למה צריך שיהיה חתול בבית

שבוע שעבר התקשר אליי הוגו. הוגו הוא הבעלים של חנות החיות בה אנחנו קונים מזון ושאר עניינים לבעלי החיים שלנו. החנו גם נותנת שירותי פנסיון, וטרינריה וגרומינג (שזה שם יפה יותר למקלחת לכלב). מדי חודש הוגו או מי מטעמו מתקשר להודיע לנו שהכלבה שלנו מסריחה ושהגיע הזמן לקלח אותה. כזה מין שירות הוא נותן.
אז שבוע שעבר התקשר הוגו להזכיר לנו שהגיע הזמן למקלחת החודשית של הכהבלה.
בישרתי לו את הבשורה המרה.
הוא החניק דמעה. או ככה לפחות היה נדמה לי, כי מיד אחר כך הוא שאל איזה כלב אחר לחפש לנו. עוד הוא הוסיף, כי הם הגדילו את החנות ושכדאי לנו להגיע כי יש מלא חיות חדשות.

שלוש שנים, אבל מי סופר?

השבוע מלאו שלוש שנים לשהותינו בגואטמלה.

הרבה דברים קרו בשלוש שנים הללו, טיילנו, בילינו, גדלנו, התרחבנו, הצטמצמנו וחווינו חוויות שלא היינו חווים בשום מקום אחר.

ומאחר ואני מאוד אוהבת רשימות, והבטחתי לכם שאכתוב קצת ברצף (עאלק "לכם". לבח"לי, שקורא) אז הכנתי לכם רשימה של חוויות שרק גואטמלה היתה יכולה לספק לנו. אני אמספר את החוויות, בעיקר כדי שיהיה לי מספר בסוף, לא לפי סדר החשיבות.

1. טיפוס על הר געש. אם יש משהו שגואטמלה מצטיינת בו, זה הרי געש. אז טיפסנו על אחד ועשינו מרשמלו וולקני, וגם ראינו התפרצות ממש מקרוב.  

2. ביקורים ארוכי טווח של משפחה ואהובים, אירוח של חגים ובישול למספר רב של סועדים. אין מצב שבישראל הייתי מארחת את אמא שלי לחודשיים. לא כי לא רציתי, פשוט היא גרה מרחק 15 דקות הליכה ממני...
אם תרצו, אפשר לקרוא קצת יותר על הביקורים האלה כאן וכאן וכאן.

3. חוגים פרה-אולימפיים. ברצינות. הגואטמלים מאוד רציניים. הילדים לא הולכים לחוג בריכה כדי ללמוד לשחות, אלא כדי לנצח באולימפיאדה. מגיל שנתיים.
בחוג קראטה הם לומדים קאטות ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות ובחוג בלט הם מארחים כוריאוגרפים מניו יורק ומעלים מופעים בתיאטרון הלאומי.
אז מצד אחד, הרצינות הזו מדבקת וראויה להערכה. יש פה דחיפה למצוינות, לא מחפפים ולמופע הבלט משלמים מחיר מלא. בולשוי.

שלישית מאחורה, במופע של ג'יזל

חזרה גנרלית

התיאטרון הלאומי

הכוכבת עם אמא שלה, הגאה

4. מסיבות מקלחת. או בשמותיהם הרשמיים - בייבי שאוור ובריידל שאוור.
מסתבר שבגואטמלה מאוד אוהבים את המסיבות לקראת בואו של - בואו של התינוק, בואה של החתונה. בישראל לא חוגגים לפני בואו של תינוק, ובטח לא נותנים לו מתנות לפני שהוא נולד כדי לא לעשות לו מזל רע. מסיבת רווקות אני דווקא מכירה, אבל אין קשר בין מסיבה של רווקות רוקדות ומשמחות כלה לעתיד ובין מסיבת הבריידל (כלה), אותה יכול לארגן כל מי שחפץ ביקרה של הכלה וכבר שמעתי על כלות שחגגו יותר מ15 מסיבות בריידל שאוור - מהמשפחה שלו, שלה, חברות, עבודה, חברות טובות, מכרות מהזומבה, אנשים שהיא אוהבת וכאלה שפחות. בכל מסיבה כזו יש משחקי חברה נושאי פרסים ומשעשעים - בינגו, ארץ עיר, לוטו. משעשעים.

דגם של בטן הריונית

משחקי חברה. מאז כתה ג' לא נהניתי ככה.

שולחן הנושא. הילד הזה הוא בן של קפטן ספינת משא.

5. אפשר לצייר על הכל. גם על סוסים. זה אולי שיעור שנשמע שולי אבל המסר הוא פשוט - הכל אפשרי, אם אתה רק יודע איך לדרוש.

זה דווקא לא היה הרעיון שלנו הפעם...

6. אם אתה רוצה לקוחות - תן להם פאן! פאן! פאן!
יש פה מלא מרכזי קניות. אנחנו גרים במקום שמאוד קרוב למטרופולין גואטמלה סיטי וההיצע הוא עצום. וכך, לפני כל חג/מאורע/סתם סופ"ש שמשי, מרכזי הקניות באזורינו מתמלאים בליצנים/סדנאות יצירה/גני שעשועים ושאר קישוטים.
ההשקעה שמרכזי הקניות משקיעים בלקוחות שלהם היא לגמרי הגיונית.
כי מגיע לי.

זה הבית של סנטה שם למטה

מכינות אמפנדה

7. אני חלק מיהדות התפוצות.
זהו, אמרתי את זה. הגולה שלי ממש לא דוויה, אבל אני מתבקשת לתרום עבור קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו. ובחנוכה - אני מסובבת סביבון שכתוב עליו *נ.ס*ג.דול*ה.יה*ש.ם*
קטע.

. אחרון אחרון חביב - החיות בהם אנחנו נתקלים כאן, הן רבות ומשונות - מתניני קיימן בחנויות בעלי החיים (למקרה שהטירה שלך זקוקה לתנינים בתעלות מסביב), ועד תוכים לכל המרבה במחיר או איגואנות שמסתובבות בשכונה. כמובן שאת כולן, בנקודה כזו או אחרת, הבנות שלי רצו לאמץ.

יומיים שלמים החזקנו את המיני איגואנה אצלנו בבית.

עד ששיחררנו אותה לחופשי, מתוך דאגה לשלומה.

יש לה יותר סיכוי בחוץ...ולדוגמא

נמצאו באגם הסמוך, לא עברו את מפתן הבית.

כי גם לי יש גבולות.

צ'יקה, אהובתי.

שלוש שנים האחרונות עברו עלינו ממש מהר.
אני מאחלת לכולנו שנדע ללמוד מכל סיטואציה שאנו נתקלים בה, בעיקר על עצמנו.

נשיקות <3 עינת

ומשהו אחרון לקינוח: אוטוטו חנוכה וחג המולד, חג האורות וחג האורות המזמרים.

מבטיחה לא להשתגע לפני נר ראשון.

הקשת בקצה הענן

בראשון לעשירי חגגנו בגואטמלה את יום הילד.
אני אומרת חגגנו, למרות שאני לא ממש ילד, גם כי אני נהניתי גם, וגם כי מבחינה מספרית - ילדים הם הרוב במשפחה שלנו.
לכבוד יום הילד לקחתי את הבנות ליום כיף בעיר - הסתובבנו יחד בחנויות שאנחנו אוהבות, טיילנו בשוק ויעל קנתה לכולם ארנבים (נכון שזה נשמע כאילו היא קנתה להם ממתקים? ובכן, לא. היא באמת קנתה לכולן ארנבונים). היה יום של שמש נפלאה. השדרה השישית היתה מלאה באנשים - ממשפחות וילדים, ועד בני נוער שחזרו מבית הספר. רוכלים המוכרים דיסקים, ובגדים, וצעצועים. פסלים חיים וליצנים, אמנים המציירים דיוקנים וקריקטורות, על זכוכית ומתכת. בקצה השדרה, ממש לפני שהגענו לסיום היום, הבנות מצאו את קשת.
קשת היא הכלבה החדשה שלנו.
ואתם שואלים את עצמכם - מה? עוד כלב? לא מספיק 3 ארנבונים חדשים?
אז זהו, מסתבר שלא. כי כשבאמצע הרחוב מסתובבות להן 2 גורות כלבלבים קטנות, עם פרווה ריחנית קצרה ופנים כשל דב גריזלי קטן, והן לבושות בחולצה לבנה וחצאית מתנפנפת, והן גם אוהבות להתכרבל ולהתלקלק ואפילו להירדם בחיקן של שלוש בנות עם עיני עגל, אז לא. אז אחת מהן תלך איתנו הביתה, ותלמד איך לא לעשות פיפי וקקי על הרצפה (אנחנו עוד לא שם), ותלמד את עמית להכין לה בגד נוסף (החצאית ארוכה קצת אבל ירוק מתאים לה לעיניים), ותלמד את הכהבלה איך לשחק עם גורים, ותקפץ יחד עם הארנבים הגדולים בחצר, ותלמד איך לישון במיטה הורודה שהכנו לה, ותעיר אותנו באמצע הלילה בבכי כי המיטה הורודה משעממת לה והיא רוצה לישון איתנו במיטה הגדולה, ותלקלק אותנו באוזן כל הלילה עד שנרגיש שוב כמו הורים לעולל בן יומו. זאת אומרת - מודרי שינה.

ואמנם היא מתוקה, ומצחיקה, ויש לה ריח נעים של גור, והיא נובחת בצפצופים מקסימים כאלה, קטנים, אבל רק לפני שבועיים קנינו ליערה מיטה גדולה משל עצמה כדי שלא תבכה לנו שהמיטה שלה קטנה לה מדי ותיתן לנו לישון במיטה שלנו לבד, בלי רגליים בגב, והנה באה קשת. ופתאום, אל מול שיניים זעירות הנושכות באף ולקלוקים חמימים באוזן באמצע השינה, רגליים בגב מרגיש הרבה יותר נכון.

מאז עברו כבר שבועיים, ארנבונת אחת הספיקה למות תוך התקפות חוזרות ונשנות של הארנבות הגדולות בחצר, ושני ארנבונים אחרים ברחו מהבית ומסתובבים בחצר החיצונית של הבית (קרי, השכונה). לא בכדי קוראים להם וונדי ופיטר. הם בארץ לעולם לא.

ולסיום, קשה לי קצת עדיין ולכן חיכיתי לסוף. אתמול גם צ'יקה התוכית הלכה לעולם של מעלה, מקומם של ציפורים. מסיבה עלומה כלשהי היא החליטה לצאת לשחות בכיור המים כשלא היינו בבית, ולא הצליחה לצאת ממנו. ולמרות שכשהגענו הביתה היא עוד נשמה (בקושי), וחיממנו אותה וייבשנו אותה והשקנו אותה במי סוכר וגם בקפה, אחרי שעה וחצי, שכמעט והאמנו שהנה היא תהיה בסדר, היא נשמה את נשימתה האחרונה בהחלט ומתה בזרועותיי.
אני אתגעגע לשריקותיה, ולנביחותיה (כי קשת לימדה אותה כמה טריקים) ולנשיכותיה באוזן ולדרישתה לקפה של בוקר, יחד איתי.

צ'יקה אחרי מקלחת יזומה.

נשיקות 3> עינת

ועוד משהו אחרון: כי חייבים לסיים בחיוך - סבתא ודודה שושי באים לבקר עוד חודש! זהו. אני מחייכת.