4 שנים ו14

השבוע היה רווי בחגיגות.

גם חגגתי 4 שנים לבלוג (צהלולים יתקבלו בברכה) וגם חגגתי עם בח״לי 14 שנות נישואין (פה אני מבקשת יותר מצהלולים. לדעתי מחיאות כפיים סוערות יעשו את העבודה). איך אתם חוגגים יום נישואין?

בסרטים ובתוכניות הטלוויזיה, תמיד רואים את הגבר מביא פרחים, האישה מפנקת בארוחה רומנטית לאור נורת. או שלחילופין, הם מתאמים בייביסיטר מראש ויוצאים לארוחה במסעדה יקרה על שפת הים (ואז גם טועים בהם שהם אנשי מוסד והם נאלצים לברוח מראש המאפיה ובדרך הם מתאהבים מחדש וכאלה).

אז אצלנו זה לא ממש ככה.

מתי בפעם האחרונה עשית משהו לראשונה?

את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה.
למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל בוקר - מתי לאחרונה עשינו משהו בפעם הראשונה.

בתמונה - ספל קרמיקה בפוזה מגרה

אני מניחה שהכוונה שלו היתה שונה, אבל אני תמיד חייבת לקחת את הרעיונות הללו רחוק מדי, וכבר הרבה זמן שלא סיפרתי לכם על היכולת המדהימה שלי לייצר פאדיחות מושקעות. אז תקשיבו לאחרונה שלי, שלקחה את המשפט שלעיל והעמידה אותו בראש חוצות.

הכל התחיל אתמול, כשיצאתי מהבית לעבר החווה של בח"לי (בחיר ליבי, החקלאי המוכשר), יחד עם בנותיי והכהבלה, עם מיכל דלק כמעט ריק. כבר כמעט חודשיים שאני עם האוטו החדש החתיך שלי, ויכולות שריפת הדלק שלו הינם עדיין חידה בעיניי. יש שיגידו, שכשנורת הדלק נדלקת, אין צורך להתחכם וכדאי ללכת ולתדלק. לא אני. אני ראיתי שהשעון ממליץ לי לתדלק עוד 90 ק"מ, והתוכנית שלי היתה לנסוע 60, וזה מכבר רציתי לראות כמה קילומטרים יכול הרכב החתיך שלי לנסוע על מיכל שלם. אז נסעתי, והחזקתי את עצמי חזק לא לעצור באף תחנת דלק בדרך (מפוקפקת ככל שתהיה). המיכל השתנה עם הדרך. ירד ל80, ל70, ל60. עלה שוב ל70 והגיע עד 50. ואני? לא חששתי בכלל. והרי גם הצטמצמה לי הדרך, אז מה הבעיה? לחווה של הבחור הגענו עם כמעט 40 ק"מ ספייר במיכל, ו30 ק"מ נסיעה לתחנת הדלק שאליה האוטו התרגל. אוטו מפונק, כבר אמרתי?

הנה כמה תמונות מהחווה, כולל של האוטו החתיך שלי.

מסדרון הכניסה למשרדים, בפריחה מלאה

חלון לים הירוק

וואו! איזה אוטו חתיך! של מי?

צועדת על אדמה לא מוכרת

זו החממה החדשה של המוכשר הפרטי שלי. צילמתי כי אני גאה

בסוף הביקור, רגועה וטובת לב, העמסתי את הבנות הרטובות שלי (הן הביאו איתן רובי מים, אל תשאלו) ואת הכהבלה על האוטו ויצאנו לדרך. בתוכנית - לנסוע הכי רגוע שאפשר עד לתחנת הדלק הקרובה, מרחק 31 ק"מ מהחווה. בפועל - להיתקע עם מיכל ריק אחרי 19.

כן, כן. אתמול, בפעם הראשונה בחיי, נתקעתי בלי דלק באמצע שומקום. לא הישג מרשים, לכאורה, אבל כזה שידובר בו עוד רבות.

למעשה, בח"לי (שיחיה עוד שנים ארוכות, אמן) רצה לקלל אותי נמרצות, אני בטוחה, כשנאלץ לעלות על האוטו באמצע יום עבודה ולצאת לכיווני (בגשם זלעפות, כדי שיהיה מעניין) עם מיכל רזרבי, אבל במקום זאת הוא רק סינן "שתהיי בריאה", ובא.

מאוחר יותר באותו היום, ראינו את "וונדר וומן" עם גל גדות המהממת, וניסינו לנער את החוויה הזו מהזיכרון שלנו, אבל אין סיכוי. הבנות שלי יספרו עוד שנים על אותה הפעם, שאמא שלהן חשבה שהיא מסוגלת לנצח מיכל דלק.

לו רק הייתי גל גדות.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: היום הצלחנו לעשות שוב משהו לראשונה, אבל על כך בפעם הבאה :)

פורים היום!!

"המסיבה מתחילה בחמש!", קראתי לבנות. "בואו להתאפר!".
"מתי יוצאים?" שאל בח"לי. 
"ארבע וחצי," עניתי. "מקסימום רבע לחמש, לא נורא אם נאחר קצת".

כולנו היינו מקולחים בזמן, לבושים בתחפושות המושקעות שלנו בזמן, מאופרים בזמן ואפילו יצאנו בזמן (שזה חמש ורבע). הדרך היתה ריקה לגמרי בזכות הסמנה סנטה, השבוע הקדוש, שבו כל תושבי המדינה הנוצרים (שזה כולם חוץ ממי שהגיע למסיבה) נסעו לטייל בחו"ל, או באנטיגואה, או בכל מקום אחר שהוא לא העיר. תוך 25 דקות הגענו למרכז היהודי, מתפללים לעצמנו שנמצא חניה, כי אנחנו בחצי שעה איחור.

אבל כשירדנו במורד הביש לכיוון החניה המקורה, וראינו שמלבדנו נמצאים בה 2 רכבים בלבד, החלטתי שאולי כדאי שאבדוק שוב את ההזמנה.

"בח"לי..." ציינתי בחיל ורעד. "..נראה לי שהגענו שעה לפני הזמן."

"לא נורא," הוא ציין בתמורה. "אני רגיל שאת עושה לנו פדיחות".

************************************************

ועכשיו נעבור לסיבה האמיתית שהתכנסנו אליה היום - למה התחפשתי??

כולכם בוודאי זוכרים שבשבוע שעבר נחרדתי לגלות שאני לא יודעת למה אתחפש, ואז היתה לי הארה! כיפה אדומה!!

יש לי כיפה אדומה שתפרתי לעצמי לפני עידן ועידנים, ולפני יומיים הגיעו אליי סוף סוף המגפיים האדומים המ-ה-מ-מ-י-ם שלי, והכי כדאי לשלב ביניהם, ואי אפשר וונדר וומן כי את התחפושת הזו גל גדות כבר תפסה.

"אז אני אהיה הזאב??" שאל בח"לי, ואני קיפצצתי בעונג למשמע הידיעה המשמחת והלכתי לחפש לו זנב. אבל בטרם השלמתי את משימת הלבשת האוזניים הסתכלתי בו, וראיתי את מבט ה-פחחחחחח אליו הורגלתי, והחלטתי שהוא יהיה הצייד. צייד לא צריך תחפושת. הוא צריך רק להגיד שהוא צייד. ואת זה כבר דאגתי להגיד לכולם.

המסיבה עצמה היתה נחמדה מאוד, בעיקר כי הבנות זכו בפרס עבור התחפושות שלהן, שהיו 'הום מייד' כפי שיעל טרחה לציין בפני כולם.

אני חושבת שעזרה גם העובדה שכל שאר הילדים התחפשו לאסטרונאוט.

יעל תפרה לעצמה לגמרי לבד

סיפרנו לכולם שזו הנסיכה לאה,
אבל בעצם זו ריי. מסתבר.

אלזה הצטיידה באיפור

היפהפייה הנרדמת הצטיידה באקססוריז

למחרת התחפשנו שוב, ויצאנו למסיבת פורים בבית חב"ד. הפעם בלי הצייד, לכן הרשיתי לעצמי להשתמש לו באוזני הזאב, להגיד לכולם שאני זאב שהתחפש לכיפה אדומה, ולהרגיש נורא נורא מתוחכמת.

יש כיפה אדומה, יש סלסלה
מלאה מזון ושתיה, רק חסר זאב

אבל הכי חשוב - המגפיים!!

בסופו של דבר היה לנו חג מאוד כיף. התחפשנו, חגגנו עם חברים, זכינו בפרסים ובמתנות, ומאוד נהנינו. תודה לכל המארגנים :) נתראה בשנה הבאה?

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: זוכרים את הרשומה על הפטיפון? אז בשעה טובה ניגשנו לקחת את הפטיפון החדש, ואפילו קנינו שני תקליטים חדשים לאוסף - רדיוהד ורד הוט צ'ילי פפרס. מרגש :)

שיר עושה לי טוב על הנשמה?

"בואי נחליף את הגרוטאה הזו ונקנה חדשה! הגיע הזמן לעשות משהו עם הערימה מעלת האבק הזו שסחבנו כל הדרך מישראל" אמר בח"לי מיד כשנחתתי בבית.
אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי חושבת שהוא מדבר על אחת מהילדות.
אחרי חודש וחצי בישראל הן באמת נראו קצת מאובקות.
אבל לא, הוא דיבר על הפטיפון הענתיקה שהבאנו איתנו כל הדרך מישראל, לפני שנתיים וחצי, ועדיין לא השמיע אפילו תקליט אחד מבין העשרות שליוו אותו בארגזים מאובקים.
אז ביום חמישי הפקדתי את בנותיי המג'וטלגות בידיה הנאמנות של דלילה, ויצאתי למסע לחפש פטיפון חדש ומסעיר.
האפשרויות למצוא ציוד כזה אינן רבות בגואטמלה, ומתוך ידיעה, שמתי פעמיי לחנות היחידה שהכרתי שמציגה פטיפונים חדשים למכירה. המבחר היה עצום. מפטיפונים מקצועיים לתקליטנים, דרך פטיפונים יקרים אש מחופי עץ ועד מזוודות פטיפון צבעוניות ואפילו מערכת משולבת עם דיסק וקלטת. נשבעת לכם. קלטת. לא הפסקתי לצחוק חצי שעה. כאילו, מי המשוגע ששומר לאורך זמן את פיסת הטכנולוגיה המיושנת הזו??
בכל מקרה, לאחר שביררתי לאן אוכל לחבר את הפטיפון החדש שלי (מזל שלטלוויזיה יש כניסת אודיו, אחרת הייתי מאבדת עוד חצי יום מחיי על קניית רסיבר יקר להחריד), והאם באותה הזדמנות לא כדאי לי גם לקנות דיוידי חדש כדי להחליף את זה שנשרף בהפסקת החשמל האחרונה שאירעה לפני כמה חודשים, חזרתי לחנות ובחרתי פטיפון בסיסי, עם יציאת חיבור למחשב כדי שנוכל להקליט לקבצי mp3, בצבע כתום תפוז. כי זה מה שהכריע. הצבע.
שמחה ונרגשת חזרתי הביתה, שלפתי כבלים ותקליט של הביטלס, וישבתי נרגשת לשמוע ויניל בגואטמלה.
זה נשמע חרא.
כנראה שלחבר לטלוויזיה לא היה רעיון טוב כל כך. וגם כיוון מהירות הסיבוב לא היתה נהירה לי, ולמה צריך כל כך הרבה חוגות בשביל לשמוע תקליט?!
בעודי חושבת את המחשבות הללו, וכיצד אתרץ למוכר מהחנות שאני רוצה להחליף בגלל הנכות הטכנולוגית שלי, נגמר הצד ואילץ אותי לקום מהספה ולבצע מהפך. לשמחתי, עבד המהפך לטובתי, והפטיפון לא הסתובב.
עכשיו, למי שלא מכיר את הטכנולוגיה, אסביר בקצרה - בלי שפטיפון יסובב את התקליט, אי אפשר לשמוע מוסיקה. ולכן, שמחה ונרגשת, חזרתי לחנות להחליף למכשיר פשוט יותר, עם פחות חוגות, ותירוץ אדיר - הפטיפון שמכרתם לי לא עובד!
מיד כשנכנסתי, ניגש אליי המוכר מאתמול עם חיוך מודאג על שפתיו והציע לבדוק את הבעיה. חיבר לחשמל, הביא תקליט, ונאבק בידית הפטיפון. ניגשתי אליו, ושיחררתי עבורו את התפס. בינתיים ניגש מוכר נוסף אל עמדת החשמל, כנראה בשביל ללמוד איך מתפעלים פטיפון, כי גם הוא לא הבין מה צריך לקרות, וניסה לסובב את צלחת הפטיפון ביד. כמובן שפטיפונים לא עובדים כמו מכוניות צעצוע, שדחיפה אחת אחורה משחררת את המכונית בשוונג קדימה, והדחיפה הידנית לא עזרה במאומה.
אין בעיה! טען השני. בוא נביא פטיפון זהה, וננסה להבין היכן טעינו. שוב עזרתי להם לשחרר את התפס מהידית, הראיתי להם איך מרימים אותה ואיך היא אמורה לרדת ברגע שמורידים את הידית. מאחר ואני מסבירה רק פעם אחת, הם לא הבינו, והמחט סירבה לרדת. התקליט, לעומת זאת, הסתובב יופי יופי.
'אל תתאמצו חזק מדי', ביקשתי. 'אני רוצה פטיפון אחר לגמרי, אבל הפעם תבדקו קודם שהמערכת עובדת כראוי'. בשמחה וקפצוץ, שלפו החבר'ה פטיפון חדש מהתצוגה, חיברו לחשמל, הביאו תקליט, ולחצו על כל הכפתורים בבת אחת כדי להבין איך לתפעל אותו. הוא לא עבד. אז הם בדקו וגילו שיש לחבר אותו לחשמל באמת, ולא בכאילו, ושיש ללחוץ על כפתור הstop אחרי שהפטיפון ניגן קצת, ולא סתם מתוך גחמה. בינתיים בחור שלישי לקח את הפטיפונים הפגועים מהתצוגה, כדי שמישהו בר סמכא, או אחד שיודע ממש מה הוא עושה, יוכל לספר מה הבעיה איתם. חמש דקות אחר כך, הבינו הליצים איך לתפעל פטיפון, והשמיעו לי, גאים עד חורמה, תקליט בספרדית.
'יופי!' אמרתי. 'תארזו לי אותו בבקשה, ואולי באותה הזדמנות גם תחפשו את כוס הקפה שלי ששכחתי פה אתמול'. וכך, מצוידת בפטיפון חדש ובכוס הקפה היפה שלי, חזרתי הביתה להתחיל שוב בקטע החיבור, הניגון, והישיבה המרוצה.
חבל רק שלא השכלתי לבדוק את מעשיהם של חבורת המקצוענים מהחנות, כי כשהגעתי הביתה גיליתי שהם ארזו את הפטיפון בלי לאבטח את הידית, שהשתחררה מיצועה וריסקה עצמה על צלחת הפטיפון, בעודה שוברת את המחט, והצלחת שיצאה ממקומה, שחררה את החגורה עליו היא יושבת.
אתם יכולים רק לדמיין לעצמכם את שרשרת הקללות שאני שחררתי בתמורה.

אז למי ששואל את עצמו מה אני מתכוונת לעשות מחר - כנראה שלא קראתם לעומק, כי די ברור שמחר אבלה בוקר מייאש בנסיון להסביר לכמה אנשים לא מקצועיים, מדוע עליהם להחזיר לי את כספי בחזרה.

בתמונה, שלוש ילדות מעלות אבק. לא כולן שלי.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: למי שהתגעגע אליי, אז גם אני מאוד מאוד מאוד!
אוטוטו רשומה פורימית, אז תכינו תחפושות, כי אני צריכה השראה :)

שבוע אקסטרים

ביום ראשון האחרון בח"לי היקר קם עם כאב שיניים.
מעבר לעובדה שריחמתי עליו, ודאגתי למצוא לו רופא שיניים דובר אנגלית שמקבל מקרי חירום (שהסתבר גם שמבין עברית, או לפחות יודע לשאול בעברית 'כואב?'), פינה קטנה אצלי צהלה ושמחה כי הכאב הזה הדיר אותו מהעבודה, ואנחנו זכינו ליום משותף עם אבא. אושר גדול (וסליחה לך, אישי, על כי אני שמחה ביום כאבך). השיחה התנהלה בערך ככה:
אני "מה? שש בבוקר? ואתה בבית? אז למה אתה מתלבש?"
הוא "כי אני הולך לעבודה"
אני "מה פתאום?"
הוא "למה? מה חשבת לעשות היום?"
אני, חושבת ממש ממש מהר "הבנות רצו ללכת לXפארק" (שזה נכון בכללי, אבל עדיין היתה הברקה יוצאת מהכלל, בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שש בבוקר). וכך נסענו לXפארק. שוב.
אני אומרת שוב מאחר וזו לא הפעם הראשונה שלנו בXפארק. זו הפעם השלישית. הפעם הראשונה היתה בימינו הראשונים בגואטמלה, כשחיפשנו מה לעשות עם הילדות בסופי השבוע ושיטוטינו האינטרנטיים הביאו אותנו לשם. בפעם השנייה, גילינו שהמקום שייך למשפחה מהקהילה היהודית, והוזמנו למסיבת יום ההולדת של בנותיהם. והפעם השלישית היתה ביום ראשון האחרון, לאחר שהבנות שכנעו אותנו שהן כבר שכחו איזה מתקנים יש בפארק ושהן כבר גבוהות מספיק בשביל לעשות את כל המתקנים שהן שכחו מהם. 

ובכן, לא. הן לא גבהו מספיק בשביל לעבור שלב, אבל לשמחתנו היו מתקנים חדשים בפארק, וילדות האקסטרים שלנו היו מאושרות.


השור הזועם!!



נדנדה כמו בחלומות.
כזו שעושה 360 מעלות.
על אמת. פעמיים.

אמא, זו צניחה חופשית!
וואו! וקפצת ככה? התגברת על הפחד?
כן! טוב, הוא קצת דחף אותי למטה..

יציבה כמו בלרינה!

לא, זה לא בפארק,
זו ילדת האקסטרים שלי
מודדת אופנועים.

הן טיפסו על קיר הטיפוס, קפצו בטרמפולינה, רכבו על רולרבליידס, קפצו במתנפחים (טוב, רק יערה), ורצו הלוך ושוב לשירותים (טוב, רק אני).
אני מניחה ששנה הבאה נבוא שוב, כי הבנות שוב ישכחו ויגבהו.

******

 

ולעניין קצת שונה. מדי בוקר אני יוצאת לטייל עם שלוש הכלבות בחיי.

הן מאוד דומות, שלושתן, לשלוש כוכבות האקסטרים מהקטע למעלה.

אריה, הכהבלה, היא הבכורה. היא הממושמעת מבין השלוש רק בזכות הנסיון שלה, לא כי היא באמת יודעת מה זה אומר. היא שולטת בשתיים האחרות ביד רמה, ויותר מפעם אחת עזרה לי למשוך את אחיותיה הצעירות לבצע את המהלך הנכון. שהוא ללכת בטיול הבוקר, ולא לעמוד נטוע.

וזה מביא אותנו לחדווה, ציידת האריות, שעל אף גילה הצעיר (שנה), גדולה כמעט כמו אריה. אריה הכהבלה, לא החתול. חדווה בילתה מחצית מחייה במכלאות וטרינריה. בפעם הראשונה היא קפצה מהאוטו בזמן נסיעה, ושברה את רגל שמאל בשני מקומות. עצם העובדה שמצאנו אותה, הוא סוג של נס חנוכה, זוכרים?  

בפעם השניה, היא שוב קפצה מאוטו בזמן נסיעה. הפעם היא גירדה את כל הצד הימני של גופה ונאלצה לעבור טיפולי השתלת עור. Oh Joy!

היא עכשיו בבית ההבראה הפרטי שלנו, מטופלת בהפרעות הקשב שלה ע"י האריה הפרטית שלנו, ומחלימה באיטיות. כפי שמסתמן, היא סוג של כלבה חולמנית כזו. היא נותנת לבכירה להגיד לה מה לעשות, ומטרטרת את הצעירה ממנה כדבעי.

ועכשיו בואו נדבר על הכלבה השלישית, קשת. השובבה. החביבה עד כאב, הקופצנית, והמתוקה. מאוד מתוקה.

בתמונה למטה אתם יכולים לראות את השלוש משחקות יחד. אריה נובחת עליהם מה לעשות, חדווה שרועה על גבה ומקבלת את כל מה שיעשו לה וקשת מנסה לאכול לחדווה את הזנב, כי זה מה זה מגניב לעצבן את אחותך הגדולה..

בדיוק כמו הבנות שלי האמיתיות.

 

****

 

ועניין אחרון חביב - הנה כמה יצירות חדשות שלנו בבית.

 

 

חצאית מס' 1

חצאית מס' 2

רטטוי כמו בסרטים.
יצא מעולה! רק חבל שעמית לא אוהבת פלפלים מבושלים,
אז רק לה היה לא טעים.

פונצ'ו מדליק לילדה מגניבה

עיטור עוגה בבצק סוכר, עבודה משותפת של הבנות

ולבסוף, היצירה הזו, החליטה סוף סוף
 ללבוש את שמלת יום ההולדת שלה.
חודש וחצי אחרי יום ההולדת.
ביום חול. לשום אירוע. סתם ככה.
שמלה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: ההורים שלי באים בעוד שבוע.
Happy times!



דורון לאדון, הדרכה מצולמת

השבוע האחרון היה מפתיע ומשמח.
בתחילת השבוע ניגש אליי בח"לי וביקש לקחת אוכל איתו לעבודה מדי יום.
עכשיו, למי שלא מכיר, בח"לי האהוב (בחיר ליבי, כן?) הוא חקלאי חרוץ. מה שאומר שהוא יוצא בשביל להדליק את השמש בבוקר, וחוזר בשביל לנשק את הילדות לילה טוב. לפעמים. יש פעמים שהן מרדימות אותו קודם. בעצם רוב הפעמים זה ככה, אבל אין מה לעשות - כשאתה קם כל בוקר בשלוש וחצי (ואל תתחילו איתי בכלל עם הגדרות בוקר. אני יודעת ששלוש וחצי זה אמצע הלילה), אז אתה הולך לישון בשמונה.
בכל מקרה, עד כה הוא היה אוכל במהלך היום קפה, ומגיע הביתה רעב מאוד. ולכן החלטתו להתחיל לקחת אוכל לעבודה שימחה אותי מאוד. מה גם שזו היתה הזדמנות נפלאה לתפור לו משהו, מאחר וחצאיות הוא לא לובש.
מה תפרתי? תיק אוכל, כמובן! (ופה נכנס ריקוד קטן של אושר).

גם יפה וגם שימושי

התיק מאוד פשוט להכנה, את הרעיון הוצאתי מהפינטרסט, במחשבה שעל התיק להיות קל לנשיאה, קל לתפעול ומסוגל להכיל קופסא אחת עד שתיים. ו-2 תפוחים. ואולי גם נשנוש.

אז למה אני מחכה? קבלו הדרכה פשוטה לתיק אוכל.

 



פה הכל התחיל. ברעיון מצויר במחברת.

בח"לי בחר בבד החיצוני, הצבעוני ואני חיברתי לו 2 בדים - הכחול דמוי הג'ינס הוא הבד הפנימי והלבן המעוטר הוא לכיס המזלג.

על נייר לבן שרטטתי את הדוגמא לפי הציור במחברת והעברתי לבד

2 הבדים - הפנימי והחיצוני הם באותו הגודל והצורה. לא לשכוח להגדיל ב-1.5 ס"מ בשביל התפר. שימו לב שאין זה ריבוע, כי אם ב-2 פינות מנוגדות גזרתי פינה משולשת, בשביל הידיות.

קודם כל כיס. הכיס ישמש לאכסון מזלג וסכין, ולכן מדדתי והתאמתי לסכו"ם שיש לי בבית. את הכיס תפרתי ליד אחת מהפינות המשולשות, על הבד הפנימי. אחרי תפירת הכיס - יש לתפור את 2 פיסות הבד (חיצונית ופנימית) אחת לשניה, אך לא לתפור לאורך הפינות המשולשות. להפוך. 



זמן ידית! גזרתי 2 מלבנים מהבד הפנימי באורך 25*8 ס"מ
 

המספריים הם רק לשם הדגמה.
מאחר ואני עצלנית, לא גיהצתי את קיפולי הידיות, אך ניתן לראות את קווי הקיפול מאוד בקלות.

רואים את הקיפול? כך קיפלתי את 2 הידיות, ותפרתי לכל אורך הידית.

והנה ידית אחת מוכנה. קלי קלות.

 את הידיות הכנסתי לפינה המשולשת, מקפלת פנימה את הבדים וסוגרת את הפתחים.

ככה הכיס נראה עם סכין, מזלג וידית.

 

ועכשיו הגיע זמן כפתור!
בפינה אחת תפרתי תך כפתור עם הרגלית המיוחדת של המכונה. אני תמיד חוששת מהשלב הזה, ושמא יצא החור כמו שצריך, אבל לשמחתי התפר עבר חלק ויצא בול כמו שצריך.

רואים? מושלם!
את הכפתור תפרתי לפינה השניה.

וזה כל הסיפור! התיק מוכן. ומאחר שהתלהבתי נואשות צילמתי אותו מכל זווית אפשרית. כמה פעמים. עם קופסא, ובלי קופסא, ואוחזת ומניחה ובחלון ועל הרצפה. הנה, תראו כמה תמונות!

פרוס, התיק יכול לשמש גם במפת פיקניק זעירה. לגמד. או לזאטוטה גם.

סגור בכפתור.



סגור בכפתור עם קופסא וסכו"ם.



והנה אני אוחזת בו, סגור ומוכן.

לאחר שימוש של כמה ימים התבצע מקצה שיפורים - הוספתי צמוד לידיות סקוצ', בכדי שלא יתגלגלו ממנו התפוחים ברגע שהוא מונח על רצפת הרכב.

כמו כן, את התיק הבא אכין בצורה מלבנית, בכדי שהידיות יהיו קצת ארוכות יותר, אבל זה רק בגלל שבדרך כלל נארזות בזה התיק שתי קופסאות, ולא אחת.

 

 

נו...אז למה אתם מחכים? קדימה! לכו תפנקו מישהו אהוב!

וספרו לי אם נתקלתן בבעיה כלשהי או במשהו לא מובן, טוב?

 

נשיקות <3 עינת

תן לשים ת'ראש על דיונה

"נו... ומתי אתה יוצא סוף סוף לחופשה?"
שאלתי את בח"לי ביום ראשון.
הוא היה בעבודה. שוב.
למי ששכח, אנחנו חיים במדינה נוצרית. אחת מאלה שהם לא מדינת ישראל בה כולם בחופש ביום שבת, אלא שיום החופש המנדטורי בה הוא יום ראשון.
וגם ביום שבת הוא עבד.
ואני לא מתלוננת! מה פתאום? אולי קצת מקטרת, ממורמרת, מאוכזבת. אבל זה בגנים, זה בלתי נשלט. בעיקר אני מבינה שישנן תקופות בהן הוא נאלץ לעבוד 24/7, 365 יום בשנה, 3 שנים ברצף. אבל מתלוננת?! מה פתאום...

נחזור לשאלה שלי. יושבת בסלון, בוקר יום ראשון, עדיין בפיג'מה עם כוס קפה ביד ושואלת את בן זוגי לחיים מתי הוא נח.
"בואי נראה..." הוא ענה לי והכניס אותי למוד הקשבה, "השבוע הזה נגמר, סוף שבוע הבא אני צריך להיות בחווה, מתישהו באמצע אפשר לנסוע לכמה ימים. לאן בא לך ללכת?"

נאלמתי דום.

מה שקורה פעם באף פעם.

שניה אחר כך עשיתי מה שכל בר דעת יעשה במקומי, וקבעתי איתו תאריכים סגורים כדי שלא יהיו לו אפשרויות מילוט. יום חמישי יוצאים לשבוע חופש!

דיכאתי את ההתלהבות. להתרגש אפשר גם אחר כך, עכשיו צריך לפעול.

האפשרויות הצטמצמו למדינות אמריקה המרכזית והדרומית, כאלה ששעות הטיסה לא יהיו ארוכות מדי ושאפשר לכסות ימי חופשה מירביים בזמן נדידה מועט.

קוסטה ריקה. קוסטה ריקה נשמעה לנו כמו הזדמנות מדהימה, אבל הזמן קצר, ואפילו סנדלי הליכה אין לנו (סתם, לי יש), וצריך לתכנן מסלולי הליכה ולהזמין מלונות מגניבים מראש ויש לנו רק 4 ימים להתארגן עד לטיסה. אז קוסטה ריקה נדחתה בשנה.

המדינה הבאה שעלתה בחשבון היא בליז. בליז היא מדינת חוף קריבי הנמצאת לגבולה המזרחי של גואטמלה. פעם היא היתה גואטמלה, אבל הבריטים הצליחו בדרכים חמקמקות להזליג אותה לידיהם ואז בסוף גם לתת להם עצמאות, ומאז 1977 (היא בגילי!!) היא מדינה בפני עצמה. מה שמאוד מרגיז את הגואטמלים, אז אין טיסות ישירות לשם מגואטמלה (חצי שעה טיסה, כן?), וברכב מדובר ב11 שעות נסיעה. או מעבר ימי. בקיצור, הלאה.

הפסקה מתודית לצורך סעודת צהריים ומתן תשומת לב מתודי לבנות שלי.

נמשיך - איזו עוד מדינה זוכה לטיסות ישירות וקצרות מגואטמלה?

אל סלבדור, אבל די משעמם שם, אז לא. קולומביה. ומקסיקו.

קולומביה הצטיירה כיעד מצוין - יש חופים, יש היסטוריה קולוניאלית והיסטוריה אינדיאנית, והרי האנדים, וענקי קרטל, ונוף וטבע. מושלם! כבר התחלתי לתכנן לנו מסלול, כמה ימים בכל יעד, כמה יעלה לנו להגיע ממקום למקום ובאילו מלונות נלון. ביררתי מחירי טיסה, אנשי קשר, המחברת התמלאה בפרטים והנפש התחילה להתרגש. ואז בח"לי הגיע הביתה והרגיע אותי קצת. "זה נראה מעולה, אבל עם כל הקפיצות האלה ממקום למקום ומאתר לאתר, מתי תנוחי?"

צודק. ניגבתי את עצמי מהרצפה. אני זקוקה למנוחה. למין ריסטרט למערכת. והאיש? בהחלט זקוק לאחת כזו! ואם במנוחה מדובר, אז כל מה שצריך זה חוף ים ומלון הכל כלול. בקנקון. טיסה ישירה של שעה וארבעים, ולאחריה ים כחול ושמים (אז מה אם אנחנו באמצעה של העונה הרטובה ולשמים מתלווים קצת ענני גשם? העיקר הכוונה).

חצי שעה אחר כך כבר היה לנו חדר במלון וכרטיסי טיסה, ואשה אחת מאוד מאוד מרוצה הלכה לישון עם חיוך על השפתיים.

 אני אומרת הלכה לישון, דרך אגב, וממש מתכוונת לכך, כי הנה נגמר לו יום ראשון.

בוקר יום שני, אני פותחת עיניים רעננות ושמחות, ומגלה שהמלון מחכה ומצפה לנו, אבל אין לנו כל כך איך להגיע אליו, כי הטיסה לקנקון לא אושרה. בדיקה קצרה מול חברת התעופה מגלה לי שהכרטיס אשראי שלי לא עבר, ועליי לסגור את העניין מול אתר האינטרנט איתו הזמנתי. ברור קצר מול אתר האינטרנט, בו אני מחכה על הקו שיענו לי, ואז שיבררו לי, ואז ששוב יבררו לי, ואז שיבררו למוקדנית, ואז שיבררו למנהלת של המוקדנית, ובסופו יתברר לי שעליי לעדכן כרטיס אשראי מול חברת התעופה.

חברת התעופה אמרה, אין בעיה! למה לא אמרת קודם שאת רוצה לטוס איתנו? לאן את רוצה להגיע? אה! לקנקון? יום חמישי ב3 אחה"צ מתאים לך? כי במקרה יש לנו 5 מקומות פנויים בשעה הזו. בטח שיש לכם!! אלו המקומות שלי!!

וכך, שוב הוזמנו כרטיסי הטיסה שלנו, והפעם גם אישרתי אותם ועדכנתי מקומות ישיבה בשורה השלישית. קלאסה.

שיחה קצרה לבח"לי לעדכנו שהכל מסודר, ואפילו את הדרכונים של הילדות מצאתי (אל תשאלו, סרט משנה) (אמא..איפה הדינוזאור שלי? לא דינוזאור, מותק, דרכון).

"אל תשאלי!" הוא אומר לי, "חשבתי שיש לי דיון בבית משפט בשבוע של הנופש שלנו, אבל מתברר שהדיון הוא בדיוק יום אחרי שאנחנו חוזרים. איזה מזל, אה? היקום הסתדר לי בול עם הנופש הזה"

כן. היקום.

שתהיה לנו חופשה נעימה!

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: למישהו יש ספר להמליץ לי? אני יוצאת לחופשה!!
מוזמנים להיכנס איתי לקצב..

יומולדת לאבא גיבור

אבא חוגג יומולדת.
הוא בן 25+.
היום זה התאריך העברי של הולדתו - כא' באב.
ואיך חוגגים לאבא יומולדת?
תמיד שאלתי את השאלה הזו - איך חוגגים לאיש יומולדת?
לילדה זה פשוט - תולים בלונים בכל מקום, אופים עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות צבעוניות, קונים מתנה מפנקת ועוד אחת שביקשה במיוחד ויוצאים לבלות יחד כמו שביקשה, ומארגנים פיניאטה ומזמינים את השכנים וקונים ממתקים ושמים מוזיקה ומחליטים על משחקי חברה ויושבים לדבר עם האמהות של החברים עד 6 בערב כי אין להן משהו יותר טוב לעשות מאשר לשבת לך בחנייה, לשתות קפה או בירה או מיץ ולדבר.
לאמא זה גם פשוט (כאילו לי, דא!). קצת תשומת לב, ציורים חיבוקים נשיקות, אולי זר פרחים, אולי מתנה בהפתעה או כזאת שיוצאים לקנות יחד, מסעדה.
אבל לאבא? הוא לא צריך שום דבר (סגור ציטוט).
תכננו לשבת אתמול במסעדה. עמית לא חשה בטוב, ולכן לא יצאנו מהבית. אפילו לחוגים לא הלכנו. רק לשל יעל, וגם אז היא נרדמה בדרך ואת המסעדה שינינו לטייק אווי (מממ...סושי.....)
חשבנו לאפות עוגת גבינה. אבל אנחנו בדיאטה והוחלט על איסור אפיה עד הודעה חדשה. או עד ביקור אורחים.
ומתנה?? מה קונים לאבא מתנה?
טוב, אז בעניין הזה יש לנו מסורת - מדי יומולדת אני משכיבה את הבנות על גליל נייר, ומציירת אותן, והן צובעות את עצמן ואנחנו עוקבים אחר גדילה. השנה הוחלט שאין לנו כבר מספיק נייר, ולכן צמצמנו לידיים ורגליים. זה מה שיצא:

 עוד מתנה שקנינו היתה צפצפה. כזו של אופניים. ולא בשביל האופניים שלו, כי אין לו, אלא בשביל האוטו - כי נשבר לו הצופר. כנראה בגלל שלנהוג בגואטמלה מוציא ממך אמוציות קשות שמשתחררות רק בעזרת שחרור שאגות קרב או לחיצות נמרצות על הצופר, ומאחר והאבא הזה לא שואג (על אף היותו אריה מדופלם), אז נשבר הצופר.

הדרך הטובה ביותר לחגוג לאבא, היא לצאת איתו לטיולים שהוא אוהב לעשות. לא כאלה שבמרכזי קניות ממוזגים או במגרשי משחקים. וכך ביום ראשון האחרון יצאנו לטיפוס על הר הגעש פקאיה, ללא עזרת סוסים. הסוס היחיד, בעצם, היה האבא עצמו, שסחב על כתפיו את העוללה שהתקשתה לעתים בעלייה. הזענו, ודחפנו, ועודדנו את המתקשות (בעיקר את הבכורה). ואפילו ניסינו להכין נקניקיות וולקניות. זה לא ממש עבד, דרך אגב, אבל נקניקיות קרות הן גם ניתנות לאכילה (מסתבר..). בסוף מצאנו שוחה שהבעירה אש בקרבתה, וישבנו להכין נקניקיות על האש.

 
 


את המרשמלו השארנו לחום הוולקני, כי הרבה יותר טעים.


















ומה הלאה? היומולדת הלועזי של האבא, הוא ב-17 לאוגוסט. עוד שבועיים ומטה. עד אז נמצא עוד מתנות, ועוד טיולים, ועוד חגיגות.

בינתיים, השבוע מצאנו חנות בדולר (שבה כל הדברים עולים בערך 2 דולר) ורכשנו לנו כמה ערכות ליצירה. אתמול ישבנו לצבוע מוביילים שקופים מפלסטיק בשביל לתלות אותם בחלון. לדעתי יצא מקסים.





ועשיתי סיכות לתיקים שלי

ובינתיים, אני סידרתי חרוזים














נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: אל תספרו לו, אבל יש כבר מתנה אחת בדואר...