וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו. הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה. טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה. אולי רק בלב. טוב, רק אני. אבל 4 שנים. וואו! ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת. תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (ורק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר).
בגואטמלה מאוד מעריכים את המשפחה. מדי יום ראשון יוצאים בני הבית ועושים משהו יחד - יוצאים לרכב יחד באופניים, לרוץ באיזה סמי-מרתון, הולכים לכנסיה או מטיילים. לפעמים הם נשארים בבית, יושבים בחצר שלהם, מתחת לעץ, שמים מוסיקה ומבלים יחד. נחמד לראות אבות משחקים כדורגל עם הבנים שלהם, או פורשים מגלשת מים בחנייה ומשפריצים על הילדים. גם אנחנו משתדלים לעשות משהו יחד בימי ראשון - שבוע שעבר טיפסנו על הר הגעש פקאיה, והשבוע גם רצינו לצאת ולטייל. המזל הגדול הוא, שגואטמלי ממוצע ייצא מהבית ביום ראשון בשעה 10:00, ולכן אם תכננו את היום שלנו כמו שצריך - אזי הדרך תנעם לנו ולא נשים לב שלאבא גיבור אין צופר באוטו.. (עוד קצת על אבא גיבור כאן) בכל מקרה, הקושי הגדול הוא לאו דווקא בנסיעה, אלא בכיוון. אין הרבה מקורות מידע זמינים (עבורנו) באשר למקומות טיול ומסלולי הליכה. היום למשל, פתחתי לונלי פלאנט. שזה הכי תייר שיש (מוצ'ילר לרוב). אבל! לא פעם אני מתארת את הביקורים שלנו בארץ כמוצלחים במיוחד בגלל שחשנו תיירים (כמו כאן למשל), אז למה שלא נחוש כך במקום בו אנו גרים באמת? וכך, שמחים ומוכווני מטרה, יצאנו לדרך. תחנה ראשונה - אוכל. מתחת לבית שלנו שוכן אגם מופלא, שמימיו חמים הם, מאחר ונמצא בבסיסו של הר הגעש פקאיה (זוכרים? היינו בו קודם). בפינה המערבית של האגם (שהוא די מזוהם דרך אגב, לא מומלץ לרחוץ בו סתם ככה) שוכן אחד מבתי המלון הכי מפתיעים במדינה. העיר - עזה, המלון - מצפה הימים. חדרים אקולוגיים, עם גג מדושא לצורך בידוד, ספא מפנק עם מיטב הטיפולים, בריכות מים בטמפרטורות שונות - מחמים ועד רותח - חצובות באבן, 2 מסעדות מהמדרגה הראשונה, עיצוב ארכיטקטוני מרשים וטיפוח נוף מושלם. מפתיע. בביקור קודם במקום רחצנו בבריכות, בילינו שם יום שלם. הפעם - רק לארוחת בוקר, שהיתה רגילה לגואטמלה (ביצים, מחית שעועית שחורה, פלאטנו מטוגן וגבינה בכל מיני וריאציות). מיץ התפוזים שקיבלנו עם הארוחה היה סחוט טרי, ובח"לי היקר הפתיע עם שייק סלק ואננס שהיה ממש טעים.
מבט אל הבריכות מלמעלה
עזה, סטייל גואטמלה
חלונות אבן
ילדה חמודה עם שיניים שחורות משעועית
יש לציין שהבנות הזמינו מנת ילדים שכללה פריחול (אותה מחית שעועית שחורה, ע"ע התמונה של הילדה החמודה), פלאטנו מטוגן (בננה מלוחה, למי שלא מכיר) וביצה מקושקשת. הביצה שהם קיבלו היתה ספוגה בנקניק וגבנ"צ ולכן החלפנו אותה. עד שהן החליטו שיש להחליף אותה הן התמלאו מהפריחול והנאצ'וס ובסוף שתו תה קר. האיש ואני שתינו בינינו 5 כוסות מיץ תפוזים, שייק סלק ואננס, שייק תפוח ירוק ואבוקדו וכוס קתה (הטעות במקור).
מיד לאחר ביקור קצר בשירותים, יצאנו שוב לדרך.
הכיוון - פארק האומות המאוחדות. בלונלי פלאנט סיפרו שמדובר בפארק חביב המיועד לצפייה בציפורים, תצפיות נוף על האגם, פיקניקים. לא ציפינו למה שראינו בכלל! הפארק לא גדול, אך יושב על מדרגת תצפית נהדרת על אגם אמטיטלן והר הגעש פקאיה. העיר כולה נפרשת מתחת, וניתן לראות את מגרשי הספורט בעיר, הסירות, השדות. מסביב לפארק ניתן לצעוד או לרכב באופניים ובמרכזו, שולחנות פיקניק מבטון ולידם גריל - רק להביא גחלים ואוכל, מתקני שעשועים (האמת לקח לנו זמן למצוא אותם וכבר היינו בדרך חזרה לאוטו, אבל הם שם), שבילי הליכה. באמצע הפארק פזורים אתרים מוקטנים/דגמים של אתרים מרכזיים בגואטמלה - אנטיגואה, טיקאל, עתיקות אבן. שביל עץ רעוע עובר מעל בריכת דגים וצבים ומפל זורק מים לתוך הבריכה. והכי מפתיע - המקום היה שותת אדם! קבוצה של צופי גואטמלה, שבט ירקון ערכה פעילות בפינות שונות של הפארק, בחורים עם עניבות ופונפונים בגרביים עמדו איתנו בתור לברד. קבוצה של נהגי הובלה של חברת מזון גדולה ערכה יום כיף, עם אוכל ומוסיקה ונאומי תודה. בפינה אחרת, היתה תלויה פיניאטה על עץ, מחכה לחוגגי יומולדת שיחבטו בה. משפחות בהרכבים שונים ישבו על ספסלי אבן וניפנפו מעל מנגלים (לאו דוקא בשר, חלקם הביאו סירים מהבית..). ועם כל זאת - הצפיפות היחידה שהרגשנו היתה מול אותו דוכן ברד...
אמטיטלן. לראות ולא לגעת.
מהגובה הזה עזה דווקא נראית די נחמד
שם, מימין, בעננים, נמצא הר הגעש פקאיה
השירותים הציבוריים הכי נקיים בעולם.
שבט ירקון בפעולה שגרתית
כמעיין המתגבר..
דגם מוקטן של הכיכר המרכזים באנטיגואה. For real!
אפילו חנות שמו פה..
1. קרח
2. פרי. או שרימפס.
מיץ לימון, עגבניות, פלפל ואבקת מרק עוף. יאמי....
7000 צעדים עשינו היום. ספרתי. כולל היציאה מהאוטו והצעדים הספורים לעבר המסעדה המצוינת בה אכלנו צהריים וחזרה שוב לאוטו. האמת היא שזה 6981, אבל אני משאירה לי 10 צעדים פלוס מינוס כדי ללכת לשירותים בבית...
נשיקות <3 עינת
ועוד משהו אחרון: למי ששאל את עצמו מה זה הברד הזה - יעל ועמית הזמינו ברד בטעם פירות, לא שרימפס, ובלי מיץ לימון.
קפצתי להגיד לכם שלום, חברים שלי, ולספר לכם מה קורה פה בגואטמלה בימים האחרונים.
אז דבר ראשון - הקיץ בא! איך אני יודעת? כי בכל מקום רואים בגדי ים ומטריות למכירה, אז אני יודעת. הדילמה היא קשה במיוחד, כשצריך להחליט אם לבריכה הביתית תתאים המטריה הכחולה או השמשיה הכתומה, ומה בעצם ההבדל ביניהם.
דבר שני - במסגרת שיטוטיי עם אמי בעיר, מצאתי חנות של פלאות. בעצם מצאנו סוג של רובע של אמני קלקר, שזה דבר מוזר לכשעצמו. אבל מה שהכי אהבתי בחנות הזו - זה העושר של מוצרי היצירה! סוף סוף מקום להתפנק בו.. בינתיים קניתי רק נצנצים זהב, בשביל יום ההולדת של עמית. פרטים בהמשך..
בתמונה הזו רואים יצירת אמנות למסיבת 15 גואטמלטקית, שזה כמו ה-13 שלנו וה-16 האמריקאי
ואם אנחנו בשיטוטים - שוטטנו בארמון הלאומי של גואטמלה Palacio Nacional. מדובר בארמון רחב ידיים שמשמש את המדינה והממשלה למשרדים ובו האולם הרשמי לקבלת נשיאים, שגרירים וראשי ממשלה. במילה אחת - וואו. בשתי מילים או יותר - איפה זה ואיפה הכנסת? פפחחחח
הפארק מחוץ לאולם מרתק לא פחות בהטרוגניות האנושית שלו, בצבעוניות ובשלווה. לשם השוואה, כמות האנשים שראשם היה בתוך פלאפונים היה מועט ביותר...
אותו יום נפלא של שיטוטים בעיר הסתיים במופע בלט בתיאטרון הלאומי של העיר, מופע שמשלב את חברי הקהילה היהודית בעיר והיה בנושא השואה. זה היה יכול להיות עצוב נורא נורא, אבל הוא התקיים בפורים, אז התעקשנו להיות שמח.
נשיקות <3 עינת
ועוד משהו אחרון. זוכרים שאמא שלי חזרה לישראל? זה היה יום הטיול האחרון שלנו יחד ואפילו המופע היה מקסים כי יצאנו לבילוי פרטי... כשהיא טסה, התעודדנו בגן החיות והרסנו את הקולטורה עם צמר גפן מתוק בשקית. נפלאות הילדות...
