יומיום צבעוני

היום יצאנו לטייל.
וכשאני אומרת "יצאנו" אני מתכוונת אליי, לבתי האמצעית, לבתי הזאטוטה, לכלבה ולארנבון אחד.
חלוקת התפקידים היא מאוד פשוטה - אני אוחזת בכהבלה (שכיאה לאהבלותה לא מפסיקה להסתובב סביבי כסביב חומות יריחו, מחכה שאני אפול), הזאטוטה אוחזת בארנבון והפרימדונה אוחזת בחצאיתה. לא עברו 20 מטר, וכבר קפץ לו הארנבון מבין ידיה הזאטוטיות של הכוכבת, וברח לו מתחת למכונית חונה. יצא המקרה, ומכונית זו חנתה מול ביתם של משפחה מרובת כלבלבים נבחנים ומכוניות חונות. במשך 15 דקות הבאות, מצאתי את עצמי מנסה לכוון את הפרימדונה באיזה יד לאחוז בחצאית כדי שתהיה לה יד פנויה לתפוס את הארנבון, ובינתיים לכוון את הכהבלה שתבריח את הארנבון לכיוון הפרימדונה (והרי רועים גרמניים יכולים לשמש גם ככלבי ציד, לא?). לא עזרה העובדה שהזאטוטה גם הסתובבה סביב הארנבון בנסיונות עקר לתפוס אותו, כי בכל פעם שהיא התקרבה אליו בזעקות גיל הוא ברח לצד השני. כאן ממש התגלה רוחב ליבם של הגואטמלים, ששלושה מהם, אשר עובדים בבנייה בשכונתי, החליטו חוץ מלצחקק על חשבונינו גם להישכב על הכביש סביב האוטו החונה ובמאמצים משותפים תפסו את הארנבון השובב.
הטיול לא נגמר בזה, דרך אגב. הוא נגמר רק אחרי שהגענו לגן השעשועים וחשפנו את הארנבון ליתרונותיה של הנדנדה.

מהנופים הנשקפים בזמן טיול בשכונה

ואז אני מגיעה הביתה והנפש מתמלאה ממראה הפריחה בגינה שלי.

וזה מה שעושות הבנות אחרי טיול מתיש כזה...


 הייתי עסוקה בימים האחרונים ביצירה. לפני כמה שנים, כשהתחלתי לרקום וליצור בחוט ומחט, בח"לי ייעץ לי לארגן את כלי היצירה שלי כמו בארגז כלים, שיהיה לי נוח. ובאמת יצרתי לי ארנק למחטים ולסיכות ולחוטים. היום, כשהתחלתי לסרוג, הארנקון לא מספיק גדול (...) ולכן סרגתי תיק לחוטי הצמר. הוא יצא גדול מדי לטעמי, אבל צבעוני ושמח ומאוד שימושי. מה דעתכם?

עכשיו נחים בתיק החוטים של הפרויקט האחרון, יחד עם כל החלקים שיתחברו בסוף ליצירת מופת. למי שרוצה לדעת מה זה - שימתין בסבלנות.

הצצה לתחילת הפרויקט הבא

עמיתי יצרה שרשרת צמר לעצמה, אליה חיברנו פרח ססגוני בעיצובה. היא מאוד מרוצה ממנה, כפי שניתן לראות בתמונה.








ברשימה האחרונה שלי סיפרתי לכם על הדלי והפיילה בימות השמש הנעימים, והשמטתי פעילות משגעת שקדמה להם - פעילות שק האשפה...
הכל התחיל בשיטוט יומיומי באינטרנט, שם קיבלתי את הרעיון להכין מזרן מים משקית ניילון. הרעיון היה להשתמש ביריעת פלסטיק אדירה, שלא היתה לי, ולכן התפשרתי בשקיות זבל אותם אטמנו כמעט עד הסוף עם מסקינגטייפ, מילאנו במים וסגרנו סופית. התוצאה - כריות מים קרירות, שאחרי כמה קפיצות נקרעו והחלו להשפריץ מים. להזדמנות הזו בנותיי חיכו והחלו להשפריץ אחת על השניה ולשפוך על עצמן שקיות מים אדירות. היו אלה 30 דקות של תענוג והנאה צרופה עבורן, ולראות אותן מתגלגלות על הדשא וקופצות על שקיות האשפה היה ממש מגניב גם עבורי...


מתגלגלות
 

והתמונות לפניכם!


קופצות





רטובות...

 

לפעם הבאה כבר קניתי שקיות אשפה גדולות יותר...


ורגע אחד לפני הסוף - הבנות מגלות סולידריות לבני הדודים שלהם בארץ, שגרים באור-הנר. למי שלא מכיר, קיבוץ אור הנר הוא קיבוץ בשער הנגב, פאתי עזה, שמורכב ברובו מעולים מארגנטינה. מה שאומר - שאתמול, ערב שידור גמר המונדיאל, יצאנו ורכשנו חולצות תואמות כדי לעודד את בני הדודים המופגזים ולהחזיק אצבעות לקבוצה המועדפת. יאללה, מסי, תן בגול!



נשיקות <3 עינת


ועוד דבר אחד אחרון; חלקכם הפולני אולי זוכר את הרגשת החמיצות - גם מאכזבה וגם פיזית - של הביס המיוחל מאבטיח אדום, שהתגלה כאבטיח מוחמץ.
השבוע שיחזרתי את הרגע כשטעמתי לראשונה קרטיב אהוב בגואטמלה - מנגו ירוק. עם תבלין מלוח. איכסה. יעל שאלה למה אני מתעקשת לאכול קרטיב בטעם נזלת...

 

תודה

לפני כשבוע הבחנתי בדאגה שהבנות מגלות סימני קיטור בתדירות גבוהה מן הרגיל. לכולנו יש זמנים כאלה, בהם נראה כאילו שום דבר לא הולך לנו לפי התוכנית, או כאילו כל העולם עושה לנו דווקא. ברגעים כאלה כל מה שאנחנו רוצים זה להתלונן, ולהפנות אצבע מאשימה כלפי העולם ושוכניו. ובנותיי, כצאצאיות גאות למין הפולני (ולא משנה כמה האחוז הוא מזערי, הגן הפולני שולט) יודעות לקטר יופי. אז זהו, שבדיוק ברגעים האלה, הייתי רוצה שידעו לראות גם את הטוב, ושידעו להעריך אותו.
ולכן, כל ערב, החלנו מתכנסים יחדיו וכל אחד אומר על מה היה רוצה להודות היום. אנחנו חושבים על הדברים הקטנים והגדולים שאנחנו רוצים להודות עליהם ופורקים! וכמה זה כיף לשמוע מהן תודות!

נפגשים בארוחת הערב ומודים

הנה מקבץ:

תודה על שאת אמא שלי (יעל מפרגנת מכל הלב ..ולא לחינם זו התודה שהכי מחממת לי את הלב)

 

איך אפשר להתעלם מכל המתיקות הזו??
אני נמסה בכל פעם מחדש <3

תודה על שיש לנו את יערה, כי היא כזו חמודה ומתוקה.

 

 

תודה על זה שסיימתי את התנור שלי (לעמית היה רעיון והיא הביאה אותו לביצוע מרהיב!)

 

אפילו חלון ווילון מעל התנור יש...

 

תודה על שיעל קיבלה חגורה צהובה בקראטה כי זה שימח אותה (עמית מודה)

תודה על ששיחקנו בחוץ והייתי שוערת בכדורגל. (המונדיאל משפיע על יעל, פירוט בהמשך)

 

תודה שלא ירד גשם ויכולנו לשחק עם החברים.

מקסים, נכון?

אנחנו הוספנו גם -

 

תודה על כך שחברה של יעל צחקה עליה כשנפלה, כי אז יכולתי לראות איך עמית מגנה על אחותה בחירוף נפש.

 

תודה לאמא שעוזרת לי לקום בבוקר (בח"לי...)

 

תודה לאישי שממשיך לאתגר אותי (לקום כל בוקר בארבע וחצי למשל...).

 

והאתגר האחרון - עיצוב המשרד שלו בחווה

תודה לעמית שעשתה כלים וליעל שעזרה לשכנה לנקות את הגינה וליערה שעזרה לי בגינה (!), וכל זה מרצונן, מבלי שהתבקשו לכך.

 

תודה לצחי שנתן לי את הרעיון הנפלא לבנות משגרי מרשמלו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תודה לוטרינרית שעזרה לדולסה לה גורדה לגלות את מינה ולהבין שבעצם הוא חיים. או דולסה אל גורדו.

 

תודה על ארוחות ערב משותפות

 

במיוחד כאלה שמחכות לבשר שבח"לי מינגל כרגע...

 



תודה לחמותי על שלימדה אותי להכין קובה סלק.
בח"לי ליקק את האצבעות!

 

מפגש התודות הזה ממלא אותי בשמחה כל ערב, וממשיך לתדלק אותי גם במהלך היום. אני מחפשת את המקומות עליהם אני רוצה להודות. את האנשים שעשו לי טוב, ואת אלה שעשו לי רע - כי מהרע גם צומח טוב. ומלבד הרצון שלי ללמד את הבנות להעריך את הטוב, אני מרגישה שגם אני מתרגלת פה דרך חיים.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו קטן: במסגרת חגיגות המונדיאל, בכל צומת מתנפנפות להן חולצות בשלל צבעים של קבוצות הנבחרות, ורוכלים מציעים שלל תחפושות ודגלים ועוגיות דגלים. גם יעל נכנסה לרוח הספורט וביקשה חולצה. "של מי?" שאלתי. "של ארר..." מלמלה הבכורה שלי "ארג..ארנג..ארטנגי...של ברזיל!"