אריה הכלבה

ביום שבת לפני האחרון חזרנו הביתה לבית בלי כהבלה.

שבוע אקסטרים

ביום ראשון האחרון בח"לי היקר קם עם כאב שיניים.
מעבר לעובדה שריחמתי עליו, ודאגתי למצוא לו רופא שיניים דובר אנגלית שמקבל מקרי חירום (שהסתבר גם שמבין עברית, או לפחות יודע לשאול בעברית 'כואב?'), פינה קטנה אצלי צהלה ושמחה כי הכאב הזה הדיר אותו מהעבודה, ואנחנו זכינו ליום משותף עם אבא. אושר גדול (וסליחה לך, אישי, על כי אני שמחה ביום כאבך). השיחה התנהלה בערך ככה:
אני "מה? שש בבוקר? ואתה בבית? אז למה אתה מתלבש?"
הוא "כי אני הולך לעבודה"
אני "מה פתאום?"
הוא "למה? מה חשבת לעשות היום?"
אני, חושבת ממש ממש מהר "הבנות רצו ללכת לXפארק" (שזה נכון בכללי, אבל עדיין היתה הברקה יוצאת מהכלל, בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שש בבוקר). וכך נסענו לXפארק. שוב.
אני אומרת שוב מאחר וזו לא הפעם הראשונה שלנו בXפארק. זו הפעם השלישית. הפעם הראשונה היתה בימינו הראשונים בגואטמלה, כשחיפשנו מה לעשות עם הילדות בסופי השבוע ושיטוטינו האינטרנטיים הביאו אותנו לשם. בפעם השנייה, גילינו שהמקום שייך למשפחה מהקהילה היהודית, והוזמנו למסיבת יום ההולדת של בנותיהם. והפעם השלישית היתה ביום ראשון האחרון, לאחר שהבנות שכנעו אותנו שהן כבר שכחו איזה מתקנים יש בפארק ושהן כבר גבוהות מספיק בשביל לעשות את כל המתקנים שהן שכחו מהם. 

ובכן, לא. הן לא גבהו מספיק בשביל לעבור שלב, אבל לשמחתנו היו מתקנים חדשים בפארק, וילדות האקסטרים שלנו היו מאושרות.


השור הזועם!!



נדנדה כמו בחלומות.
כזו שעושה 360 מעלות.
על אמת. פעמיים.

אמא, זו צניחה חופשית!
וואו! וקפצת ככה? התגברת על הפחד?
כן! טוב, הוא קצת דחף אותי למטה..

יציבה כמו בלרינה!

לא, זה לא בפארק,
זו ילדת האקסטרים שלי
מודדת אופנועים.

הן טיפסו על קיר הטיפוס, קפצו בטרמפולינה, רכבו על רולרבליידס, קפצו במתנפחים (טוב, רק יערה), ורצו הלוך ושוב לשירותים (טוב, רק אני).
אני מניחה ששנה הבאה נבוא שוב, כי הבנות שוב ישכחו ויגבהו.

******

 

ולעניין קצת שונה. מדי בוקר אני יוצאת לטייל עם שלוש הכלבות בחיי.

הן מאוד דומות, שלושתן, לשלוש כוכבות האקסטרים מהקטע למעלה.

אריה, הכהבלה, היא הבכורה. היא הממושמעת מבין השלוש רק בזכות הנסיון שלה, לא כי היא באמת יודעת מה זה אומר. היא שולטת בשתיים האחרות ביד רמה, ויותר מפעם אחת עזרה לי למשוך את אחיותיה הצעירות לבצע את המהלך הנכון. שהוא ללכת בטיול הבוקר, ולא לעמוד נטוע.

וזה מביא אותנו לחדווה, ציידת האריות, שעל אף גילה הצעיר (שנה), גדולה כמעט כמו אריה. אריה הכהבלה, לא החתול. חדווה בילתה מחצית מחייה במכלאות וטרינריה. בפעם הראשונה היא קפצה מהאוטו בזמן נסיעה, ושברה את רגל שמאל בשני מקומות. עצם העובדה שמצאנו אותה, הוא סוג של נס חנוכה, זוכרים?  

בפעם השניה, היא שוב קפצה מאוטו בזמן נסיעה. הפעם היא גירדה את כל הצד הימני של גופה ונאלצה לעבור טיפולי השתלת עור. Oh Joy!

היא עכשיו בבית ההבראה הפרטי שלנו, מטופלת בהפרעות הקשב שלה ע"י האריה הפרטית שלנו, ומחלימה באיטיות. כפי שמסתמן, היא סוג של כלבה חולמנית כזו. היא נותנת לבכירה להגיד לה מה לעשות, ומטרטרת את הצעירה ממנה כדבעי.

ועכשיו בואו נדבר על הכלבה השלישית, קשת. השובבה. החביבה עד כאב, הקופצנית, והמתוקה. מאוד מתוקה.

בתמונה למטה אתם יכולים לראות את השלוש משחקות יחד. אריה נובחת עליהם מה לעשות, חדווה שרועה על גבה ומקבלת את כל מה שיעשו לה וקשת מנסה לאכול לחדווה את הזנב, כי זה מה זה מגניב לעצבן את אחותך הגדולה..

בדיוק כמו הבנות שלי האמיתיות.

 

****

 

ועניין אחרון חביב - הנה כמה יצירות חדשות שלנו בבית.

 

 

חצאית מס' 1

חצאית מס' 2

רטטוי כמו בסרטים.
יצא מעולה! רק חבל שעמית לא אוהבת פלפלים מבושלים,
אז רק לה היה לא טעים.

פונצ'ו מדליק לילדה מגניבה

עיטור עוגה בבצק סוכר, עבודה משותפת של הבנות

ולבסוף, היצירה הזו, החליטה סוף סוף
 ללבוש את שמלת יום ההולדת שלה.
חודש וחצי אחרי יום ההולדת.
ביום חול. לשום אירוע. סתם ככה.
שמלה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: ההורים שלי באים בעוד שבוע.
Happy times!



הקשת בקצה הענן

בראשון לעשירי חגגנו בגואטמלה את יום הילד.
אני אומרת חגגנו, למרות שאני לא ממש ילד, גם כי אני נהניתי גם, וגם כי מבחינה מספרית - ילדים הם הרוב במשפחה שלנו.
לכבוד יום הילד לקחתי את הבנות ליום כיף בעיר - הסתובבנו יחד בחנויות שאנחנו אוהבות, טיילנו בשוק ויעל קנתה לכולם ארנבים (נכון שזה נשמע כאילו היא קנתה להם ממתקים? ובכן, לא. היא באמת קנתה לכולן ארנבונים). היה יום של שמש נפלאה. השדרה השישית היתה מלאה באנשים - ממשפחות וילדים, ועד בני נוער שחזרו מבית הספר. רוכלים המוכרים דיסקים, ובגדים, וצעצועים. פסלים חיים וליצנים, אמנים המציירים דיוקנים וקריקטורות, על זכוכית ומתכת. בקצה השדרה, ממש לפני שהגענו לסיום היום, הבנות מצאו את קשת.
קשת היא הכלבה החדשה שלנו.
ואתם שואלים את עצמכם - מה? עוד כלב? לא מספיק 3 ארנבונים חדשים?
אז זהו, מסתבר שלא. כי כשבאמצע הרחוב מסתובבות להן 2 גורות כלבלבים קטנות, עם פרווה ריחנית קצרה ופנים כשל דב גריזלי קטן, והן לבושות בחולצה לבנה וחצאית מתנפנפת, והן גם אוהבות להתכרבל ולהתלקלק ואפילו להירדם בחיקן של שלוש בנות עם עיני עגל, אז לא. אז אחת מהן תלך איתנו הביתה, ותלמד איך לא לעשות פיפי וקקי על הרצפה (אנחנו עוד לא שם), ותלמד את עמית להכין לה בגד נוסף (החצאית ארוכה קצת אבל ירוק מתאים לה לעיניים), ותלמד את הכהבלה איך לשחק עם גורים, ותקפץ יחד עם הארנבים הגדולים בחצר, ותלמד איך לישון במיטה הורודה שהכנו לה, ותעיר אותנו באמצע הלילה בבכי כי המיטה הורודה משעממת לה והיא רוצה לישון איתנו במיטה הגדולה, ותלקלק אותנו באוזן כל הלילה עד שנרגיש שוב כמו הורים לעולל בן יומו. זאת אומרת - מודרי שינה.

ואמנם היא מתוקה, ומצחיקה, ויש לה ריח נעים של גור, והיא נובחת בצפצופים מקסימים כאלה, קטנים, אבל רק לפני שבועיים קנינו ליערה מיטה גדולה משל עצמה כדי שלא תבכה לנו שהמיטה שלה קטנה לה מדי ותיתן לנו לישון במיטה שלנו לבד, בלי רגליים בגב, והנה באה קשת. ופתאום, אל מול שיניים זעירות הנושכות באף ולקלוקים חמימים באוזן באמצע השינה, רגליים בגב מרגיש הרבה יותר נכון.

מאז עברו כבר שבועיים, ארנבונת אחת הספיקה למות תוך התקפות חוזרות ונשנות של הארנבות הגדולות בחצר, ושני ארנבונים אחרים ברחו מהבית ומסתובבים בחצר החיצונית של הבית (קרי, השכונה). לא בכדי קוראים להם וונדי ופיטר. הם בארץ לעולם לא.

ולסיום, קשה לי קצת עדיין ולכן חיכיתי לסוף. אתמול גם צ'יקה התוכית הלכה לעולם של מעלה, מקומם של ציפורים. מסיבה עלומה כלשהי היא החליטה לצאת לשחות בכיור המים כשלא היינו בבית, ולא הצליחה לצאת ממנו. ולמרות שכשהגענו הביתה היא עוד נשמה (בקושי), וחיממנו אותה וייבשנו אותה והשקנו אותה במי סוכר וגם בקפה, אחרי שעה וחצי, שכמעט והאמנו שהנה היא תהיה בסדר, היא נשמה את נשימתה האחרונה בהחלט ומתה בזרועותיי.
אני אתגעגע לשריקותיה, ולנביחותיה (כי קשת לימדה אותה כמה טריקים) ולנשיכותיה באוזן ולדרישתה לקפה של בוקר, יחד איתי.

צ'יקה אחרי מקלחת יזומה.

נשיקות 3> עינת

ועוד משהו אחרון: כי חייבים לסיים בחיוך - סבתא ודודה שושי באים לבקר עוד חודש! זהו. אני מחייכת.



 

פוסט לימודי משהו

"אמא!" קוראת לי האמצעית "כמה זה 7 כפול 3?"
אני, שמאוד מעודדת חשיבת עצמאית ותרגילי חשבון, שלחתי אותה למצוא את התשובה בלוח הכפל שתלוי על הקיר בפינת האוכל. "21!!" לא איחרה התשובה להגיע.
יופי! נכון. ועכשיו, מה קרה שאת רוצה לדעת כמה זה 7 כפול 3 ברבע לשמונה בבוקר, עוד לפני השוקו?
"אה..זה פשוט שכשקמתי באמצע הלילה לעשות קקי, ולקחתי 3 פיסות נייר טואלט, וקיפלתי אותן 7 פעמים וחשבתי לעצמי כמה ריבועים זה יוצא ביחד..."

שיעור לחיים - ללמוד אפשר תמיד ומכל דבר.

למשל - מאז שצ'יקה הגיעה לחיינו, למדתי שתוכים אוהבים לשתות קפה, ושתוכים אוהבים להתקלח, ושלתוכי רטוב שמנפנף בכנפיים יש את אותו האפקט כמו לכלב רטוב שמתנער, ושלא סתם פיראטים מתהלכים עם תוכים על הכתף. מסתבר שזו נקודת מוצא טובה ואהובה על התוכים, וגם שככה קל להם להגיע לתכשיטים מזהב. שהם אוהבים מאוד. וש-אווה!! תוכי שמנסה לאכול לך את השרשרת כשהיא על הצוואר שלך זה כואב.

עוד למשל - למדתי שלא משנה כמה מדויקות ההוראות שלי, הילדה תעדיף לעשות את הדברים בדרכה שלה, גם אם זה אומר ליפול על התחת ולהיפצע, ושאני זו שאיאלץ לרוץ ברחוב בפיג'מה צועקת עד עמקי גרוני כדי לשכנע את הכהבלה לא לתקוף איזה שומר אומלל שבמקרה הלך שם (כהבלה ספציפית, כל ילדה).

למשל נוסף - למדתי שגם אם אחזור ואבקש לאסוף את הבגדים מהרצפה ולשים אותם בסל כביסה, עדיין אצטרך בבוקר לקום להתעמל אל מול זוג גרביים נשכחות (בדרך כלל של האיש, ובדרך כלל לא אכפת לי ממש, אלא אם כן הן ממש משומשות ועומדות בפני עצמן ואז יחד עם כל נשימה מתאמצת גם עולה ריח לא נעים).

למשל אחר - למדתי שאין מספיק שעות ביום. כאילו, ידעתי את זה גם קודם, אבל אני מופתעת לגלות בכל פעם מחדש, איך התוכניות שלי רבות, אך היום כלה. והנה ארגנתי לי ליד המיטה את כל מה שאני צריכה כדי לסרוג (למשל) איזה פרויקט נחשק בסוף היום אך אפעס! להירדם זה עדיף.

למשל קטן - שמחתי ללמוד איך להפעיל רדיו ישראלי בטלוויזיה שלי ולשמוע שירה עברית ברקע של יום. אמנם הבחירות שלי הן לרוב נוסטלגיות, אז אני לא ממש למדה משהו חדש, אבל הבנות שלי לומדות נוסטלגיה עברית.

למשל אחרון - למדתי שלפעמים כדאי רק לנוח. בלי לעשות הרבה כלום.
זה עושה מין ריסטארט למוח. ולנפש.

ואם כבר כלום, אז עדיף עם קפה ועוגת גבינה

נשיקות 3> עינת

ועוד משהו אחרון: אחרי מקלחת, התוכית מתעטשת. סתם, חשבתי שתרצו לדעת.
 

משפחתי וחיות אחרות

פעם היינו זוג. גרנו בדירת חדר ורבע בקיבוץ וגידלנו כלבה בשם אניד.
אניד בלייטון כהן. כלבת לברדור לבנה שאהבה לקפוץ גבוה ולאכול אבנים, ולפעמים עשתה את שניהם יחד.
כשהתחתנו, אניד היתה שוכבת לידי במיטה ומרגישה את העולל המתהווה בתוכי צמוד אליה, וכשנולדה יעל היא היתה נותנת לה לטפס עליה, ולהתכרבל בתוכה ואוכלת את כל מה שלא עיכלה בעצמה.
כשנולדה עמית, אניד כבר היתה בת 12 ועייפה, והעדיפה לגור אצל הסבים. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל כשיום יום היא היתה קופצת מעבר לגדר הבית לעבר הואדי שבחוץ, לגובה של מטר וחצי עם נחיתה של שני מטר לפחות, אז הבנו שמקומה הוא שם, לפחות למען בריאותה.
כשעברנו לרפובליקה הדומיניקנית, אניד עברה לעולם שכולו טוב (או ככה מספרים לנו) ואנחנו ויתרנו על חיים עם כלב.
עד שיעל חגגה 7.
כשיעל חגגה 7, היא ביקשה כלב ליום ההולדת. ובח"לי היקר אמר כן. ונעזוב רגע את העובדה שלא התקיימה שיחה מקדימה, או התייעצות הורית בוגרת, או מחשבה מעמיקה בנושא. אנחנו זורמים.
ואכן, באותה השבת, נסענו לעיר, נכנסנו לחנות החיות הקרובה למלון וביקשנו כלב. רועה גרמני. נקבה אם אפשר. (הבהרה - נסיעה לעיר ארכה באותה תקופה שעתיים וחצי לערך, וכרוכה היתה בשהייה בת יומיים בבית מלון כי אחרת זה לא כיף). שעתיים וחצי אחר כך, ובדיקה רפואית קצרה, וחזרנו למלון עם גורה בת שלושה חודשים שהיום מוכרת לכולנו בשם אריה, או הכהבלה (את השם היא קיבלה בהשראת סיפורי הדרקונים שקראתי באותה תקופה, שהבנות מאוד אהבו לשמוע, אריה היא נסיכה אלפית רוכבת דרקונים. מרשים, נכון? גם הכלבה). שלושה חודשים לאחר מכן, חזרנו לישראל, והכהבלה איתנו. היא עברה איתנו לתלמי אליהו (מושב במועצה האזורית אשכול), וחירמנה את כל הכלבים שם, שכיאה למושב הסתובבו חופשי ברחובות החוליים. המזל הוא שהכי מכולם אהב אותה הכלב של השכנים, שהיה רועה בלגי אדיר מימדים, וכך נחסכו מאיתנו קרבות ועשרות כלבים הצובאים את החצר, אבל לא נחסכו מאיתנו נהרות הפיפי הארוכים שנהג להשפריץ על פינות ביתנו. מבחוץ.
ומאחר ומסתבר שרועים גרמניים הם פוריים במיוחד, ושהנקבות מתעברות מדי חודשיים שלושה (שזה המון!) החלטנו שפעם אחת הספיקה לנו, ואריה נפרדה מהרחם. עם הדור הבא סליחה.
בינתיים, הספקנו לחזור לביתנו שבערד, ואריה הספיקה להכיר את הפקחים שם, שצפו בה נכנסת לחצרות ומדגמנת חיוכים, ואף עקבו אחריה באישון לילה בכדי להוכיח שאכן היא שייכת לבית הספציפי שלנו ולכן אנו אלה שנאלץ לשלם את הקנס על שיטוט. ולכן לקחנו אותה ועזבנו לגואטמלה. פה לפקחים יש נשק! אין מצב שהיא תשוטט לבד...

כהבלה

בגואטמלה חיות המחמד הן מגוונות עד מאוד וגם זולות לרכישה הביתה. אין מן האמור לרמוז שאנחנו גם טובים בלגדל אותם.

כך עברו תחת קורת ביתנו דגים (שמתו בעקבות הפסקת חשמל לילית שהפסיקה להם את אספקת החמצן), צבי ים (שמתו לאחר שריססנו נגד זבובים והמים שלהם כנראה והורעלו), צופיות (שעפו הישר לתוך חלון ביתנו ואיבדו את ההכרה/את חייהם עם המכה),


הקטנצ'יק הזה שרד
למשך לילה, אך לא הצליח לעוף
לחופשי וכנראה שמת מרעב

 כמות מדאיגה עד מאוד של ארנבים (חלקם נאכלו ע"י הכהבלה, חלקם נאכלו ע"י אמא שלהם הארנבה המשוגעת, חלקם לא שרדו את היום הראשון של חייהם מאחר ואמם המשוגעת לא הניקה אותם או חיממה אותם וארבעה מהם בדרך נס עוד איתנו. אחת מהארבעה זו הארנבה המשוגעת),


דולסה אל גורדו דה לוקה דה חיים.
השורד היחיד שלא נאכל.

כלבת רידג'בק ותוכים.

את כלבת הרידג'בק אתם מכירים כחדווה ציידת האריות. בימים אלו היא גדלה בשקט בחוות הפרחים של בח"לי, מקפצת על רגלה המשוקמת, אוכלת צפרדעים ומפליצה שם ולא פה. מושלם.

מאחור ניתן לראות את הציידת בגודלה הנוכחי.
והיא עוד תגדל...

חדווה.
ככה היא נראתה אז..



לגבי התוכים - הם היו שניים. צ'יקו היה גדול יותר, וכנפיו היו חתוכות כך שלא יכל לעוף. בבוקר שמצאנו אותו שוכב מעולף על רצפת הכלוב, היינו מתוכננות לביקור שבועי בחוג התפירה, ובמקום זאת מיהרנו לוטרינרית שלנו. עטפנו אותו במגבת חמימה, השקינו אותו במים וחיממנו את האוטו. הוא הרים את הראש, עשה תנועות שהוא רוצה להתרומם, אבל במרפאה אזלו כוחותיו. כשהגענו מיד הצמידו לו צינורית חמצן והוטרינרית עיסתה את ריאותיו בכדי לנסות ולגרום להן לעבוד לבדן. כשזה לא עבד, הגיעה וטרינרית מתלמדת בשביל להנשים אותו מפה לפה, ליבו היה חלש אך פעל, ומדי פעם גם ניסה לתת נשימה עצמונית, אך ריאותיו קרסו ואחרי יותר משעה (!!!) החלטנו להפסיק את נסיונות ההחייאה.
 

הוטרינרית בודקת את דופק ליבו בסטטוסקופ בדמוי אריה.
כי היא רופאת חיות וכאלה..

ארכיאולוג שיחפור סביב הבית שלנו בעוד מאות שנים, יגלה שאריות של ציפורים בגדלים שונים וארנבונים בפינות שונות של הגינה.
מעניין מה הוא יחשוב על כל זה.

צ'יצ'רס. מצאנו אותו כבר מת, זה לא אנחנו הפעם.
 

מדגם מייצג.

צ'יקה התגברה על הגעגוע, והיום היא מתעופפת כמעט חופשי בבית. מקום המנוחה האהוב עליה הוא על הכתף שלי (שם היא נהנית לנשוך לי באוזן ופעם גם הוציאה לי עגיל) או על הראש שלי. לעתים אני מסתובבת איתה בבית שרה שירי פיראטים לשם השעשוע, אבל לרוב זה די מציק לי כי היא מחרבת לי את התספורת. חוץ מזה שאני מפחדת שיברח לה קקי, וזה לא נקרא מזל אם החירבון נעשה בצורה ישירה כל כך. הכי מצחיק זה לשחרר אותה ואת אריה ביחד בבית ולראות את אריה נבהלת כשהיא פותחת עליה את הפה. מנסיון - נשיכה של תוכית עלולה להיות כואבת.

זה היה במכוון לגמרי.
מיד אחרי הצילום הוא חזר למים

 

הברווזים של השכונה.
העובדה שהם לא שרדו כאן זה לא באשמתנו.
אולי חוץ מאחד.

 
 
 
 

 

את הקצאל המדהים הזה צילמנו בשמורת הטבע בה הוא נוהג לבקר.מזל ששם ולא אצלנו, כי גם ככה הוא בסכנת הכחדה.

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון: עכשיו מאוד ברור מדוע בארץ עיר, באות פ', דומם - עמית בחרה "פרה מתה".

 

יומיום ותרבות פורחת

בשבוע האחרון השתדלנו להיות נורא עסוקים. אתם מבינים, בח"לי היה בחו"ל וכדי שלא נשתגע, היינו חייבים להיות להעסיק את עצמנו (ברור לכם שאני מדברת על עצמי כאן, כן?)

אז מה עשינו?

 

 

יעל נרשמה למירוץ 5 ק"מ. השבוע היא החלה להתאמן.

התחלנו ללמוד דקדוק עברי.
עמית הטתה את השרש י.ש.ב. ונתנה ליעל לבדוק וההיפך.

יערה התאמנה בקראטה.
שבוע הבא היא מקבלת חגורה חדשה.

העברנו את הארנבים לחדר של אריה. בגלל שאריה מאוד שמחה לחברה, אבל כזו של ארנבים היא לאו דווקא לטובת הארנבים, אז העברנו את אריה למרפסת.
במקום שהיו הארנבים - שתלנו עץ וגינת פרחים.

את הרי הגעש פואגו ואקווה (אש ומים) בקושי ניתן לראות בזמן האחרון. הגשמים החזקים של הקיץ (מוזר, נכון?!) התחילו במלוא עוצמתם, ולעומתם הבקרים הם בהירים ונפלאים.

ביקרנו בשבוע האחרון במוזיאון ההיסטוריה של הטבע שצמוד לו נמצא הגן הבוטני. כמו שניתן לראות מהתמונה לעיל - עמית מאוד נהנתה מהחוויה.

הגן נפתח ב-1922, אבל השתילות החלו 50 שנה קודם.

בגן ניתן למצוא פסלים פזורים, מזרקות ושבילים חבויים בינות לירוק עד.

מאחר והגן נמצא באחריות אוניברסיטה, ישנם כל הזמן חידושים בגן, כמו הקיר הפורח הזה.

וכמו הקיר הזה. גם אני רוצה כזה קיר!

במוזיאון עצמו יש יותר חיות מפוחלצות מבכל מקום אחר במרכז אמריקה.
אז צילמתי פרפרים וג'וקים.

למביני דבר, הטוסט הזה מזכיר נשכחות.
למי שלא מבין מה ההתלהבות מטוסט עם ממרח שעועית שחורה (או פריחול, בשפת בני המקום), שידמיין טונה במקום פריחול ויקרא לזה אלרינה, והופ! הנה אני בשנות בחרותי, יושבת במוזה ומתבלת ברוטב מוזה.

הגינה שלי פורחת, ומכאן שהלב שלי שר.

בצבעים מלאי השראה - הרבה ורוד, הרבה סגול, כל הגינה בפריחה



אני מחזירה אתכם רגע כמה תמונות אחורה. זוכרים שסיפרתי לכם שהחלו הגשמים? אז הנה גם הטבע לטובתי, ואפילו להשקות את הגינה הנהדרת שלי אני לא צריכה...



אפילו הכהבלה נהנית מהגינה הפורחת ואוכלת דשא, העז.

חזרנו לשגרה! כבר גזרתי דוגמא לשמלה שלי וגזרתי את הבד, ואז עצרתי הכל ועזרתי לעמית לתפור בובה של טיגר.

 

 

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו קטן: בזמן האחרון אנחנו רואים פרק אחרי פרק של סדרה מצוינת של סדרה בשם "היה היה פעם" (once upon a time)- גם אני וגם הבנות נהנות ממנה - יש בה מתח, יש בה נסיכות ויש בה קסם. מושלם!

על כלבים ימי הולדת

לפני שבוע וחצי נכנסה לחיינו חדווה והכניסה רוח חדשה הביתה.

וכשאני אומרת רוח, אני מתכוונת לרוח סערה.

חדווה היא גורה בת חודשיים וחצי מסוג רידג'בק, או רועה רודזי. למי שלא מכיר (ואני לא הכרתי עד עכשיו) הרועה הרודזי מקורו ברודזיה (או זימבבווה, ולכן ייקרא שמה הזימבבואית) והוא גזע שפותח ע"י האדם וייעודו לצוד אריות.

תנו לי לחזור על זה שוב. גזע רועים, שמטרתו בחיים לצוד אריות. אריה, למי שלא מכיר, זה יונק ממין החתוליים והוא נורא נורא גדול. בכדי לצוד חתול כזה, אתה צריך כלב ממש ממש גדול. אז זו חדווה.

זה אריה

בגיל חודשיים וחצי היא מגיעה לשולחן האוכל בעמידה, ותופסת מושב שלם בספה כשהיא ישנה. בשיניה החדות היא כבר הספיקה לקרוע כרית נוי, בובת עכבר, את המיטה שלה, את בריכת הכדורים, אל כל הכדורים וגם נעל קרוקס אחת. כשהיא רצה, נשמעות קולות שעטה בבית, אוזניה מתנפנפות מעלה מטה, ושרפרפים מתהפכים על פיהם. וגם זאטוטות בנות שנתיים. בגלל שהיא עדיין גורה, אנחנו מאפשרים לה לישון איתנו בלילה במיטה. כשהיא ישנה לרגלינו, היא ישנה על השמיכה ואף אחד לא יכול להזיז אותה ולהתכסות, כשהיא ישנה לידנו, אף אחד לא יכול להסתובב על צירו בלי הפחד ליפול מהמיטה בלילה. וכשהיא מתעוררת עם שחר, אנו מיד מבצעים פעולות הרחקה מהירות בכדי שלא תדרך/תנשך/תלקק למוות את הזאטוטה, שגם היא ישנה איתנו מרבית הלילות. או שלא תאכל לנו את השמיכה. ועוד לא התחלתי לדבר על גודל היציאות שלה! מרשים בהחלט! וזה עוד לפני שהיא אכלה איזה אריה...

כאן חדווה יוצרת הכרות ראשונית
עם הארנב.

בריכת הכדורים במבצע הצלה

 
 

פפחחחח..ארנב??! לא מזיז לי...
תביאו לי אריה, אני אראה לכם מה זה!

 

היחסים שלה עם הכהבלה (הכלבה האהבלה שלנו, רועה גרמנית בת 3) הם מורכבים ומקסימים כאחד. אני בהתחלה קצת חששתי. הכהבלה, אתם מבינים, היא סוג של ילדה יחידה. היא תוקפנית כלפי זרים וכלבים שנכנסים אליה הביתה, או מצלצלים בפעמון, או סתם עוברים ברחוב ויש להם פרצוף מבשר רעות. היא מאוד רכושנית כלפי הבנות ושומרת עליהם בנאמנות, אבל הנה הגיעה חדווה והכהבלה, הפלא ופלא, רחרחה, נהמה, וחשפה שן ביום הראשון למפגש, אבל בבוקר... בבוקר היא כבר שיחקה איתה ולקלקה אותה ונהמה עליה רק כשנמאס לה לרוץ סביב השולחן ולהפיל את כל הכסאות יחד עם הציידת הזימבבואית. שמה האמיתי של הכהבלה, דרך אגב הוא אריה. נהגה aria. עם A. אני כבר מתארת לעצמי את העתיד המשותף של השתיים, והוא אולי ורוד עבורן, אבל מבולגן מאוד עבורי. לשמחתי כרגע אנו גרים בבית של 250 מטר (ענק!!), אז יש מקום ל-2 מפלצות כמוהן, אבל בישראל ביתנו הוא סך הכל 60 מטר מרובע. מה שאומר שכנראה נצטרך בית נוסף רק בשבילן. או גן חיות, עוד לא החלטתי.

ולעניין אחר. ביום ראשון האחרון הוזמנו בנות הבית לחגיגת יומולדת של מיה, השכנה. מיה היא ילדה חביבה מאוד בת 5. ההזמנה ליום ההולדת עוצבה כמסגרת תמונה כסופה, ועליה מוטבעות דמויות מהסרט Frozen (לשבור את הקרח). הבנות התבקשו להגיע עם שמלות של נסיכה. עכשיו הבנתי הכל! כבר שנה אנחנו פה, ושמתי לב שחנויות רבות מיועדות למסיבות יום הולדת מושקעות, בעלות נושא, ובכולן יש מעמד מלא בשמלות של נסיכות ואבירים. ומאחר ופה זה לא ישראל, ואין פה מסיבות פורים ענקיות, וגם בהאלווין לא כולם מתחפשים, לא ממש הבנתי מי ירצה לקנות שמלת נסיכה, ועוד במחירים שצוינו עליה. אז בשביל זה. במקום לעמוד מול הראי/ארון ולבחור שמלות או שאר בגדים יפים לימי ההולדת של החברות בכתה, פשוט בואי בשמלת הנסיכה שלך! אדיר. ובכן, עמית שמחה מאוד שיש בידה ההזדמנות ללבוש את שמלת היפהפיה הנרדמת שקיבלה מארה"ב (כי בהאלווין לא הספקנו..) ויעל שכמעט נשברה נוסח סינדרלה שאין לה שמלה מתאימה לנשף, החליטה ללכת עם שמלת רקדנית הפלמנקו שלה, כנסיכה ספרדייה. יערה לעומת זאת לא רצתה את שמלת סינדרלה (דבר מוזר לכשעצמו, כי את כותנת סינדרלה היא לא רוצה להוריד) ולבשה במקום זה שמלת טינקרבל.



הנסיכות לבית כהן וכלת יום ההולדת

 וכך, חמושות בכתרים ובשרביטות יצאה הפמליה המלכותית לעבר הנשף, ומזל שלקחו איתן את אמא שלהן, אחרת היו שוכחות את המתנה בבית... ביום הולדת בגואטמלה מוזמנת גם כל המשפחה. שולחנות רבים פוזרו סביב עבור ההורים והאחים של המוזמנים באמת, ושולחן אחד ארוך עם מפות צבעוניות וקישוטי פרוזן היה ערוך לילדים עצמם במועדון השכונתי. נשבעת שיש לנו אחד כזה, וזו הפעם הראשונה שמישהו השתמש בו. השמועות מספרות שפעם בשנה מיה חוגגת יומולדת ואז המועדון נפתח, וזהו. לצד המועדון שלנו ישנו גן שעשועים קטן ושם הנסיכות והבנים (שבאו ללא תחפושת) שיחקו עד שהגיע הזמן להיכנס למשחקי החברה. הם הדביקו גזר לאפו של איש שלג (במקום זנב לחמור), שיחקו המלך אמר וכאלה ובסוף נעמדו מול מכשיר הטלוויזיה בכדי לשיר יחד את השירים מהסרט Frozen. ובינתיים בני המשפחה הבוגרים (אמא אבא ודודה) היו עסוקים בהכנת ארוחת הצהריים, כי גם זה כלול ביום הולדת בגואטמלה. בתפריט – המבורגר וצ'יפס. הילדים הושבו לאחר כבוד ורק יעל שלי עמדה במטבח ונתנה הוראות ברורות לטבחית שלא תשים לבנות משפחת כהן גבנ"צ על הקציצה. ואם יש מים קרים. ואולי אפשר עוד צ'יפס?



גם לי היה קשה שלא לשיר איתם

 

אנה, אולף ואלזה.
השיגעון על הסרט הזה קבוע בביתנו כבר שנה.

רגע לפני עוגת היומולדת, והנר והשיר (שילוב של Happy Birthday to you… ותוספת בספרדית שמשמעה איפה איפה איפה העוגה) הועלו על הכבל 2 פיניאטות אחת אחרי השניה, והילדים – מהקטן לגדול – חבטו בהם נמרצות לקול הקהל ששאג dale duro! או, "תכניס לו בכח". עניין הפיניאטות, יש לציין, הוא קטע מאוד מרכזי בימי הולדת בגואטמלה, והקהל כולו מצפה למטח הסוכריות שייפול מהפיניאטה. המשקיענים באמת, יזרקו ממתקים לרחבה גם לפני שמתפרקת הפיניאטה, בכדי לא לשבור את המתח, תוך שימת לב לעובדה שאין כרגע אף ילד שחובט.

אולף, לפני

אולף, אחרי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הביתה חזרנו אחר הצהריים, עייפות אך נמרצות, כבדות בשקיות ממתקים והפתעות ושמחות בחוויה המשחררת.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: בעודנו מדברים, יושבת לה הציידת הזימבבואית ומפרקת עצם משחק. היא ניסתה להוציא את העצם הזו מפיה של הכהבלה ע"י נביחות ובכח, עד שהבינה הכהבלה שהעצם שבפיה, שכבר נלעסה קלות, קטנה יותר מהעצם שנתתי לציידת עצמה ממש לפני רגע. אז היא ויתרה לה.