שבוע אקסטרים

ביום ראשון האחרון בח"לי היקר קם עם כאב שיניים.
מעבר לעובדה שריחמתי עליו, ודאגתי למצוא לו רופא שיניים דובר אנגלית שמקבל מקרי חירום (שהסתבר גם שמבין עברית, או לפחות יודע לשאול בעברית 'כואב?'), פינה קטנה אצלי צהלה ושמחה כי הכאב הזה הדיר אותו מהעבודה, ואנחנו זכינו ליום משותף עם אבא. אושר גדול (וסליחה לך, אישי, על כי אני שמחה ביום כאבך). השיחה התנהלה בערך ככה:
אני "מה? שש בבוקר? ואתה בבית? אז למה אתה מתלבש?"
הוא "כי אני הולך לעבודה"
אני "מה פתאום?"
הוא "למה? מה חשבת לעשות היום?"
אני, חושבת ממש ממש מהר "הבנות רצו ללכת לXפארק" (שזה נכון בכללי, אבל עדיין היתה הברקה יוצאת מהכלל, בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שש בבוקר). וכך נסענו לXפארק. שוב.
אני אומרת שוב מאחר וזו לא הפעם הראשונה שלנו בXפארק. זו הפעם השלישית. הפעם הראשונה היתה בימינו הראשונים בגואטמלה, כשחיפשנו מה לעשות עם הילדות בסופי השבוע ושיטוטינו האינטרנטיים הביאו אותנו לשם. בפעם השנייה, גילינו שהמקום שייך למשפחה מהקהילה היהודית, והוזמנו למסיבת יום ההולדת של בנותיהם. והפעם השלישית היתה ביום ראשון האחרון, לאחר שהבנות שכנעו אותנו שהן כבר שכחו איזה מתקנים יש בפארק ושהן כבר גבוהות מספיק בשביל לעשות את כל המתקנים שהן שכחו מהם. 

ובכן, לא. הן לא גבהו מספיק בשביל לעבור שלב, אבל לשמחתנו היו מתקנים חדשים בפארק, וילדות האקסטרים שלנו היו מאושרות.


השור הזועם!!



נדנדה כמו בחלומות.
כזו שעושה 360 מעלות.
על אמת. פעמיים.

אמא, זו צניחה חופשית!
וואו! וקפצת ככה? התגברת על הפחד?
כן! טוב, הוא קצת דחף אותי למטה..

יציבה כמו בלרינה!

לא, זה לא בפארק,
זו ילדת האקסטרים שלי
מודדת אופנועים.

הן טיפסו על קיר הטיפוס, קפצו בטרמפולינה, רכבו על רולרבליידס, קפצו במתנפחים (טוב, רק יערה), ורצו הלוך ושוב לשירותים (טוב, רק אני).
אני מניחה ששנה הבאה נבוא שוב, כי הבנות שוב ישכחו ויגבהו.

******

 

ולעניין קצת שונה. מדי בוקר אני יוצאת לטייל עם שלוש הכלבות בחיי.

הן מאוד דומות, שלושתן, לשלוש כוכבות האקסטרים מהקטע למעלה.

אריה, הכהבלה, היא הבכורה. היא הממושמעת מבין השלוש רק בזכות הנסיון שלה, לא כי היא באמת יודעת מה זה אומר. היא שולטת בשתיים האחרות ביד רמה, ויותר מפעם אחת עזרה לי למשוך את אחיותיה הצעירות לבצע את המהלך הנכון. שהוא ללכת בטיול הבוקר, ולא לעמוד נטוע.

וזה מביא אותנו לחדווה, ציידת האריות, שעל אף גילה הצעיר (שנה), גדולה כמעט כמו אריה. אריה הכהבלה, לא החתול. חדווה בילתה מחצית מחייה במכלאות וטרינריה. בפעם הראשונה היא קפצה מהאוטו בזמן נסיעה, ושברה את רגל שמאל בשני מקומות. עצם העובדה שמצאנו אותה, הוא סוג של נס חנוכה, זוכרים?  

בפעם השניה, היא שוב קפצה מאוטו בזמן נסיעה. הפעם היא גירדה את כל הצד הימני של גופה ונאלצה לעבור טיפולי השתלת עור. Oh Joy!

היא עכשיו בבית ההבראה הפרטי שלנו, מטופלת בהפרעות הקשב שלה ע"י האריה הפרטית שלנו, ומחלימה באיטיות. כפי שמסתמן, היא סוג של כלבה חולמנית כזו. היא נותנת לבכירה להגיד לה מה לעשות, ומטרטרת את הצעירה ממנה כדבעי.

ועכשיו בואו נדבר על הכלבה השלישית, קשת. השובבה. החביבה עד כאב, הקופצנית, והמתוקה. מאוד מתוקה.

בתמונה למטה אתם יכולים לראות את השלוש משחקות יחד. אריה נובחת עליהם מה לעשות, חדווה שרועה על גבה ומקבלת את כל מה שיעשו לה וקשת מנסה לאכול לחדווה את הזנב, כי זה מה זה מגניב לעצבן את אחותך הגדולה..

בדיוק כמו הבנות שלי האמיתיות.

 

****

 

ועניין אחרון חביב - הנה כמה יצירות חדשות שלנו בבית.

 

 

חצאית מס' 1

חצאית מס' 2

רטטוי כמו בסרטים.
יצא מעולה! רק חבל שעמית לא אוהבת פלפלים מבושלים,
אז רק לה היה לא טעים.

פונצ'ו מדליק לילדה מגניבה

עיטור עוגה בבצק סוכר, עבודה משותפת של הבנות

ולבסוף, היצירה הזו, החליטה סוף סוף
 ללבוש את שמלת יום ההולדת שלה.
חודש וחצי אחרי יום ההולדת.
ביום חול. לשום אירוע. סתם ככה.
שמלה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: ההורים שלי באים בעוד שבוע.
Happy times!



משפחתי וחיות אחרות

פעם היינו זוג. גרנו בדירת חדר ורבע בקיבוץ וגידלנו כלבה בשם אניד.
אניד בלייטון כהן. כלבת לברדור לבנה שאהבה לקפוץ גבוה ולאכול אבנים, ולפעמים עשתה את שניהם יחד.
כשהתחתנו, אניד היתה שוכבת לידי במיטה ומרגישה את העולל המתהווה בתוכי צמוד אליה, וכשנולדה יעל היא היתה נותנת לה לטפס עליה, ולהתכרבל בתוכה ואוכלת את כל מה שלא עיכלה בעצמה.
כשנולדה עמית, אניד כבר היתה בת 12 ועייפה, והעדיפה לגור אצל הסבים. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל כשיום יום היא היתה קופצת מעבר לגדר הבית לעבר הואדי שבחוץ, לגובה של מטר וחצי עם נחיתה של שני מטר לפחות, אז הבנו שמקומה הוא שם, לפחות למען בריאותה.
כשעברנו לרפובליקה הדומיניקנית, אניד עברה לעולם שכולו טוב (או ככה מספרים לנו) ואנחנו ויתרנו על חיים עם כלב.
עד שיעל חגגה 7.
כשיעל חגגה 7, היא ביקשה כלב ליום ההולדת. ובח"לי היקר אמר כן. ונעזוב רגע את העובדה שלא התקיימה שיחה מקדימה, או התייעצות הורית בוגרת, או מחשבה מעמיקה בנושא. אנחנו זורמים.
ואכן, באותה השבת, נסענו לעיר, נכנסנו לחנות החיות הקרובה למלון וביקשנו כלב. רועה גרמני. נקבה אם אפשר. (הבהרה - נסיעה לעיר ארכה באותה תקופה שעתיים וחצי לערך, וכרוכה היתה בשהייה בת יומיים בבית מלון כי אחרת זה לא כיף). שעתיים וחצי אחר כך, ובדיקה רפואית קצרה, וחזרנו למלון עם גורה בת שלושה חודשים שהיום מוכרת לכולנו בשם אריה, או הכהבלה (את השם היא קיבלה בהשראת סיפורי הדרקונים שקראתי באותה תקופה, שהבנות מאוד אהבו לשמוע, אריה היא נסיכה אלפית רוכבת דרקונים. מרשים, נכון? גם הכלבה). שלושה חודשים לאחר מכן, חזרנו לישראל, והכהבלה איתנו. היא עברה איתנו לתלמי אליהו (מושב במועצה האזורית אשכול), וחירמנה את כל הכלבים שם, שכיאה למושב הסתובבו חופשי ברחובות החוליים. המזל הוא שהכי מכולם אהב אותה הכלב של השכנים, שהיה רועה בלגי אדיר מימדים, וכך נחסכו מאיתנו קרבות ועשרות כלבים הצובאים את החצר, אבל לא נחסכו מאיתנו נהרות הפיפי הארוכים שנהג להשפריץ על פינות ביתנו. מבחוץ.
ומאחר ומסתבר שרועים גרמניים הם פוריים במיוחד, ושהנקבות מתעברות מדי חודשיים שלושה (שזה המון!) החלטנו שפעם אחת הספיקה לנו, ואריה נפרדה מהרחם. עם הדור הבא סליחה.
בינתיים, הספקנו לחזור לביתנו שבערד, ואריה הספיקה להכיר את הפקחים שם, שצפו בה נכנסת לחצרות ומדגמנת חיוכים, ואף עקבו אחריה באישון לילה בכדי להוכיח שאכן היא שייכת לבית הספציפי שלנו ולכן אנו אלה שנאלץ לשלם את הקנס על שיטוט. ולכן לקחנו אותה ועזבנו לגואטמלה. פה לפקחים יש נשק! אין מצב שהיא תשוטט לבד...

כהבלה

בגואטמלה חיות המחמד הן מגוונות עד מאוד וגם זולות לרכישה הביתה. אין מן האמור לרמוז שאנחנו גם טובים בלגדל אותם.

כך עברו תחת קורת ביתנו דגים (שמתו בעקבות הפסקת חשמל לילית שהפסיקה להם את אספקת החמצן), צבי ים (שמתו לאחר שריססנו נגד זבובים והמים שלהם כנראה והורעלו), צופיות (שעפו הישר לתוך חלון ביתנו ואיבדו את ההכרה/את חייהם עם המכה),


הקטנצ'יק הזה שרד
למשך לילה, אך לא הצליח לעוף
לחופשי וכנראה שמת מרעב

 כמות מדאיגה עד מאוד של ארנבים (חלקם נאכלו ע"י הכהבלה, חלקם נאכלו ע"י אמא שלהם הארנבה המשוגעת, חלקם לא שרדו את היום הראשון של חייהם מאחר ואמם המשוגעת לא הניקה אותם או חיממה אותם וארבעה מהם בדרך נס עוד איתנו. אחת מהארבעה זו הארנבה המשוגעת),


דולסה אל גורדו דה לוקה דה חיים.
השורד היחיד שלא נאכל.

כלבת רידג'בק ותוכים.

את כלבת הרידג'בק אתם מכירים כחדווה ציידת האריות. בימים אלו היא גדלה בשקט בחוות הפרחים של בח"לי, מקפצת על רגלה המשוקמת, אוכלת צפרדעים ומפליצה שם ולא פה. מושלם.

מאחור ניתן לראות את הציידת בגודלה הנוכחי.
והיא עוד תגדל...

חדווה.
ככה היא נראתה אז..



לגבי התוכים - הם היו שניים. צ'יקו היה גדול יותר, וכנפיו היו חתוכות כך שלא יכל לעוף. בבוקר שמצאנו אותו שוכב מעולף על רצפת הכלוב, היינו מתוכננות לביקור שבועי בחוג התפירה, ובמקום זאת מיהרנו לוטרינרית שלנו. עטפנו אותו במגבת חמימה, השקינו אותו במים וחיממנו את האוטו. הוא הרים את הראש, עשה תנועות שהוא רוצה להתרומם, אבל במרפאה אזלו כוחותיו. כשהגענו מיד הצמידו לו צינורית חמצן והוטרינרית עיסתה את ריאותיו בכדי לנסות ולגרום להן לעבוד לבדן. כשזה לא עבד, הגיעה וטרינרית מתלמדת בשביל להנשים אותו מפה לפה, ליבו היה חלש אך פעל, ומדי פעם גם ניסה לתת נשימה עצמונית, אך ריאותיו קרסו ואחרי יותר משעה (!!!) החלטנו להפסיק את נסיונות ההחייאה.
 

הוטרינרית בודקת את דופק ליבו בסטטוסקופ בדמוי אריה.
כי היא רופאת חיות וכאלה..

ארכיאולוג שיחפור סביב הבית שלנו בעוד מאות שנים, יגלה שאריות של ציפורים בגדלים שונים וארנבונים בפינות שונות של הגינה.
מעניין מה הוא יחשוב על כל זה.

צ'יצ'רס. מצאנו אותו כבר מת, זה לא אנחנו הפעם.
 

מדגם מייצג.

צ'יקה התגברה על הגעגוע, והיום היא מתעופפת כמעט חופשי בבית. מקום המנוחה האהוב עליה הוא על הכתף שלי (שם היא נהנית לנשוך לי באוזן ופעם גם הוציאה לי עגיל) או על הראש שלי. לעתים אני מסתובבת איתה בבית שרה שירי פיראטים לשם השעשוע, אבל לרוב זה די מציק לי כי היא מחרבת לי את התספורת. חוץ מזה שאני מפחדת שיברח לה קקי, וזה לא נקרא מזל אם החירבון נעשה בצורה ישירה כל כך. הכי מצחיק זה לשחרר אותה ואת אריה ביחד בבית ולראות את אריה נבהלת כשהיא פותחת עליה את הפה. מנסיון - נשיכה של תוכית עלולה להיות כואבת.

זה היה במכוון לגמרי.
מיד אחרי הצילום הוא חזר למים

 

הברווזים של השכונה.
העובדה שהם לא שרדו כאן זה לא באשמתנו.
אולי חוץ מאחד.

 
 
 
 

 

את הקצאל המדהים הזה צילמנו בשמורת הטבע בה הוא נוהג לבקר.מזל ששם ולא אצלנו, כי גם ככה הוא בסכנת הכחדה.

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון: עכשיו מאוד ברור מדוע בארץ עיר, באות פ', דומם - עמית בחרה "פרה מתה".

 

יום ראשון של נחמה

יום ראשון האחרון יצאנו לטייל. בח"לי, אני והילדות.
אני מציינת את זה כדי שתדעו.
אבל בואו נלך רגע אחורה, ליום חמישי שלפניו (ללכת אחורה זה קצת מסוכן, זהירות מהמדרגה). יום חמישי הוא בדרך כלל יום שמוקדש לתרבות, ואז אנחנו יוצאות (שמתם לב לשינוי המגדרי יוצאים/יוצאות?) לסיבוב במוזיאוני העיר. אממה- יום חמישי הזה קצת התחרבש לנו ולא יצאנו לשום מקום. נשארנו בבית מרבית היום, חוץ מסיבוב קניות קצר, כי אי אפשר לאכול סלט בלי עגבניה. או חסה, או מלפפון גם.
והנה הגיע יום שישי, ושוב יצאנו - הפעם לסיבוב קצר בחווה של בח"לי היקר, כי הבנות ממש התגעגעו להר כלבה שלנו, חדווה, שמפאת גודלה גרה בחווה. וגם בגלל שהיא אוכלת קרפדות ומפליצה אחר כך כל הלילה. ומאחר ואנחנו משפחה מאתגרת (בעיקר את עצמנו), לקחנו איתנו את 2 התוכים - צ'יקה וצ'יקו - לטיול בחווה. הם ביקרו את זוג התוכים הקיימים, והתארחו בכלוב של האיגואנה (שכבר אינה) ואפילו עברו שיעור תעופה קצר מיעל. חוץ מצ'יקו, שהעדיף לשבת על הכתף שלי כיאה לתוכי פיראט. וגם לנשנש לי באוזן. כזה מין תוכי.
היום היה נפלא, השמש היתה חמימה והגשם הגיע מאוחר באותו היום - כשאנחנו כבר יצאנו מהחווה. באותו ערב, הכנסתי את כל האוכל שבישלתי לשבת למקרר, הכנתי קערה ענקית של פופקורן וישבנו לראות סרט. ערב משפחתי מושלם.









בבוקר, לקחנו את צ'יקו לוטרינרית. הוא לא נשם. הוא היה תוכי חזק, הלב שלו לא הפסיק לפעום. הוטרינרית חיברה אותו לצינוריות חמצן, הנשימה אותו מפה לפה ועשתה לו CPR, אבל זה היה מאוחר מדי. צ'יקו לא חזר איתנו הביתה.

 וכך, ביום ראשון (שהוא הלמחרת) רצינו לשמח את הבנות (ואותי) אז יצאנו לטייל בעיר, באתר החפירות Kaminal Juyu (קאמינל חויו - גבעת המתים). העיר קאמינל חויו נבנתה לפני 2500 שנה לערך. ארכיאולוגים גילו מבנים בקומות שמתוארכים בין 2500 ל-1500 שנה. לפני 60 שנה בערך, כשחופש הדת נחקק בגואטמלה, חזרו בני המאיה לפעול את דתם, שחזרה והתפתחה וכיום מאמיניה סוגדים לאלוהיהם במקביל לדת הנוצרית. המקום קדוש, ובסופי שבוע מאמינים ושמאנים מבקרים בו ועורכים בו טקסים דתיים. במקום ישנו עץ סייבה ענק, העץ הלאומי של גואטמלה, שלפניו ממוקמים ספסלים וסוכות ובמות מוגבהות שעליהם מדליקים את המדורות ומדברים עם קאן - הנחש - בורא העולם.

מכינות שטיח עלים



המקדש הגדול

וואו! 2000 שנה??
הגבעה הזו נראית
צעירה יותר

מדורה בהתהוות
מסביב לה מצויר בסוכר
התאריך והסמל של קאן
בשפת המאיה

השמאן מסדר את המדורה

את הסיגר הענק
מעשן השמאן כדי שתיפתח הדלת לשיחה עם האל

כך נערמת לה המדורה
בנרות ועוד מיני תבלינים

גם שמאנית יש!
פה היא מדברת עם קאן,
 עוד מעט יתחיל הטקס

התבלינים למדורה - קינמון, לבונה, טבק,
סוכר, מולסה, קפה וקקאו.

השמאנית מכינה את המצרכים
לטקס עצמו - בו היא
תכה את המאמינה בצרור עלים
ותשפריץ עליה מים קדושים

אנחנו בינתיים נהננו בשמש

הנוף המרהיב ממעלה גבעת המתים.



גם הבנות עשו טקס - בו הן ניסו לייבש את הגרביים והנעליים שלהן תוך
כדי שירה אינדיאנית עתיקת יומין וריקוד סביב לנעליים.
זה לא עזר, אבל היה מצחיק לאללה.

פינות כאלו מוקמו כל 50
מטר, והכומר עצר ונאם בהן,
לרווחת התושבים

את ארוחת הצהריים אכלנו במדרחוב המדהים Paseo Cayala (קאילה), והופתענו למצוא פה טקס לכבוד חודש המשפחה בכנסייה השכונתית - משפחות רבות באו לקשט שטיחי פרחים ונסורת צבעונית, והאווירה היתה חגיגית במיוחד.

מרטיבים את השטיח שלא
יעוף ברוח

שבלונות לעיטור שטיחים

עובדים ומקשטים

למי ששואל את עצמו -
כל משפחה היתה אחראית לנקיון וסידור אחרי הטקס

פמליית הכומר, מלווה בתזמורת הכנסייה ואוטו עם מערכת הגברה, צעדה על כל השטיחים האלה, וכיבדה את המאמינים.

וזהו, זה סיפור היום שלנו. היה חסר לנו רק ביקור בבית כנסת, ולראות מוסלמי משתטח, והיינו מכסים את כל הדתות הגדולות, עם שארית.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: למי שעוד עצוב בגלל צ'יקו, אז גם אני.

 

נס חנוכה

אני מאמינה גדולה בנסים.
לדעתי, לקום בבוקר ולראות זריחה זה נס (בעיקר למי שמכיר את ההיסטוריה חובבת השינה שלי). לחבק את בנותיי בבוקר, כשהן עוד חמות ומסריחות משינה זה נס. לשבת עם בח"לי ולראות סרט יחד עד הסוף (מבלי שיירדם באמצע) זה בהחלט נס!
והתקופה הכי טובה לראות בה נסים זה חנוכה. חנוכה זה החג שלי.
הכל התחיל דווקא בבגרותי, כשהשתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד בגן ילדים בקיבוץ עין גדי. הגעתי ביום הראשון של חנוכה, והמשימה היתה להדליק נר ראשון בלי הגננת, אל מול כל ההורים. פעם ראשונה שלי מברכת לבד את ברכות הנר הראשון (3 ברכות!) וקצת נלחצתי. אבל - נס זה נס! בירכתי לבד ובהצלחה רבה, הסביבון הגדול ירד וחילק ממתקים לילדים והשמחה היתה גדולה. האור בעיניים והחוויה המשמחת לא עזבו אותי מאז.

ולכן הנס שקרה לנו אתמול לא הפתיע אותי לגמרי, אבל שימח אותי מאוד.
הכל התחיל בבוקר, כשהחלטנו לצאת לטייל, ליעד אינו ידוע. ארזנו פירות ומים, העמסנו את הכהבלה והציידת בארגז מאחורה, ויצאנו לדרך. הכיוון הכללי היה להתחיל בתחנת הטורבינות החדשה שמוקמת במדרונות לידנו. כבר שבועיים שאנו חוזים בכנפיים ענקיות ועמודים עצומים שמובלים באזור, ורצינו למצוא אותם. מקום כזה לא נמצא עדיין על המפות, ולכן ללכת לאיבוד נלקח בחשבון.  הגענו לשדות אננס עצומים. שיחים קטנים וחדשים, שיחים גדולים עמוסי פירות. קוצים קוצים סביב בגוונים ירוקים וסגלגלים וצהובים. היום היה בהיר והאופק היה פרוש סביבנו בכחול ולבן. פתחנו חלונות ונהננו מהרוח הטרייה. השומר כיוון אותנו לסאן אנטוניו, שם מוצבות הטורבינות, והדרך לקחה אותנו מעלה, לכיוון הר הגעש פקאיה, שם נוצרים העננים. יעל ביקשה להגיע עד למעלה, לגעת בענן, ובאמת הרוח התקררה ככל שטיפסנו מעלה והעננים הצטברו קרוב קרוב. לתחנת הטורבינות לא יכולנו להיכנס, ולכן החלטנו להמשיך בדרכנו, למקום שבו הכלבות יוכלו להתרוצץ חופשי. לאגו אל פינו! lago el pino! מושלם. אגם קטן שנמצא לא רחוק מהכביש הראשי ולא רחוק מהבית שלנו ולכן מושלם לשעת בוקר זו. שום דבר לא הכין אותנו לתגלית הנוראה בכניסה לאגם. יעל, שהביטה אחורה לארגז, גילתה שחדווה, הציידת הזימבבואית, נעלמה.  
דבר ראשון, שוק. איפה יכולה הכלבה להיות? גורה בת 3 חודשים בקושי, לבד על כביש ראשי, עמוס ברכבים של יום ראשון, רחוק מהבית. אני רק יכולה לדמיין מה עבר על המסכנה כשגילתה את עצמה מחוץ לאוטו. מתי היא נפלה בעצם? איך לא שמנו לב??
חזרנו מיד על עקבותינו, פותחים את העיניים ומתפללים חזק חזק לא לראות אותה מוטלת בצד הכביש, מנסים לא לדמיין את הגרוע ביותר (בעייתי מאוד, נוכח השורשים הפולניים שלי), משתדלים לא לדאוג מדי ולא לבכות (בחלוקה טבעית לספסל קדמי וספסל אחורי, בהתאמה). שואלים את עצמנו מתי בפעם האחרונה ראינו אותה באוטו. נזכרים שכשיצאנו מהכפר ההוא, מתחת להר הגעש, קבוצה של נשים התלהבה מהצ'וצ'ו על האוטו. חוזרים עד לכפר ההוא ומסתכלים בצדי הדרך, לתוך חצרות, אולי היא נאספה על ידי מישהו. מזל ששמנו לה חגורה הפעם! ככה יבינו שהיא שייכת למישהו ויתייחסו אליה בהתאם! הגענו לכפר ולא ראינו אותה. היא לא נמצאה בשום מקום. התחלנו לחזור חזרה לכיוון הביתה, הפעם נוסעים הרבה יותר לאט, עם חלונות פתוחים כדי לראות טוב יותר, הבכי קצת גבר בספסל האחורי והייאוש כמעט הגיע לספסל הקדמי. הכלבה לא נראית בשום מקום! ואז, רגע לפני הצומת האחרונה האיש בעל עיני הנץ ראה אותה! "הנה היא!" קרא, עצר בצד הדרך וסובב את האוטו על צירו. ובאמת, בחצר בית פשוט אשר על אם הדרך, שוכבת לה הציידת, והיא אומללה למראה. הניחו לידה קערה של מים וקשרו אותה שלא תברח. כשראו בני הבית שהסתובבנו בפתאומיות, הם הבינו שהגיעה המשפחה של הכלבה. בעל הבית מצא אותה מדדה על הכביש, ראה את החגורה שלה והביא אותה הביתה. הנשים קשרו אותה קרוב לכביש, כדי שהבעלים שלה יראו אותה במידה והם מחפשים אותה. הרגל שלה שבורה, התרסקה כשנפלה מהאוטו, הפה שלה נפצע קלות גם כן, אבל היא חיה! והיא נמצאה! והיא בסדר, וזה העיקר. נס חנוכה או לא?

ועכשיו , כדי להתעודד קצת, הנה כמה תמונות מהיצירות שלנו לחנוכה. בכל יום ילדה אחרת הנחתה את כל השאר (כולל אותי) ביצירה לכבוד חנוכה. הפעילויות התאימו לכל הבנות בבית, ברמה שונה של גימור וסבלנות, כמובן.
שמח פה בבית, ומלא אור!

גם גרביים לחג המולד הן הכינו,
כדי להתמלא בממתקים על העץ של ורה ואסף

המנחה: יעל.
צובעות בצבעי פרמננט על שקפים

והנה השקפים על החלונות

המנחה: עמית
הכנת כתרי נרות (בתמונה - הדוגמן)

הבנות והנרות. וטיגר.

המנחה: אמא
ציור עם שעוות נרות

והתוצאה המלבבת תלויה על החלון ומחזירה נצנוצי אור צבעוניים הביתה.

בברכת חג שמח ומלא נסים! <3 עינת

ומשהו אחרון: למי ששואל את עצמו, חדווה נכון לשעות כתיבת רשומה זו, עדיין אצל הוטרינר, מחכה לניתוח.

תמונה מתחילת השבוע, במשחק שמח עם הכהבלה.