בלוג תיירותי לעילא

בגואטמלה מאוד מעריכים את המשפחה.
מדי יום ראשון יוצאים בני הבית ועושים משהו יחד - יוצאים לרכב יחד באופניים, לרוץ באיזה סמי-מרתון, הולכים לכנסיה או מטיילים. לפעמים הם נשארים בבית, יושבים בחצר שלהם, מתחת לעץ, שמים מוסיקה ומבלים יחד.
נחמד לראות אבות משחקים כדורגל עם הבנים שלהם, או פורשים מגלשת מים בחנייה ומשפריצים על הילדים.
גם אנחנו משתדלים לעשות משהו יחד בימי ראשון - שבוע שעבר טיפסנו על הר הגעש פקאיה, והשבוע גם רצינו לצאת ולטייל.
המזל הגדול הוא, שגואטמלי ממוצע ייצא מהבית ביום ראשון בשעה 10:00, ולכן אם תכננו את היום שלנו כמו שצריך - אזי הדרך תנעם לנו ולא נשים לב שלאבא גיבור אין צופר באוטו.. (עוד קצת על אבא גיבור כאן)
בכל מקרה, הקושי הגדול הוא לאו דווקא בנסיעה, אלא בכיוון. אין הרבה מקורות מידע זמינים (עבורנו) באשר למקומות טיול ומסלולי הליכה. היום למשל, פתחתי לונלי פלאנט. שזה הכי תייר שיש (מוצ'ילר לרוב). אבל! לא פעם אני מתארת את הביקורים שלנו בארץ כמוצלחים במיוחד בגלל שחשנו תיירים (כמו כאן למשל), אז למה שלא נחוש כך במקום בו אנו גרים באמת?
וכך, שמחים ומוכווני מטרה, יצאנו לדרך. תחנה ראשונה - אוכל. מתחת לבית שלנו שוכן אגם מופלא, שמימיו חמים הם, מאחר ונמצא בבסיסו של הר הגעש פקאיה (זוכרים? היינו בו קודם). בפינה המערבית של האגם (שהוא די מזוהם דרך אגב, לא מומלץ לרחוץ בו סתם ככה) שוכן אחד מבתי המלון הכי מפתיעים במדינה. העיר - עזה, המלון - מצפה הימים. חדרים אקולוגיים, עם גג מדושא לצורך בידוד, ספא מפנק עם מיטב הטיפולים, בריכות מים בטמפרטורות שונות - מחמים ועד רותח - חצובות באבן, 2 מסעדות מהמדרגה הראשונה, עיצוב ארכיטקטוני מרשים וטיפוח נוף מושלם. מפתיע. בביקור קודם במקום רחצנו בבריכות, בילינו שם יום שלם. הפעם - רק לארוחת בוקר, שהיתה רגילה לגואטמלה (ביצים, מחית שעועית שחורה, פלאטנו מטוגן וגבינה בכל מיני וריאציות). מיץ התפוזים שקיבלנו עם הארוחה היה סחוט טרי, ובח"לי היקר הפתיע עם שייק סלק ואננס שהיה ממש טעים. 

מבט אל הבריכות מלמעלה

עזה, סטייל גואטמלה

חלונות אבן

ילדה חמודה עם שיניים שחורות משעועית

 

יש לציין שהבנות הזמינו מנת ילדים שכללה פריחול (אותה מחית שעועית שחורה, ע"ע התמונה של הילדה החמודה), פלאטנו מטוגן (בננה מלוחה, למי שלא מכיר) וביצה מקושקשת. הביצה שהם קיבלו היתה ספוגה בנקניק וגבנ"צ ולכן החלפנו אותה. עד שהן החליטו שיש להחליף אותה הן התמלאו מהפריחול והנאצ'וס ובסוף שתו תה קר. האיש ואני שתינו בינינו 5 כוסות מיץ תפוזים, שייק סלק ואננס, שייק תפוח ירוק ואבוקדו וכוס קתה (הטעות במקור).

מיד לאחר ביקור קצר בשירותים, יצאנו שוב לדרך.

הכיוון - פארק האומות המאוחדות. בלונלי פלאנט סיפרו שמדובר בפארק חביב המיועד לצפייה בציפורים, תצפיות נוף על האגם, פיקניקים. לא ציפינו למה שראינו בכלל! הפארק לא גדול, אך יושב על מדרגת תצפית נהדרת על אגם אמטיטלן והר הגעש פקאיה. העיר כולה נפרשת מתחת, וניתן לראות את מגרשי הספורט בעיר, הסירות, השדות. מסביב לפארק ניתן לצעוד או לרכב באופניים ובמרכזו, שולחנות פיקניק מבטון ולידם גריל - רק להביא גחלים ואוכל, מתקני שעשועים (האמת לקח לנו זמן למצוא אותם וכבר היינו בדרך חזרה לאוטו, אבל הם שם), שבילי הליכה. באמצע הפארק פזורים אתרים מוקטנים/דגמים של אתרים מרכזיים בגואטמלה - אנטיגואה, טיקאל, עתיקות אבן. שביל עץ רעוע עובר מעל בריכת דגים וצבים ומפל זורק מים לתוך הבריכה. והכי מפתיע - המקום היה שותת אדם! קבוצה של צופי גואטמלה, שבט ירקון ערכה פעילות בפינות שונות של הפארק, בחורים עם עניבות ופונפונים בגרביים עמדו איתנו בתור לברד. קבוצה של נהגי הובלה של חברת מזון גדולה ערכה יום כיף, עם אוכל ומוסיקה ונאומי תודה. בפינה אחרת, היתה תלויה פיניאטה על עץ, מחכה לחוגגי יומולדת שיחבטו בה. משפחות בהרכבים שונים ישבו על ספסלי אבן וניפנפו מעל מנגלים (לאו דוקא בשר, חלקם הביאו סירים מהבית..). ועם כל זאת - הצפיפות היחידה שהרגשנו היתה מול אותו דוכן ברד...

אמטיטלן. לראות ולא לגעת.

מהגובה הזה עזה דווקא נראית די נחמד

שם, מימין, בעננים, נמצא הר הגעש פקאיה

השירותים הציבוריים הכי נקיים בעולם.

שבט ירקון בפעולה שגרתית

כמעיין המתגבר..

דגם מוקטן של הכיכר המרכזים באנטיגואה.
For real!

אפילו חנות שמו פה..

1. קרח

2. פרי. או שרימפס.

 

מיץ לימון, עגבניות, פלפל ואבקת מרק עוף.
יאמי....

 7000 צעדים עשינו היום. ספרתי. כולל היציאה מהאוטו והצעדים הספורים לעבר המסעדה המצוינת בה אכלנו צהריים וחזרה שוב לאוטו. האמת היא שזה 6981, אבל אני משאירה לי 10 צעדים פלוס מינוס כדי ללכת לשירותים בבית...

 

נשיקות <3 עינת

 

 

ועוד משהו אחרון: למי ששאל את עצמו מה זה הברד הזה - יעל ועמית הזמינו ברד בטעם פירות, לא שרימפס, ובלי מיץ לימון.

ואפילו צילמתי סרטון:

 

 

 

יום ראשון של נחמה

יום ראשון האחרון יצאנו לטייל. בח"לי, אני והילדות.
אני מציינת את זה כדי שתדעו.
אבל בואו נלך רגע אחורה, ליום חמישי שלפניו (ללכת אחורה זה קצת מסוכן, זהירות מהמדרגה). יום חמישי הוא בדרך כלל יום שמוקדש לתרבות, ואז אנחנו יוצאות (שמתם לב לשינוי המגדרי יוצאים/יוצאות?) לסיבוב במוזיאוני העיר. אממה- יום חמישי הזה קצת התחרבש לנו ולא יצאנו לשום מקום. נשארנו בבית מרבית היום, חוץ מסיבוב קניות קצר, כי אי אפשר לאכול סלט בלי עגבניה. או חסה, או מלפפון גם.
והנה הגיע יום שישי, ושוב יצאנו - הפעם לסיבוב קצר בחווה של בח"לי היקר, כי הבנות ממש התגעגעו להר כלבה שלנו, חדווה, שמפאת גודלה גרה בחווה. וגם בגלל שהיא אוכלת קרפדות ומפליצה אחר כך כל הלילה. ומאחר ואנחנו משפחה מאתגרת (בעיקר את עצמנו), לקחנו איתנו את 2 התוכים - צ'יקה וצ'יקו - לטיול בחווה. הם ביקרו את זוג התוכים הקיימים, והתארחו בכלוב של האיגואנה (שכבר אינה) ואפילו עברו שיעור תעופה קצר מיעל. חוץ מצ'יקו, שהעדיף לשבת על הכתף שלי כיאה לתוכי פיראט. וגם לנשנש לי באוזן. כזה מין תוכי.
היום היה נפלא, השמש היתה חמימה והגשם הגיע מאוחר באותו היום - כשאנחנו כבר יצאנו מהחווה. באותו ערב, הכנסתי את כל האוכל שבישלתי לשבת למקרר, הכנתי קערה ענקית של פופקורן וישבנו לראות סרט. ערב משפחתי מושלם.









בבוקר, לקחנו את צ'יקו לוטרינרית. הוא לא נשם. הוא היה תוכי חזק, הלב שלו לא הפסיק לפעום. הוטרינרית חיברה אותו לצינוריות חמצן, הנשימה אותו מפה לפה ועשתה לו CPR, אבל זה היה מאוחר מדי. צ'יקו לא חזר איתנו הביתה.

 וכך, ביום ראשון (שהוא הלמחרת) רצינו לשמח את הבנות (ואותי) אז יצאנו לטייל בעיר, באתר החפירות Kaminal Juyu (קאמינל חויו - גבעת המתים). העיר קאמינל חויו נבנתה לפני 2500 שנה לערך. ארכיאולוגים גילו מבנים בקומות שמתוארכים בין 2500 ל-1500 שנה. לפני 60 שנה בערך, כשחופש הדת נחקק בגואטמלה, חזרו בני המאיה לפעול את דתם, שחזרה והתפתחה וכיום מאמיניה סוגדים לאלוהיהם במקביל לדת הנוצרית. המקום קדוש, ובסופי שבוע מאמינים ושמאנים מבקרים בו ועורכים בו טקסים דתיים. במקום ישנו עץ סייבה ענק, העץ הלאומי של גואטמלה, שלפניו ממוקמים ספסלים וסוכות ובמות מוגבהות שעליהם מדליקים את המדורות ומדברים עם קאן - הנחש - בורא העולם.

מכינות שטיח עלים



המקדש הגדול

וואו! 2000 שנה??
הגבעה הזו נראית
צעירה יותר

מדורה בהתהוות
מסביב לה מצויר בסוכר
התאריך והסמל של קאן
בשפת המאיה

השמאן מסדר את המדורה

את הסיגר הענק
מעשן השמאן כדי שתיפתח הדלת לשיחה עם האל

כך נערמת לה המדורה
בנרות ועוד מיני תבלינים

גם שמאנית יש!
פה היא מדברת עם קאן,
 עוד מעט יתחיל הטקס

התבלינים למדורה - קינמון, לבונה, טבק,
סוכר, מולסה, קפה וקקאו.

השמאנית מכינה את המצרכים
לטקס עצמו - בו היא
תכה את המאמינה בצרור עלים
ותשפריץ עליה מים קדושים

אנחנו בינתיים נהננו בשמש

הנוף המרהיב ממעלה גבעת המתים.



גם הבנות עשו טקס - בו הן ניסו לייבש את הגרביים והנעליים שלהן תוך
כדי שירה אינדיאנית עתיקת יומין וריקוד סביב לנעליים.
זה לא עזר, אבל היה מצחיק לאללה.

פינות כאלו מוקמו כל 50
מטר, והכומר עצר ונאם בהן,
לרווחת התושבים

את ארוחת הצהריים אכלנו במדרחוב המדהים Paseo Cayala (קאילה), והופתענו למצוא פה טקס לכבוד חודש המשפחה בכנסייה השכונתית - משפחות רבות באו לקשט שטיחי פרחים ונסורת צבעונית, והאווירה היתה חגיגית במיוחד.

מרטיבים את השטיח שלא
יעוף ברוח

שבלונות לעיטור שטיחים

עובדים ומקשטים

למי ששואל את עצמו -
כל משפחה היתה אחראית לנקיון וסידור אחרי הטקס

פמליית הכומר, מלווה בתזמורת הכנסייה ואוטו עם מערכת הגברה, צעדה על כל השטיחים האלה, וכיבדה את המאמינים.

וזהו, זה סיפור היום שלנו. היה חסר לנו רק ביקור בבית כנסת, ולראות מוסלמי משתטח, והיינו מכסים את כל הדתות הגדולות, עם שארית.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: למי שעוד עצוב בגלל צ'יקו, אז גם אני.

 

יום ראשון של שוק

 

הכי אני אוהבת שוק.

יותר מקניונים, יותר משופינג חלונות ראווה.

עזבו אתכם מזגנים ומוזיקת מעליות - תנו לי צפיפות, מחנק, ריחות וצבע מסביב ואני שמחה. מאוד שמחה.

ולכן כשאסף וורה סיפרו לנו שהם ראו תוכים למכירה בשוק של סאן חואן סקטפקז (San Juan Sacatepequez), ידעתי שזו הזדמנות מצוינת לשכנע את בח"לי היקר ללכת לשוק.



ומה הדבר הראשון שקונים בשוק?
סל!

אל השוק הנפלא הזה כמעט ולא הגענו בגלל שלא מצאנו חניה. וגם בגלל שהמקום נמצא על הר גבוה גבוה, והדרכים אל השוק ומהשוק נראים ככה, כמו בתמונה הזו:

 

 אבל בסוף מצאנו חניה ליד בית הקברות העתיק (אנחנו לא המצאנו את הקבורה בקומות דרך אגב. בגואטמלה קוברים בבתים משותפים כבר מלא שנים), וראינו עשרות אנשים צועדים לעברו עם זרים מושקעים ובגדים בצבעים כתום וסגול, שמזוהים עם המחוז.

 

הנשים בבגדים מסורתיים, הגברים בחליפות.

 

מחכה ליד שוק הפרחים

הפרחים שאני קניתי לעצמי, לבית

 מסתבר שאחת מההתמחויות של המחוז היא גידול פרחים, וכמובן שזו הזדמנות מצוינת בשביל בח"לי לבדוק את איכות הפרחים וליצור קשרים עסקיים.

אני, מה אכפת לי? כשהוא עסוק, הוא שמח וכשהוא שמח אני שמחה.

 

שוק הפרחים

 

סידורי פרחים בשוק הפתוח

יום ראשון זו הזדמנות לכל התושבים באיזור להגיע לעיר, לקנות מוצרי מזון, בגדים מסורתיים, נעליים, חומרי נקיון. למכור תירס, אורז ושעועית, להקשיב לכומר המחזן בקתדרלה המרכזית ולהסתובב עם הילדים והסבתא בשוק ססגוני.

מוצרי חשמל משופצים וכבלים. למי שחסר לו.



 

אין ים ליד סאן חואן, אז אולי אלה דגי נהר וסרטני אגם. בכל מקרה, איכסס..

לא שאלתי אותה מה היא מוכרת, אבל היא היתה נורא יפה בעיניי.

צפיפות נהדרת של שוק

גם את הילדה הזו צילמתי כי היא היתה יפה בעיניי.

זוכרים את הסרטנים ממקודם?
אז זה מה שעושים איתם. סביצ'ה.

גלידה בגביע.

מעיפה את הדבורים מהפירות הממותקים שהיא מוכרת.
וכך, אפופה בדבורים מזמזמות היא החליטה לוותר, ועטפה את הפירות בבד צבעוני.

חצאיות למכירה

חולצות וסינרים.
ממש התאפקתי. כי איך תביא את כולם איתך הביתה?

זוכרים את המירוץ משבוע שעבר? זה שיעל רצה והיתה מאושרת?
אז ביום השוק הזה נתקלנו בחצי מרתון. ככה סתם.

אמא, תראי איזה יופי!
נכון.

בסוף יצאנו כולנו מורווחים. קנינו סל, פרחים הביתה, פירות ישר מהיצרן. הסתובבנו בשוק ססגוני ונפלא ואפילו החניה שלנו היתה מאוד נוחה לכניסה וליציאה. ולא שכחנו את התוכים! זוג חמוד מאוד, שכבר התחלנו ללמד אותם לדבר בעברית.

תראו כמה הוא חמוד

יהיה שמח, כן?

 

בדרך חזרה הביתה עצרנו לשתות פינה קולדה ולאכול טורטייה. גם זה היה כיף.



ולשתות פינה קולדה!

נשיקות <3 עינת

 

 

 

 

ועוד משהו אחרון: בדרך לשם, נתקלנו ביום קדוש לעיר מחוז קטנה, וכיאה לגואטמלה - היה צבעוני ושמח לעין!