משפחתי וחיות אחרות

פעם היינו זוג. גרנו בדירת חדר ורבע בקיבוץ וגידלנו כלבה בשם אניד.
אניד בלייטון כהן. כלבת לברדור לבנה שאהבה לקפוץ גבוה ולאכול אבנים, ולפעמים עשתה את שניהם יחד.
כשהתחתנו, אניד היתה שוכבת לידי במיטה ומרגישה את העולל המתהווה בתוכי צמוד אליה, וכשנולדה יעל היא היתה נותנת לה לטפס עליה, ולהתכרבל בתוכה ואוכלת את כל מה שלא עיכלה בעצמה.
כשנולדה עמית, אניד כבר היתה בת 12 ועייפה, והעדיפה לגור אצל הסבים. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל כשיום יום היא היתה קופצת מעבר לגדר הבית לעבר הואדי שבחוץ, לגובה של מטר וחצי עם נחיתה של שני מטר לפחות, אז הבנו שמקומה הוא שם, לפחות למען בריאותה.
כשעברנו לרפובליקה הדומיניקנית, אניד עברה לעולם שכולו טוב (או ככה מספרים לנו) ואנחנו ויתרנו על חיים עם כלב.
עד שיעל חגגה 7.
כשיעל חגגה 7, היא ביקשה כלב ליום ההולדת. ובח"לי היקר אמר כן. ונעזוב רגע את העובדה שלא התקיימה שיחה מקדימה, או התייעצות הורית בוגרת, או מחשבה מעמיקה בנושא. אנחנו זורמים.
ואכן, באותה השבת, נסענו לעיר, נכנסנו לחנות החיות הקרובה למלון וביקשנו כלב. רועה גרמני. נקבה אם אפשר. (הבהרה - נסיעה לעיר ארכה באותה תקופה שעתיים וחצי לערך, וכרוכה היתה בשהייה בת יומיים בבית מלון כי אחרת זה לא כיף). שעתיים וחצי אחר כך, ובדיקה רפואית קצרה, וחזרנו למלון עם גורה בת שלושה חודשים שהיום מוכרת לכולנו בשם אריה, או הכהבלה (את השם היא קיבלה בהשראת סיפורי הדרקונים שקראתי באותה תקופה, שהבנות מאוד אהבו לשמוע, אריה היא נסיכה אלפית רוכבת דרקונים. מרשים, נכון? גם הכלבה). שלושה חודשים לאחר מכן, חזרנו לישראל, והכהבלה איתנו. היא עברה איתנו לתלמי אליהו (מושב במועצה האזורית אשכול), וחירמנה את כל הכלבים שם, שכיאה למושב הסתובבו חופשי ברחובות החוליים. המזל הוא שהכי מכולם אהב אותה הכלב של השכנים, שהיה רועה בלגי אדיר מימדים, וכך נחסכו מאיתנו קרבות ועשרות כלבים הצובאים את החצר, אבל לא נחסכו מאיתנו נהרות הפיפי הארוכים שנהג להשפריץ על פינות ביתנו. מבחוץ.
ומאחר ומסתבר שרועים גרמניים הם פוריים במיוחד, ושהנקבות מתעברות מדי חודשיים שלושה (שזה המון!) החלטנו שפעם אחת הספיקה לנו, ואריה נפרדה מהרחם. עם הדור הבא סליחה.
בינתיים, הספקנו לחזור לביתנו שבערד, ואריה הספיקה להכיר את הפקחים שם, שצפו בה נכנסת לחצרות ומדגמנת חיוכים, ואף עקבו אחריה באישון לילה בכדי להוכיח שאכן היא שייכת לבית הספציפי שלנו ולכן אנו אלה שנאלץ לשלם את הקנס על שיטוט. ולכן לקחנו אותה ועזבנו לגואטמלה. פה לפקחים יש נשק! אין מצב שהיא תשוטט לבד...

כהבלה

בגואטמלה חיות המחמד הן מגוונות עד מאוד וגם זולות לרכישה הביתה. אין מן האמור לרמוז שאנחנו גם טובים בלגדל אותם.

כך עברו תחת קורת ביתנו דגים (שמתו בעקבות הפסקת חשמל לילית שהפסיקה להם את אספקת החמצן), צבי ים (שמתו לאחר שריססנו נגד זבובים והמים שלהם כנראה והורעלו), צופיות (שעפו הישר לתוך חלון ביתנו ואיבדו את ההכרה/את חייהם עם המכה),


הקטנצ'יק הזה שרד
למשך לילה, אך לא הצליח לעוף
לחופשי וכנראה שמת מרעב

 כמות מדאיגה עד מאוד של ארנבים (חלקם נאכלו ע"י הכהבלה, חלקם נאכלו ע"י אמא שלהם הארנבה המשוגעת, חלקם לא שרדו את היום הראשון של חייהם מאחר ואמם המשוגעת לא הניקה אותם או חיממה אותם וארבעה מהם בדרך נס עוד איתנו. אחת מהארבעה זו הארנבה המשוגעת),


דולסה אל גורדו דה לוקה דה חיים.
השורד היחיד שלא נאכל.

כלבת רידג'בק ותוכים.

את כלבת הרידג'בק אתם מכירים כחדווה ציידת האריות. בימים אלו היא גדלה בשקט בחוות הפרחים של בח"לי, מקפצת על רגלה המשוקמת, אוכלת צפרדעים ומפליצה שם ולא פה. מושלם.

מאחור ניתן לראות את הציידת בגודלה הנוכחי.
והיא עוד תגדל...

חדווה.
ככה היא נראתה אז..



לגבי התוכים - הם היו שניים. צ'יקו היה גדול יותר, וכנפיו היו חתוכות כך שלא יכל לעוף. בבוקר שמצאנו אותו שוכב מעולף על רצפת הכלוב, היינו מתוכננות לביקור שבועי בחוג התפירה, ובמקום זאת מיהרנו לוטרינרית שלנו. עטפנו אותו במגבת חמימה, השקינו אותו במים וחיממנו את האוטו. הוא הרים את הראש, עשה תנועות שהוא רוצה להתרומם, אבל במרפאה אזלו כוחותיו. כשהגענו מיד הצמידו לו צינורית חמצן והוטרינרית עיסתה את ריאותיו בכדי לנסות ולגרום להן לעבוד לבדן. כשזה לא עבד, הגיעה וטרינרית מתלמדת בשביל להנשים אותו מפה לפה, ליבו היה חלש אך פעל, ומדי פעם גם ניסה לתת נשימה עצמונית, אך ריאותיו קרסו ואחרי יותר משעה (!!!) החלטנו להפסיק את נסיונות ההחייאה.
 

הוטרינרית בודקת את דופק ליבו בסטטוסקופ בדמוי אריה.
כי היא רופאת חיות וכאלה..

ארכיאולוג שיחפור סביב הבית שלנו בעוד מאות שנים, יגלה שאריות של ציפורים בגדלים שונים וארנבונים בפינות שונות של הגינה.
מעניין מה הוא יחשוב על כל זה.

צ'יצ'רס. מצאנו אותו כבר מת, זה לא אנחנו הפעם.
 

מדגם מייצג.

צ'יקה התגברה על הגעגוע, והיום היא מתעופפת כמעט חופשי בבית. מקום המנוחה האהוב עליה הוא על הכתף שלי (שם היא נהנית לנשוך לי באוזן ופעם גם הוציאה לי עגיל) או על הראש שלי. לעתים אני מסתובבת איתה בבית שרה שירי פיראטים לשם השעשוע, אבל לרוב זה די מציק לי כי היא מחרבת לי את התספורת. חוץ מזה שאני מפחדת שיברח לה קקי, וזה לא נקרא מזל אם החירבון נעשה בצורה ישירה כל כך. הכי מצחיק זה לשחרר אותה ואת אריה ביחד בבית ולראות את אריה נבהלת כשהיא פותחת עליה את הפה. מנסיון - נשיכה של תוכית עלולה להיות כואבת.

זה היה במכוון לגמרי.
מיד אחרי הצילום הוא חזר למים

 

הברווזים של השכונה.
העובדה שהם לא שרדו כאן זה לא באשמתנו.
אולי חוץ מאחד.

 
 
 
 

 

את הקצאל המדהים הזה צילמנו בשמורת הטבע בה הוא נוהג לבקר.מזל ששם ולא אצלנו, כי גם ככה הוא בסכנת הכחדה.

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון: עכשיו מאוד ברור מדוע בארץ עיר, באות פ', דומם - עמית בחרה "פרה מתה".

 

על כלבים ימי הולדת

לפני שבוע וחצי נכנסה לחיינו חדווה והכניסה רוח חדשה הביתה.

וכשאני אומרת רוח, אני מתכוונת לרוח סערה.

חדווה היא גורה בת חודשיים וחצי מסוג רידג'בק, או רועה רודזי. למי שלא מכיר (ואני לא הכרתי עד עכשיו) הרועה הרודזי מקורו ברודזיה (או זימבבווה, ולכן ייקרא שמה הזימבבואית) והוא גזע שפותח ע"י האדם וייעודו לצוד אריות.

תנו לי לחזור על זה שוב. גזע רועים, שמטרתו בחיים לצוד אריות. אריה, למי שלא מכיר, זה יונק ממין החתוליים והוא נורא נורא גדול. בכדי לצוד חתול כזה, אתה צריך כלב ממש ממש גדול. אז זו חדווה.

זה אריה

בגיל חודשיים וחצי היא מגיעה לשולחן האוכל בעמידה, ותופסת מושב שלם בספה כשהיא ישנה. בשיניה החדות היא כבר הספיקה לקרוע כרית נוי, בובת עכבר, את המיטה שלה, את בריכת הכדורים, אל כל הכדורים וגם נעל קרוקס אחת. כשהיא רצה, נשמעות קולות שעטה בבית, אוזניה מתנפנפות מעלה מטה, ושרפרפים מתהפכים על פיהם. וגם זאטוטות בנות שנתיים. בגלל שהיא עדיין גורה, אנחנו מאפשרים לה לישון איתנו בלילה במיטה. כשהיא ישנה לרגלינו, היא ישנה על השמיכה ואף אחד לא יכול להזיז אותה ולהתכסות, כשהיא ישנה לידנו, אף אחד לא יכול להסתובב על צירו בלי הפחד ליפול מהמיטה בלילה. וכשהיא מתעוררת עם שחר, אנו מיד מבצעים פעולות הרחקה מהירות בכדי שלא תדרך/תנשך/תלקק למוות את הזאטוטה, שגם היא ישנה איתנו מרבית הלילות. או שלא תאכל לנו את השמיכה. ועוד לא התחלתי לדבר על גודל היציאות שלה! מרשים בהחלט! וזה עוד לפני שהיא אכלה איזה אריה...

כאן חדווה יוצרת הכרות ראשונית
עם הארנב.

בריכת הכדורים במבצע הצלה

 
 

פפחחחח..ארנב??! לא מזיז לי...
תביאו לי אריה, אני אראה לכם מה זה!

 

היחסים שלה עם הכהבלה (הכלבה האהבלה שלנו, רועה גרמנית בת 3) הם מורכבים ומקסימים כאחד. אני בהתחלה קצת חששתי. הכהבלה, אתם מבינים, היא סוג של ילדה יחידה. היא תוקפנית כלפי זרים וכלבים שנכנסים אליה הביתה, או מצלצלים בפעמון, או סתם עוברים ברחוב ויש להם פרצוף מבשר רעות. היא מאוד רכושנית כלפי הבנות ושומרת עליהם בנאמנות, אבל הנה הגיעה חדווה והכהבלה, הפלא ופלא, רחרחה, נהמה, וחשפה שן ביום הראשון למפגש, אבל בבוקר... בבוקר היא כבר שיחקה איתה ולקלקה אותה ונהמה עליה רק כשנמאס לה לרוץ סביב השולחן ולהפיל את כל הכסאות יחד עם הציידת הזימבבואית. שמה האמיתי של הכהבלה, דרך אגב הוא אריה. נהגה aria. עם A. אני כבר מתארת לעצמי את העתיד המשותף של השתיים, והוא אולי ורוד עבורן, אבל מבולגן מאוד עבורי. לשמחתי כרגע אנו גרים בבית של 250 מטר (ענק!!), אז יש מקום ל-2 מפלצות כמוהן, אבל בישראל ביתנו הוא סך הכל 60 מטר מרובע. מה שאומר שכנראה נצטרך בית נוסף רק בשבילן. או גן חיות, עוד לא החלטתי.

ולעניין אחר. ביום ראשון האחרון הוזמנו בנות הבית לחגיגת יומולדת של מיה, השכנה. מיה היא ילדה חביבה מאוד בת 5. ההזמנה ליום ההולדת עוצבה כמסגרת תמונה כסופה, ועליה מוטבעות דמויות מהסרט Frozen (לשבור את הקרח). הבנות התבקשו להגיע עם שמלות של נסיכה. עכשיו הבנתי הכל! כבר שנה אנחנו פה, ושמתי לב שחנויות רבות מיועדות למסיבות יום הולדת מושקעות, בעלות נושא, ובכולן יש מעמד מלא בשמלות של נסיכות ואבירים. ומאחר ופה זה לא ישראל, ואין פה מסיבות פורים ענקיות, וגם בהאלווין לא כולם מתחפשים, לא ממש הבנתי מי ירצה לקנות שמלת נסיכה, ועוד במחירים שצוינו עליה. אז בשביל זה. במקום לעמוד מול הראי/ארון ולבחור שמלות או שאר בגדים יפים לימי ההולדת של החברות בכתה, פשוט בואי בשמלת הנסיכה שלך! אדיר. ובכן, עמית שמחה מאוד שיש בידה ההזדמנות ללבוש את שמלת היפהפיה הנרדמת שקיבלה מארה"ב (כי בהאלווין לא הספקנו..) ויעל שכמעט נשברה נוסח סינדרלה שאין לה שמלה מתאימה לנשף, החליטה ללכת עם שמלת רקדנית הפלמנקו שלה, כנסיכה ספרדייה. יערה לעומת זאת לא רצתה את שמלת סינדרלה (דבר מוזר לכשעצמו, כי את כותנת סינדרלה היא לא רוצה להוריד) ולבשה במקום זה שמלת טינקרבל.



הנסיכות לבית כהן וכלת יום ההולדת

 וכך, חמושות בכתרים ובשרביטות יצאה הפמליה המלכותית לעבר הנשף, ומזל שלקחו איתן את אמא שלהן, אחרת היו שוכחות את המתנה בבית... ביום הולדת בגואטמלה מוזמנת גם כל המשפחה. שולחנות רבים פוזרו סביב עבור ההורים והאחים של המוזמנים באמת, ושולחן אחד ארוך עם מפות צבעוניות וקישוטי פרוזן היה ערוך לילדים עצמם במועדון השכונתי. נשבעת שיש לנו אחד כזה, וזו הפעם הראשונה שמישהו השתמש בו. השמועות מספרות שפעם בשנה מיה חוגגת יומולדת ואז המועדון נפתח, וזהו. לצד המועדון שלנו ישנו גן שעשועים קטן ושם הנסיכות והבנים (שבאו ללא תחפושת) שיחקו עד שהגיע הזמן להיכנס למשחקי החברה. הם הדביקו גזר לאפו של איש שלג (במקום זנב לחמור), שיחקו המלך אמר וכאלה ובסוף נעמדו מול מכשיר הטלוויזיה בכדי לשיר יחד את השירים מהסרט Frozen. ובינתיים בני המשפחה הבוגרים (אמא אבא ודודה) היו עסוקים בהכנת ארוחת הצהריים, כי גם זה כלול ביום הולדת בגואטמלה. בתפריט – המבורגר וצ'יפס. הילדים הושבו לאחר כבוד ורק יעל שלי עמדה במטבח ונתנה הוראות ברורות לטבחית שלא תשים לבנות משפחת כהן גבנ"צ על הקציצה. ואם יש מים קרים. ואולי אפשר עוד צ'יפס?



גם לי היה קשה שלא לשיר איתם

 

אנה, אולף ואלזה.
השיגעון על הסרט הזה קבוע בביתנו כבר שנה.

רגע לפני עוגת היומולדת, והנר והשיר (שילוב של Happy Birthday to you… ותוספת בספרדית שמשמעה איפה איפה איפה העוגה) הועלו על הכבל 2 פיניאטות אחת אחרי השניה, והילדים – מהקטן לגדול – חבטו בהם נמרצות לקול הקהל ששאג dale duro! או, "תכניס לו בכח". עניין הפיניאטות, יש לציין, הוא קטע מאוד מרכזי בימי הולדת בגואטמלה, והקהל כולו מצפה למטח הסוכריות שייפול מהפיניאטה. המשקיענים באמת, יזרקו ממתקים לרחבה גם לפני שמתפרקת הפיניאטה, בכדי לא לשבור את המתח, תוך שימת לב לעובדה שאין כרגע אף ילד שחובט.

אולף, לפני

אולף, אחרי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הביתה חזרנו אחר הצהריים, עייפות אך נמרצות, כבדות בשקיות ממתקים והפתעות ושמחות בחוויה המשחררת.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: בעודנו מדברים, יושבת לה הציידת הזימבבואית ומפרקת עצם משחק. היא ניסתה להוציא את העצם הזו מפיה של הכהבלה ע"י נביחות ובכח, עד שהבינה הכהבלה שהעצם שבפיה, שכבר נלעסה קלות, קטנה יותר מהעצם שנתתי לציידת עצמה ממש לפני רגע. אז היא ויתרה לה.