אם זה מצליח לי, אני אפילו מגזימה (קצת) וממשיכה ליצור.
ככה יצא ששרפתי את הבלנדר שלנו כשניסיתי (קצת) למחזר נייר וליצור איתו אהיל למנורה. הרטבתי מלא נייר וצבעתי אותו במי סלק ואז החלטתי לטחון אותו היטב היטב בבלנדר. התוצאות היו הרות אסון. לבלנדר.
הנייר גם התעקש לא להתייבש לי בזמן, מה שגרם לפרויקט המיוחל של אהיל לשנות מצב ולנייר לשמש כפריט קישוט במעמד עצמו.
כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על מתנת בת המצווה של יעל. כמו שאתם ודאי זוכרים, בכורתי חגגה השנה 12 חורפים (אפשר לקרוא על זה כאן). הרבה חשבתי איך לחגוג לה. עצם העובדה שאנו לא חיים בישראל צמצמה לי את האפשרויות - אין מסיבה באולם, אין בוק תמונות או שאר הדברים שעושות בנות מצווה בישראל. מאחר ואנו לא חברות בקבוצת התרבות הישראלית שבמרכז הקהילתי בגואטמלה סיטי, נפסלה האפשרות לחגוג יחד עם בנות גילה ו"לעלות לתורה" בטקס רב משמעות בבית הכנסת הקהילתי. אבל מה שכן היה באמתחתי, זה הטקס היהודי והערכים המשפחתיים שחשובים לי לשמר. לכן, פניתי בשקט בשקט לבנות המשפחה שלנו וביקשתי מהן שייקחו חלק במתנת יום ההולדת של יעל. המחשבה שעמדה מאחוריו, הוא שמשפחה יהודית מבלה זמן רב סביב שולחן האוכל - בחגים, בשבתות, במפגשים חברתיים. שולחן האוכל לא רק מרכז מסורת, אלא יצירתיות, ליכוד משפחתי וזכרונות טובים (וגם כאלה שעולים לך על העצבים, אך חיוניים בכל משפחה). יחד עם האמהות, הסבתות, הדודות, אספנו את הזיכרונות הללו ואיגדנו אותם לספר מתכונים יחיד ומיוחד, כי כל כולו הוא רק שלנו. לאט לאט שלחו לי הדודות והסבתות מתכונים. כאלה שעברו להן בירושה במשפחה, כזה ששינו והתאימו לטעמן שלהן, כאלה שמוגשים בחגים ובשבתות, כאלה שמשפחתן הגרעינית שלהן לא תוותר עליהם. הן שלחו לי את טעם המטבח שלהן, תיבלו אותו בסיפורים והסברים, וצילחתו אותו גם בתמונות. ואני, אני שמחתי שלעמית יש חוג בלט, כי בזמן הזה הייתי יושבת מול המחשב, מבלי שיעל תראה, ומקלידה את המתכונים במתכונת אחידה, מצרפת את התמונות המתאימות ובוחרת תמונות נוספות של יעל ושל בנות המשפחה, מתקופות שונות של חייה. את ההדפסה עשינו בגואטמלה, משימה משעשעת בפני עצמה, כי עברית היא לא שפת המקור כאן.. הכי מצחיק היה שהייתי צריכה לזכור לבקש שאת הספר נקרא מימין לשמאל, ולא להיפך. את טקס בת המצווה שלה, יעל חגגה עם 2 הסבתות שלה שהגיעו במיוחד יחד. סביב השולחן ישבו אחיותיה, הסבתות ואני, ולשנו חלה לשבת. יעל בירכה על הפרשת החלה לראשונה, וניהלה את הטקס בכשרון רב. ביום שישי, כשבירכנו על החלה הראשונה שלה, הגשנו ליעל את ספר המתכונים האישי שלה "שולחן לשבט", והתרגשנו יחד איתה כשהבינה את ההשקעה שעמדה מאחוריו. הנה כמה תמונות מהספר, שתוכלו להתרגש גם כן.
הספר והמתכון הראשון שנוסה בו - הקובנה
מזל שיש לי עוד שנתיים שלמות לחשוב מה לעשות לבת המצווה של עמית, כי הפרויקט הזה היה מספיק גדול בשביל כל השלוש :) נשיקות <3 עינת
כאילו, יש לי מלא!!! לספר, ויש יגידו גם שיש לי את הזמן, אבל בזמן האחרון כל מה שהתחשק לי זה לראות ברצף את בנות גילמור (איך לא סיפרתם לי שזו סדרה כזו מגניבה???!? שיים!), ואת הסדרה החדשה 'מטומטמת' (ככה קוראים לה, זה לא אני, זה בעברית וזו סדרה מצוינת! רק לא לראות ליד הילדים, כי יש מלא קללות), וגם סתם לשחק במחשב או בטלפון במשחקים אוויליים שלא תורמים לי בכלום.
אז בינתיים צילמתי מלאן'תלפים תמונות שחסמו לי את הטלפון עד שלא נותר בו גרגר מקום, ולא כתבתי בבלוג שלי כלום.
ולכן אתם תיאלצו לקרוא על מה קרה אצלי בבית לפני חודשיים בערך.
נתחיל בפרויקט המדע המקסים של עמית. ליום ההולדת שלה (מרץ 2015, כן?) קיבלה עמית מתנה מהדודה מאמריקה (ליאת האדירה שירית), ערכה להכנת קריסטלים ובשמחה ובששון הניחה אותה בצד ושכחה ממנה מכל וכל.
ואז לפני חודשיים אסרתי עליהן לפתוח טלוויזיה (פשוט הן הפריעו לי ברצף של בנות גילמור) והיא נאלצה לחפש לעשות משהו עם עצמה. והיא מצאה את הערכה.
אז לבשנו כפפות גומי, וערבבנו חומרים כימיים מסוכנים, והחלטנו על צבעים וגוונים וגם קראנו קצת על קריסטלים מפורסמים ועובדות מעניינות.
התוצאות לפניכם:
הילדה הגאה והתוצאות
במשך שבועיים מוקמו הקריסטלים במדף עליון, וכסא מוצב לידם. יש לציין שהסלון שלי לא ראה ימים עמוסים מאלה, ובכל רגע נתון אפשר היה לראות ילדה כלשהי על כסא מחכה שהקריסטלים יצמחו. לפעמים היתה זו גם ילדה שלי. כיף.
עוד משהו שלמדתי בחודשיים האחרונים, היה איך להכין אטריות כמו של סבתא שלי. הבנות שלי מאוד אוהבות מרק עוף זך, כמו של סבתא, ומצבור שקדי המרק בסכנת הכחדה אצלי במטבח (לשימת לב המבקרים אצלי). המתכון המקורי קורא לקמח תפוח אדמה, והוא נפלא לפסח, אבל עכשיו לא פסח ואיפה לעזאזל אני אמצא עכשיו קמח תפוחי אדמה, אז עשיתי עם קמח רגיל.
החוכמה היא להכין בלילה של ביצים עם קמח ועשבי תיבול (במקרה שלי - מלח ושמיר יבש), שהיא דלילה מספיק בשביל שהאטריות יהיו דקות מספיק ואז לטגן אותן על מחבת טפלון לא משומנת (או לשמן בספריי או עם מפית נייר מחבת רגילה), לערום 3 חביתיות כל פעם, לגלגל יחד ולחתוך לרצועות.
המתכון (מקמח תפוחי אדמה, אבל אפשר להחליף, רק שימו לב לדלילות) מכאן.
התוצאה הסופית - מעולה!
האטריות נשמרות כמה ימים במקרר, והן טעימות גם בתור אטריות למרק וגם בתור נשנוש סתם ככה. הן בקושי הספיקו להגיע למרק כי הבנות אכלו כמעט הכל.
במהלך החודשיים האחרונים חגגנו יום הולדת ואת ליל כל הקדושים ועוד פרויקטים שסיימנו בהצלחה, וחתולה חדשה בבית, אבל אני אשאיר משהו גם לפעם הבאה.
השבוע האחרון היה מפתיע ומשמח. בתחילת השבוע ניגש אליי בח"לי וביקש לקחת אוכל איתו לעבודה מדי יום. עכשיו, למי שלא מכיר, בח"לי האהוב (בחיר ליבי, כן?) הוא חקלאי חרוץ. מה שאומר שהוא יוצא בשביל להדליק את השמש בבוקר, וחוזר בשביל לנשק את הילדות לילה טוב. לפעמים. יש פעמים שהן מרדימות אותו קודם. בעצם רוב הפעמים זה ככה, אבל אין מה לעשות - כשאתה קם כל בוקר בשלוש וחצי (ואל תתחילו איתי בכלל עם הגדרות בוקר. אני יודעת ששלוש וחצי זה אמצע הלילה), אז אתה הולך לישון בשמונה. בכל מקרה, עד כה הוא היה אוכל במהלך היום קפה, ומגיע הביתה רעב מאוד. ולכן החלטתו להתחיל לקחת אוכל לעבודה שימחה אותי מאוד. מה גם שזו היתה הזדמנות נפלאה לתפור לו משהו, מאחר וחצאיות הוא לא לובש. מה תפרתי? תיק אוכל, כמובן! (ופה נכנס ריקוד קטן של אושר).
גם יפה וגם שימושי
התיק מאוד פשוט להכנה, את הרעיון הוצאתי מהפינטרסט, במחשבה שעל התיק להיות קל לנשיאה, קל לתפעול ומסוגל להכיל קופסא אחת עד שתיים. ו-2 תפוחים. ואולי גם נשנוש.
אז למה אני מחכה? קבלו הדרכה פשוטה לתיק אוכל.
פה הכל התחיל. ברעיון מצויר במחברת.
בח"לי בחר בבד החיצוני, הצבעוני ואני חיברתי לו 2 בדים - הכחול דמוי הג'ינס הוא הבד הפנימי והלבן המעוטר הוא לכיס המזלג.
על נייר לבן שרטטתי את הדוגמא לפי הציור במחברת והעברתי לבד
2 הבדים - הפנימי והחיצוני הם באותו הגודל והצורה. לא לשכוח להגדיל ב-1.5 ס"מ בשביל התפר. שימו לב שאין זה ריבוע, כי אם ב-2 פינות מנוגדות גזרתי פינה משולשת, בשביל הידיות.
קודם כל כיס. הכיס ישמש לאכסון מזלג וסכין, ולכן מדדתי והתאמתי לסכו"ם שיש לי בבית. את הכיס תפרתי ליד אחת מהפינות המשולשות, על הבד הפנימי. אחרי תפירת הכיס - יש לתפור את 2 פיסות הבד (חיצונית ופנימית) אחת לשניה, אך לא לתפור לאורך הפינות המשולשות. להפוך.
זמן ידית! גזרתי 2 מלבנים מהבד הפנימי באורך 25*8 ס"מ
המספריים הם רק לשם הדגמה. מאחר ואני עצלנית, לא גיהצתי את קיפולי הידיות, אך ניתן לראות את קווי הקיפול מאוד בקלות.
רואים את הקיפול? כך קיפלתי את 2 הידיות, ותפרתי לכל אורך הידית.
והנה ידית אחת מוכנה. קלי קלות.
את הידיות הכנסתי לפינה המשולשת, מקפלת פנימה את הבדים וסוגרת את הפתחים.
ככה הכיס נראה עם סכין, מזלג וידית.
ועכשיו הגיע זמן כפתור! בפינה אחת תפרתי תך כפתור עם הרגלית המיוחדת של המכונה. אני תמיד חוששת מהשלב הזה, ושמא יצא החור כמו שצריך, אבל לשמחתי התפר עבר חלק ויצא בול כמו שצריך.
רואים? מושלם! את הכפתור תפרתי לפינה השניה.
וזה כל הסיפור! התיק מוכן. ומאחר שהתלהבתי נואשות צילמתי אותו מכל זווית אפשרית. כמה פעמים. עם קופסא, ובלי קופסא, ואוחזת ומניחה ובחלון ועל הרצפה. הנה, תראו כמה תמונות!
פרוס, התיק יכול לשמש גם במפת פיקניק זעירה. לגמד. או לזאטוטה גם.
סגור בכפתור.
סגור בכפתור עם קופסא וסכו"ם.
והנה אני אוחזת בו, סגור ומוכן.
לאחר שימוש של כמה ימים התבצע מקצה שיפורים - הוספתי צמוד לידיות סקוצ', בכדי שלא יתגלגלו ממנו התפוחים ברגע שהוא מונח על רצפת הרכב.
כמו כן, את התיק הבא אכין בצורה מלבנית, בכדי שהידיות יהיו קצת ארוכות יותר, אבל זה רק בגלל שבדרך כלל נארזות בזה התיק שתי קופסאות, ולא אחת.
נו...אז למה אתם מחכים? קדימה! לכו תפנקו מישהו אהוב!
וספרו לי אם נתקלתן בבעיה כלשהי או במשהו לא מובן, טוב?
הראשון לנובמבר 2013. ביום הזה ירדנו מהמטוס - אמא אחת, אבא שלה הגיבור, 3 ילדות שלה האהובות וכהבלה אחת. מאז הרבה מים עברו בנהר, אבל על אמת, כבר סיפרתי פה לא אחת כמה הגשם סוחף וגדול וזורם וגועש. למשל כאן, או כאן. ולמדתי הרבה על גואטמלה מאז.
לכבוד חג העפיפונים שחל כל שנה בראשון לנובמבר. אמנם לא נשבה רוח, אבל ניסינו
הספקתי בשנתיים האלה להיות בכל השווקים הנחשקים - בצ'יצ'יקסטננגו, בסאן חואן סקאטפקז, באטיטלן, וכמובן שבגואטמלה סיטי ובאנטיגואה (יותר מפעם אחת), ויותר חשוב מזה - מצאתי את המקום הכי טוב לקנות בו בדים, לקנות חוטים, חומרי יצירה (כי גם קניות זה קולטורה). יש לי את הסופר המועדף עליי, וחנות הבגדים המועדפת על בנותיי, אנחנו יודעים לאן ללכת אם נשרפה נורה או אם נגמר החלב. היום, כבר שנה עם אוטו, אני יודעת איך לתקן פנצ'ר, איך להימנע מפנצ'ר (אין סיכוי..), איך להשתמש בווייז כדי להגיע ממקום למקום ומתי לא להקשיב לווייז ולנסוע בדרכים חלופיות.
פירות, הכי כדאי לקנות ברחוב. חתוכים. בשקית.
אחרי שנתיים פה, הספקנו למצוא לנו חוג תפירה וליצור מ-ל-א דברים - במסרגה, במכונת תפירה, בציור, בהדבקה. כתבנו הדרכות (למשל כאן) וצילמנו סרטונים (כבר נרשמתם לערוץ שלנו? אפשר כאן). למדתי לתפור בגדים, התמקצעתי בסריגה במסרגה אחת, למדנו קצת מקרמה, עבדנו קצת בבצק סוכר וצבענו כלי חרס.
בשנתיים כבר הספקנו לזכות בגביעים, ולהשתתף במופעים, ולהחליף חגורות ולצבור חברים וליזום עסקים ולארח מסיבת פיג'מות ולהתארח במסיבת פיג'מות ואפילו לטוס לחופשה בחו"ל (נו..קנקון זה גם סוג של חו"ל).
בשנתיים האלו חגגנו ימי הולדת, וחגגנו שבתות לבד, ועם אורחים, ובמרכז היהודי בעיר הבירה. אכלנו הרבה במסעדות, ובבית, וגם זכינו לכמה פאדיחות קולינריות שלעולם לא יימחו מזכרוני (לצערי, כן? הנה, תציצו כאן, כדי שגם אתם תוכלו להיזכר).
ובלי משים גם ביקרנו בתערוכות
אז אתמול חגגנו חגיגה קטנה. הוצאנו את המנגל הארגנטינאי שלנו, הבטחנו לילדות המבורגר ונקניקיות, ופתע פתאום הרחוב התמלא בילדי השכונה שישבו מול הבית, ציירו במחברות שלהן וחלקו איתנו את מזוננו. מבלי משים, חגגנו יחד עם השכנים את יום השנה שלנו. התאהבנו.
חגגנו את החגים המקומיים ואת החגים שלנו (חג בלבן, חנוכה, יום העצמאות, פורים).
