדרס אשר באחד מהאזורים המפוארים בגואטמלה סיטי.
השכונה בה ממוקמת המרפאה הינה של בתים פרטיים, כבישים רחבים, מדרכות מסודרות, גינון מושקע ושומר בכניסה, באמצעה של העיר הסואנת. בכניסה למרפאה, מדרגות מעוצבות מובילות למעלה, בעיטור של קרמיקה מצוירת ביד וקירות הצבועים בווש חום (זה בעצם צבע חום שעשו עליו וויש). חדר הקבלה היה מפואר גם כן, עם פקידת קבלה מחויכת שהזמינה אותי לשבת על הכורסא הרכה, הרקומה גם היא בגוונים של חום, וכשביקשתי ללכת לשירותים, הכניסה אותי ביראת כבוד לחדר שירותים מעוטר במראות סביב סביב, בו אוכל גם למצוא, בעת הצורך, מי פה ומשחת שיניים. מפנק.
בהגיע תורה של הזאטוטה לשבת על כס הכבוד, נכנסנו לחדר הטיפול, שם פגש אותנו כסא מוכר עד להכאיב בצבע כתום חמרה. מול הכסא הוצב חלון רחב ידיים, ומעברו השני, קיר מעוטר במזרקה מעוצבת בסגנון קולוניאלי. זה כמובן נועד להרגיע את המטופל, היושב על כסא המחמד, ואכן זאטוטתי היתה רגועה. היא ישבה על הכסא בחדווה, צחקקה כאשר הרופא משך אותה עד למשענת הכסא כדי שתגיע עם ראשה למקום הראוי, פתחה את הפה בלי בעיה ולגמרי לא היה לה מושג. היא לא ידעה.
האמת, שהבדיקה הראשונית הזו לא היתה נוראית כל כך. גילינו שיש לה חורים בשיניים (ידענו). גילינו כמה חורים יש לה (לא ידענו). הרופא שם דבק זמני שייבש לה את השיניים ויימנע הגדלה של החורים (היא ירקה דבק למשך 10 הדקות שלאחר מכן). קבענו תור לתחילת הטיפולים לשבוע שלאחר מכן ובאנו לצאת חזרה הביתה, עם דרישה לא לאכול שעתיים שלמות.
כמעט והכתרתי את הביקור כביקור רופא שיניים הכי מוצלח שהיה לי אי פעם. גם כי לא אני זו שישבה על הכסא, וגם כי הוא היה מעוצב, נעים, מפנק. קלאסה.
אבל, רגע לפני שיצאנו מהמרפאה, קרא לי הרופא לחדרו. "אל תגידי שום דבר לגבי הזריקה המרדימה", הוא ביקש ממני, "וגם, החצאית שלך מורמת מאחורה, לא כדאי לך לצאת ככה לרחוב".

קלאסה.

עד לפדיחה הבאה, נשיקות <3 עינת

פוסט הפולניה

קודם כל, נראה לי שאני חייבת לכם התנצלות.
כי הנה אני, הכותבת בלוג לעת תחביב, חיה את חיי ומבלה את חוויותיי, ולא משתפת אתכם בגרוש! וזה לא שאני לא חושבת עליכם. הו לא..כרטיס הזיכרון בטלפון שלי מלא בתמונות שכולן נלקחו מתוך מחשבה עליכם בלבד, ואיך אצרף אותם לבלוג מרנין ואתם תשבו בבית, או במשרד, או בדרך לאנשהו, מול המחשב או הטלפון, ותצחקו כל כך, שאדם זר שיעבור במקרה מול דלת המשרד שלכם יחשוב שאתם קצת דפוקים בראש כי אתם צוחקים בקול לעצמכם. לבדכם.
ואז מגיע הערב, ואני, בחוצפתי הרבה, הולכת לישון.
כאילו, מה?? מה לישון? איפה המחויבות? והרצון הטוב? וההתחשבות בכם, שחיים לכם בציפיה עמוקה לקרוא על הפדיחה האחרונה שלי (כמו לכתוב נגזרת למכנסיים במקצועיות רבה, ואז לגלות שתפרתי את שתי הרגליים אחת לשניה ויצרתי חצאית), או על איזו חוכמה של זאטוטה בת 3 (אמא, אני יכולה לאכול בכוח? שאלה והשפריצה מרק לכל עבר), או על איזו תובנה חדשה לגבי המקומיים (כי זמן בחירות עכשיו, ומלבד שלטי הבחירות הרגילים, שמעטרים כל עמוד/קיר/אבן שפה/הלך מסכן שעמד רגע אחד יותר מדי, ישנם גם שלטים המבקשים מהאלוהימה שלהם שיעזור להם לבחור נכון ולמגר את השחיתות במדינה. כבוד).
הרי החיים אינם חיים בלי שאהגה את הגיגיי מעל גלי הרשת. החיים שלכם, זאת אומרת. שלי דווקא די סבבה.

אז מה אני רוצה מכם בעצם?
שאלה טובה.
קודם אני רוצה להגיד לכם תודה, על שלא התייאשתם, וגם בימים של דילול בלוגי (יש כזה מושג, נשבעת לכם!) עדיין אתם חושבים עליי (פחחח..עאלק!) או לפחות ניגשים לבדוק מה חדש, ואיזה רעיון אווילי חדש התחשק לי לעשות (מכנסצאית למשל היה רעיון ממש טפשי, נאלצתי לשבת חצי שיעור ולפרום).
ורציתי להתנצל על שלא שיתפתי אתכם בסתם הגיגים בזמן האחרון אלא הלאתי את חלקכם בהדרכות שדורשות מכונות תפירה וכאלה. אני מתנצלת מעומקי ליבי ומבטיחה לכם שאעשה זאת שוב. כי אם אני נהנית אז בטוח יהיה מי שייהנה גם כן (שלום לך :-))
ולכן גם מבקשת מכם להמשיך ולקרוא, כי מדי פעם גם תבוא רשומה כזאת, שעוסקת בעיקר בהלקאה עצמית. ואת זה הכי כיף לקרוא, הרי.
ולסיום סיומת - בואו תשמעו שיר מגניב ששמעתי לאחרונה, ותגידו לי אם לא בא לכם להתאהב קצת שוב.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: במקור הרשומה הזו היתה צריכה להיות מעוטרת בתמונות של התוכית צ'יקה והיא ספוגת מים אחרי מקלחת, ככה בשביל ההומור הנמוך, אבל המערכת החדשה של מייקרוסופט לא מאפשרת לי, אז עד העדכון החדש - ראו עצמכם כמודרי תמונות. 

יום הבוחר(ת)

שלום שלום!

קודם כל אני רוצה להתחיל ולספר לכם שלבחור לא בחרתי היום (לצערי), אבל לעומת זאת כבר הספקתי לתפור רוכסן לכרית, לקנות בד חדש לשמלת קיץ לעמית, לשבור כוס מלאה בקפה שניה אחרי שסיימתי לנקות את הבית (טוב, נו...לא אני...דלילה..), להכין כוס חדשה ולשים שקית ממתיק בקערה של הממתיקים במקום בכוס קפה, לצבוע דף צביעה של ציור ויטראז' והיום עוד לא נגמר. מה אתם עשיתם היום?

בשנה שעברה, הכנו תחפושות פורים עם חוט ומחט. וקצת דבק חם. זוכרים?
אז השנה התחדשתי במכונת תפירה, ובחוג תפירה עם 2 מדריכות נהדרות שעוזרות לי להמיר את החלומות שלנו לבשר ודם (או לפיסת בד... הגיוני יותר). התחלנו עם למצוא את החלום האולטימטיבי. יערה מיד בחרה רפונזל (זו היתה התחפושת הכי מדליקה שמצאתי בשבילה, ולשמחתי היא התלהבה גם), עמית ראתה שמלת נסיכה מבריקה והחליטה שהיא מלכת אסתר ויעל התלבטה והתלבטה והתלבטה ובסוף החליטה שכדי שתוכל לשחק כדורגל בפורים (תמיד בשורה האחרונה יש לשאול את השאלה - האם אפשר לשחק כדורגל עם הלבוש הזה), כדאי שתתחפש ליסמין, כי יש לה מכנסיים.





 
 

 בכלל פורים היה מאוד שמח. אמא שלי היתה איתנו, ונסענו לעיר לחגוג עם הקהילה היהודית בבית הכנסת העתיק בעיר. בית הכנסת הזה עומד על תילו כבר 90 (!) שנה, וכמו בשנה שעברה - הבנות חזרו עם שקית מלאה צפצפות רועשות (שנעלמו באורח פלא יומיים אחר כך), צעצועים מטופשים (שנשברו כבר בדרך הביתה) ושמחה גדולה על חגיגה דוברת עברית.

 ועכשיו בואו נחזור רגע לאחור ונתמקד במכונת התפירה החדשה שלי. כן, כן..יש לי מכונת תפירה!! אמא ואבא שלי הפתיעו אותי במתנה הנפלאה הזו, ומאז היא עובדת שעות נוספות - תחפושות פורים, שמלות, חולצות, שמיכות. כל מה שבא לנו בעצם. הנה מדגם:

יעל חלמה, מדדה, בחרה בד ותפרה את שמת חלומותיה.

וגם יערה רצתה כזו,
אז הכנתי לה.



עמית עזרה לי להכין שמיכת תינוק כמתנה לחברה

וזו הפינה החדשה והנפלאה שלי.
סופי נחה לה על גב הכסא, מחכה שאקח אותה ואגדיל אותה עוד קצת.

שיהיה לנו יום מקסים! <3 עינת

ועוד משהו קטן: התגלו עצמותיו של מיגל דה סרוואנטס, שכתב את דון קישוט והמציא את דולצינאה. 350 שנה לא ידעו היכן הוא נמצא, ואני שואלת - אולי סרוואנטס היה אלביס של לפני 400 שנה, ופשוט לא רצה להתגלות?

 

בלט וביצים



שלומות!

זוכרים שסיפרתי לכם על מופע הבלט של עמית? ועל המופע השני סיפרתי לכם?

כי היו שניים...

טוב, אני אתחיל מההתחלה.

עמית, בתי בת ה7 כמעט 8, רוקדת בלט. היא מאוד נהנית ועל אף ששערה הארוך מאוד מאוד מאוד הוא גם מתולתל, היא נעתרת פעמיים בשבוע לנסיונותיי העקרים לגלגלו לגולגול הדוק. החוקים בסטודיו שלה הם מאוד נוקשים - חייב גולגול הדוק, חייב גרביון ורוד ובגד-גוף שחור (אנחנו אף פעם לא עומדים בחוק הזה. צבעוני זה השחור החדש!), וחייב לעשות משכנתא שנייה כדי לשלם עבור ההופעה. אני לא אלאה אתכם בעלויות (כי זה בקצאל), אבל היינו צריכים לשלם על השמלה שנתפרה ביד על ידי תופרת מומחית שהגיעה במיוחד מארה"ב ומותאמת למידותיה של הרקדנית, על כתר הפנינים הלבנות הנלווה לשמלה, על התמונות המקצועיות, על הכרטיסים לשתי הופעות ועל התפאורה. לזה התווסף יום כיף בסלון היופי לפני ההופעה, מתנה וזר לכוכבת לרגל המופע הראשון שלה, ועוד מתנה קטנה לרגל המופע השני. הדברים שאנו מוכנים לעשות בשביל הילדים שלנו..

תפאורה ב$15 לרקדן.
רציתי לקחת את הצב הביתה בסוף ההופעה כי שילמתי עליו, אבל היתה מי שהקדימה אותי...

בח"לי ביקש שפעם הבאה שאבקש ממנו לשבת שעתיים וחצי אחרי יום עבודה ולראות מופע בלט, יהיה כשהילדה תופיע עם הבולשוי.

המופע הבא שבח"לי יבוא אליו

בעודנו ממתינים לתחילת המופע השני, רצינו לבדוק קצת את סביבותינו. הילדה רקדה באודיטוריום של אחת האוניברסטאות בעיר הבירה גואטמלה, בצמוד למוזיאון פולקלור מקומי, שהיה כבר סגור, ולכן התרוצצנו בשבילים סביב. גואטמלה סיטי היא עיר מאוד ירוקה, והגנים לא איכזבו. 

 

אמא, תראי! איצטרובל!
ממממ..ההנאות הקטנות של להיות בן 9..

טיול בחורשה בהפתעה

יש אור בקצה המנהרה

לכבוד המופע, נאלצה הכוכבת לשבת בין שעתיים לשלוש כל יום מאחורי הבמה בשביל חזרות (עאלק! ראתה פרוזן בלופ עם חברותיה לקבוצה), ןלכן גם היתה רעבה. ביום הראשון שלחתי אותה עם סנדוויץ', ביום השני עם אגס ולחמניה אפויה, וביום השלישי החלטתי לגוון ולהכין משהו שראיתי ברשת - חביתות בתבנית מאפינס. האמת - חשבתי שזה רעיון ממש מגניב. גם קל לנשיאה, גם קל להכנה, גם ללא שמן - מושלם! התוצאה? פייר, התאכזבתי.

 





התוצאה העגומה.
זה נטעם גרוע יותר ממה שזה נראה.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי??

עד כאן זה עוד נראה מבטיח

 

 

 

עגבניות, מוצרלה ועשבי תיבול, בצל ושום עם גרעיני דלעת טחונים.
נכון נראה מבטיח?

 



בסוף אותו יום מיהרנו הביתה והכנו ארוחת ערב גדולה מכל השאריות שהיו במקרר ונותרנו שבעים ומרוצים. לנקות את תבנית המאפינס היה כמעט גרוע כמו התוצאה.

 

 

נשיקות <3 עינת

 



הדובדבן שבקצפת. הרקדנית הכי יפה והכי מוצלחת. אובייקטיבית כמובן.

זה לא פוסט על פיצה

מדי כמה שבועות נתקף מי ממשפחתי בוירוס קיבה פעיל.
*ספוילר* השורות הבאות עומדות קצת להגעיל חלק מכם*

בדרך כלל בח"לי בעל קיבת הנוצה (מה זה ההיפך מקיבת ברזל? קיבת נוזל? קיבת שמנת? נישאר עם קיבת נוצה לבינתיים..) הוא זה שמתחיל. מתעורר באמצע הלילה ומשלשל עצמו עד לאבדון.
אחריו מצטרפות הבנות - הזאטוטה ברגיל, עושה פיפי (גם לקקי גוש היא קוראת פיפי, העיקר שלא נמהר להחליף טיטול), האמצעית לוקחת איתה פח זבל ליד המיטה ומקיאה לבד, בחושך (...) והגדולה בוכה נחרצות כשהיא רכונה על האסלה ומחכה שאתעורר ואגיע כדי להחזיק לה את השיער (!!). למי שלא יודע, אני מאוד אוהבת את בנותיי, אבל אני גם מאוד אוהבת לישון ולכן הדילמה בין לקום לבכי קורע לב או לקום להקאה שקטה היא קשה מאוד בעיניי. כמובן שאני בסוף קמה לשתיהן, להרגיע את האחת, לשכנע את השניה לדחוף אצבע (זוכרים את זה?) ולהרדים את השלישית שהתעוררה מכל המהומה.
השבוע הסצינריו חזר לאחר ביקור במסעדת פיצה שנחשבת מהטובות באזורנו. זאת הפעם השלישית שלנו. בפעם הראשונה היה טעים. בפעם השניה טענו שההקאות הגיעו בגלל המיץ הטבעי ששתו השתיים. הפעם החלטנו שהספיק לנו ואנחנו לא חוזרים למנה נוספת.
בליל האירוע, בח"לי חזר מאוחר מפגישה עסקית, לאחר שעצר להירדם בדרך מרוב עייפות, היישר לתוך מהומת האלוהים הזו. הוא הצטער שלא נשאר כבר לישון באוטו...


אני רק אשים את זה פה. ככה, בשביל להרגע..

ולעניין אחר, אך קשור. השבוע התבקשתי להכין עוגה לעבודה של בח"לי. לא, אין לו יומולדת (היתה לו כבר לפני שבועיים וחגגנו בסודיות משפחתית), והוא לא עובד בגן ילדים, למרות שהוא טוען שזה לגמרי מרגיש כך. פשוט בגואטמלה, ארץ השעועית והטורטיה, לא יודעים לאפות עוגות. זאת אומרת - במאפיה יודעים. ברור. ואפילו מקשטים אותן עם קצפות וצבעים ושושני סוכר, אבל עוגת ביתית זה משהו שלא מוכר פה. לפחות לא כמו בישראל. ואני, שמאוד אוהבת לאפות ואין לי בשביל מי (הבנות שלי אוהבות רק ללקק את המערבל של המיקסר אבל לא לאכול את העוגה), אופה מדי פעם עוגה, משאירה לנו 1/4 ממנה ומחלקת את כל השאר. וכך גילו בעבודה של האיש את העוגות שלי ומאוד מאוד שמחים לאכול מהן.
לפני שבועיים היה מפגש משמח בביתי של כל צוות הניהול של בח"לי וכולם נהנו מקרואסונים, ומקובנה, ומעוגת גבינה מקושטת.

קרואסון שוקולד, עוגה מעוטרת ופריחולס.

 "תגידו" שאלתי, "איך יכול להיות שאני לא מקבלת עציצי פרחים על בסיס שבועי לפחות??" (והרי בח"לי היקר מגדל פרחים). אז השבוע קיבלתי טלפון מהמשרד - "חשבנו על זה ויש לנו עסקה בשבילך". ממממ....נשמע חשוד, אבל בואו נשמע.. "הרכב כבר עמוס בעציצי דליה בכל הצבעים, ויגיע אלייך בערב לשימושך האישי. בתמורה אנחנו רוצים עוגת שוקולד ליום שישי".

עם כזה יופי, אין לי בעיה להשקיע בעוגה, אפילו עם קצפת

וכך יצא שאני אופה עוגה לעבודה של בח"לי. אין לי בעיה עם זה, להיפך הוא הנכון. רק חבל שאני, בהיותי מי שאני, אוהבת להסתבך עד מעל הראש, ולהחלטה שלי להכין גם קרם שוקולד וגם קצפת לעוגה הזו התווספה התכונה המיותרת שלי של התרגשות יתר וחוסר סבלנות, וכל מה שיצא על העוגה הזו זה קרם שמנת בטעם שוקולד. אמנם טעים מאוד, אבל בהחלט נראה כמו עוגה של גנון...

כשיעל מקשטת זה נראה יופי יופי.
את העוגה שלי לא צילמתי מהפדיחה...

ואחרון חביב - השבוע הלכנו לחפש קרמיקה. שוב. הפעם שילבנו גם לימודים יחד עם העבודה, והבנות החליטוהלעזור לבעלי המקצוע לחתוך, להדביק ולהשלים צבעים במשטחי העיטור. היה מרתק ומעשיר.

 

נשיקות <3 עינת

 

משהו קטן לסיום: לאחרונה אנו שומעים בבית את ברבאבא ללא הפסקה.

אתמול הזאטוטה הפתיעה אותנו לטובה כשלפתע פצחה בשירת "היפו היפו היפו..."

אנחנו בעד שימור מסורת!

יומני היקר...

יומני היקר, היום יום שבת וזה כבר כמעט חודשיים שלא עשיתי פאדיחה קולינרית.

נו..זה היה חייב לקרות מתישהו, לא?!

לא משהו גדול, סתם מקרה קטן וחביב בו כמעט שרפתי את כל המטבח, או לפחות פיזרתי שבבי ביצה לכל עבר.
הכל התחיל בבוקר, שהיה שמשי ונפלא והתעוררנו כולנו מאוחר. חוץ מבח"לי החרוץ שכבר בחמש וקצת בבוקר יצא לעבוד. מאוחר זה שמונה ועשרים, כן?
בכל מקרה, ההתעוררות היתה רגועה ונעימה ומזג האוויר הזמין פעילות חוץ נעימה של משחק בבוץ. נקרא לזה גינון. או שטיפת החניה והמנגל. כל עוד יש מים, ובוץ וצינור - כולן מרוצות. ובאמת, נשתלו להם 3 עציצים, ונשטף לו המנגל וגם החניה, וזאטוטה אחת רדפה אחרי 2 אחיותיה הגדולות עם כוס מלאה בוץ עד שאלה לימדו אותה שאמא היא מטרה הרבה יותר נייחת, ולכן נוחה, וכל אותו הזמן מתבשלות להן 5 ביצים המיועדות לארוחת הבוקר במטבח.
מיותר לציין שהכהבלה נהנתה יותר מכולן מארוחת הבוקר הזו, כי לאף אחת מאיתנו לא היה חשק לאכול ביצה שרופה בטעם סיר וכולנו הסתפקנו בפיתה עם אבוקדו או עם טחינה. מזל שאפיתי פיתות אתמול לארוחת ערב...

ועכשיו למשהו משמח יותר - מזג האוויר הגואטמלי! אני לא בטוחה שמשמח זו המילה המדויקת לתאר את המצב, אבל מבלבל ומגוון זה בהחלט.
הנה כמה דוגמאות לשמיים המדהימים שנתקלנו בהם השבוע.

 

 

 

מה שהדהים אותי יותר מהכל, וממשיך מדי יום ביומו, הוא שלא משנה איך נראה הבוקר שלך, אף אחד לא מבטיח שככה גם ייראה אחר הצהריים. למעשה, זה תקף גם לגבי השעה הקרובה. ורק באזור בו אתה נמצא. יצא לנו כבר השבוע לצאת לקניות מבית מעונן, להגיע לסופר עם טפטוף קל, לצאת ממנו לסערה שלא היתה מביישת את המבול של נח, ולהגיע לבית שבו זורחת השמש ביום אביבי נהדר. והכל במסגרת של פחות מ-10 ק"מ מקצה לקצה. מישהו אמר גשם מקומי??
הילדים המקומיים יודעים כבר שלא משנה איך נראים השמים, כל עוד הגשם לא יורד אפשר עוד לשחק בחוץ. ברגע שטיפה אחת זולגת - כדאי לרוץ הביתה כי אוטוטו מגיע מבול. אתה יכול להישאר בחוץ, מתחת לגגון, עם הכדור ביד - כי יכול להיות שהוא גם אוטוטו ייפסק...

אני רוצה להתעכב עוד רגע אחד קל על התמונה האחרונה. נראות שם 2 מבנותיי, כשאחת מהן מחזיקה משהו בידיה. מה זה, אתם שואלים? ובצדק! כי השבוע החליטו יקירותיי שהארנבים שלהן זקוקים קצת לחופש מהארנבונים שמשגעים אותם כל הלילה בבכי ודרישות (!), והוציאו אותם לטייל. עם רצועה. ככה בערך:

אז כפי שניתן לשער, דעתם של הארנבים ליום הטיול היה אמביוולנטי. מצד אחד הם נהנו מהירק הטרי והחדש, ומהמרחבים. מהצד השני רדפו אחריהם 3 ילדות (ובעיקר זאטוטה אחת נלהבת) ולא נתנו להם להתרחק יותר מדי. בעיקר כי בנוסף אליהם היתה גם כהבלה אחת בחבילה המטיילת. כי אם אתגר אז עד הסוף!

 

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון - הבנות בנו מבצר השבוע! ובאותה הזדמנות למדו גם לשיר את אהבת פועלי בניין...

 

 

 

 

follow up

למקרה שתהיתם מה קרה לפאדיחה השבועית שלי, אז תדעו שלא קרה איתה כלום. פשוט הגעתי לתובנה - לעשות 2 דברים בו זמנית זה אולי מדליק, אבל לא תמיד מסתדר יחד עם דבר שלישי. למשל, אם אני הולכת לטייל עם הכהבלה, שמנסה להגיע לשני צדי המדרכה בו זמנית, ובאותו הזמן מנסה לחייג בטלפון לישראל, יש מצב שאתקע בעץ, כי אי אפשר לשלב את כל זה גם עם היכולת לראות.
פה כבר הגזמתי..

היום, יום ראשון נסענו לבקר את בח"לי בחוות הפרחים המהממת שלו, והשרשנו שרכים לגינה הפרטית שלנו. גם צילמתי מלא תמונות מדליקות אבל לא יהיו תמונות חדשות בבלוג כי הצלחתי לשבור את הטלפון החתיך שלי. ולא, זאת לא פאדיחה, זאת שלומיאליות לשמה. או שזה חוסר היכולת שלי להגיד לעוללה "לא" כשהיא רוצה לשחק לי בטלפון הנייד. תגידו מה שתגידו, אני בעניין של תובנות היום, ולכן, בנימה זאת - להלן דו"ח ההתקדמות שלי ברשימת הטודו.

1. שמיכת הריבועים שלי - ערימת הריבועים הולכת וגדלה.
כבר חשבתי שטעיתי באמצע הדרך בספירת התפרים (עיניים? קשרים? איך קוראים להם בעברית?) ואז החלטתי שככה גם טוב.
2. רקמה!  חילקנו לתתי סעיפים, זוכרים?
א. ברכת הכהנים - סיימתי כבר שורה! החלטתי שבכל שיעור קראטה של יעל אני עושה לפחות אות אחת. למזלי יש לא מעט יודים וווים אז אני מצליחה לעמוד בהחלטה שלי.
ב. מגבות ראש - מתקדם נפלא!
ג. פרויקט 37 הריבועים. בינתיים קניתי את הבד אבל לא מצליחה להתפנות לזה. אולי אתחיל כשבאמת אהיה בת 37...אז יש לי עוד חודשיים!
ד. מפה. עדיין בארגזים בישראל.
3. טלאים. כבודו מונח במקומו. לא הגעתי אליהם בכלל. עצוב. אני בטלאי האחרון.
4. שברים ואחוזים - נפלא! הילדה התחילה ללמוד בהנאה רבה שברים פשוטים וכמובן תופסת את העניין כמו מלכה. מצאתי אתר מגניב עם משחקי חשבון ברמות שונות, ו-2 הבנות (בנות 7 ו-9) יושבות ומשחקות בו בתורות. היום הן אפילו ישבו עם העוללה...למי שמעוניין, יכול למצוא את האתר כאן
5. פרויקט המקלות - מושלם!

וגם הפרויקט שמיד לקחתי אחריו, של מובייל הסוסים גמור ותלוי.

איזה כיף זה לסיים פרויקטים שכאלה. גם כי התוצרת ממש יפה, והבית מודה לה בחפץ לב. וגם כי יש מקום לפרויקט חדש.
6. פאזל. כן...מאז הרשימה לא התחבר ולו חלק אחד נוסף. המקום שהפאזל הזה תופס על השולחן הוא מגוחך לגמרי. איך ממשיכים מפה? מישהו?
7. יום ההולדת של עמית. ירדנו מעניין הבובה. בח"לי טען שיש פה סוג של עבודת אלילים והוא לא מוכן. במקום זה טיפסנו על הר געש והלכנו לסלון יופי ולפארק שעשועים והיא תקבל אופניים כפי שביקשה. היום היא הראתה לי את רשימת המתנות שרצתה לעצמה (סוףסוף..4 ימים אחרי התאריך המבוקש..) ברשימה - בובה לה ולאחותה, חישוק וחצאית חדשה בשבילי. נשמה טהורה.

8. פורים! שלשון התחלנו להכין את הכנפיים של התוכי הצבעוני. הדבקנו נוצות על בד לבד עד שנגמר לנו הדבק החם. אתמול התחלנו עם קליאופטרה. מצאנו בד זהב וגזרנו וצבענו והדבקנו פאייטים ענקיים על פי ההדרכה המהממת הזו.
9. היום רוקנתי את המקפיא משקית קפואה של בננות מרקיבות. לא היה מנוס.
עונת הבננות לא נגמרת פה, אז אני לא מצטערת במיוחדץ אני אכין בננות בשוקולד מבננות טריות יותר.

במהלך החודש האחרון נוספו עוד עשיות ומלאכות ותענוגות אחרים כך שאני מסופקת עם ההתקדמת הנפלאה ברשימה. איך אתם עומדים במטלות שלכם?
רק שלא נתעייף אף פעם, אה?!

נשיקות 3> עינת

ועוד משהו קטן: הנה כמה מהדברים שעשינו החודש ולא היו ברשימה...

כוכבי נייר ושוב תודה לאורני וגבי

עיטורי הלב לוולנטיין/שיעור ריקוד של עמית

מתנות לנשים הגדולות בחיי

יצירות של Djeco. אורני, תודה!

 

ברכת הלילה הפרטית

יצירות של Djeco

כובעי ושושני לבד

תרנגולות. איזה כיף לשחק איתן!

כובעי ושושני לבד

פונפונים!! ואפילו יצרנו הדרכה מצולמת..

ומשהו אחרון לסיום - במשך מלא זמן, בערך מאז שהוא יצא, רגע לפני חג המולד, נדנדו לנו הבנות שהן רוצות לראות את הסרט הנפלא Frozen. אז היום ראינו אותו. סיפור מוכר על אהבת אמת עם טוויסט מקסים ושיעור נורא חשוב, בעיקר לאחיות. אנימציה מדהימה, ואפילו העוללה היתה מרותקת למסך. מומלץ למשפחות עם בנות בעיקר, אבל לא רק.