וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו. הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה. טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה. אולי רק בלב. טוב, רק אני. אבל 4 שנים. וואו! ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת. תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (ורק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר).
כשהייתי קטנה, למדנו בבית הספר על האימפריה היוונית ועל הנפלאות שהיא הנחילה לעולמנו - האולימפיאדה, הדמוקרטיה, האקרופוליס והאקדמיה. אני זוכרת איך קראתי בשקיקה על המוסד האקדמי הראשון, שקיבל לשורותיו מלומדים וסקרנים בעלי יכולת, ונתן לסקרנות שלהם קורת גג. חשבתי לעצמי, כמה זה נפלא, ללמוד. לשבת עם סקרנים נוספים, כמוני, ולחשוב ביחד. להעשיר את הדעת. אחר כך גדלתי, וגיליתי שהמוסד האקדמי הוא לא אופורי כפי שציירתי לי, ושאני צריכה גם לעמוד בדרישות מסובכות כמו מבחנים, ועבודות וסמינריונים. פתאום יצא לי קצת החשק.
זה מה שאני שומעת מהבנות שלי בזמן האחרון. וזה לא שאני מרעיבה אותן (ניסיתי, הן עושות יותר מדי רעש, אין בזה יתרון), פשוט שהן התחילו קייטנת ספורט, וכשהן חוזרות הביתה - הן רעבות. לפחות 2 מתוך ה3. השלישית עושה קייטנת בישול, אז היא לא רעבה (אני שוקלת בחיוב לשלוח את שלושתן פעם הבאה לקייטנת בישול, אולי ככה יהיה לי יותר שקט).
ככה נראה הלו"ז של קייטנת הבישול. כל יום הם מכינים אוכל ממדינה אחרת. זה נראה כאן כאילו ארה"ב היא מעצמה קולינרית לפחות כמו איטליה...
את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה. למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל בוקר - מתי לאחרונה עשינו משהו בפעם הראשונה.
בתמונה - ספל קרמיקה בפוזה מגרה
אני מניחה שהכוונה שלו היתה שונה, אבל אני תמיד חייבת לקחת את הרעיונות הללו רחוק מדי, וכבר הרבה זמן שלא סיפרתי לכם על היכולת המדהימה שלי לייצר פאדיחות מושקעות. אז תקשיבו לאחרונה שלי, שלקחה את המשפט שלעיל והעמידה אותו בראש חוצות.
הכל התחיל אתמול, כשיצאתי מהבית לעבר החווה של בח"לי (בחיר ליבי, החקלאי המוכשר), יחד עם בנותיי והכהבלה, עם מיכל דלק כמעט ריק. כבר כמעט חודשיים שאני עם האוטו החדש החתיך שלי, ויכולות שריפת הדלק שלו הינם עדיין חידה בעיניי. יש שיגידו, שכשנורת הדלק נדלקת, אין צורך להתחכם וכדאי ללכת ולתדלק. לא אני. אני ראיתי שהשעון ממליץ לי לתדלק עוד 90 ק"מ, והתוכנית שלי היתה לנסוע 60, וזה מכבר רציתי לראות כמה קילומטרים יכול הרכב החתיך שלי לנסוע על מיכל שלם. אז נסעתי, והחזקתי את עצמי חזק לא לעצור באף תחנת דלק בדרך (מפוקפקת ככל שתהיה). המיכל השתנה עם הדרך. ירד ל80, ל70, ל60. עלה שוב ל70 והגיע עד 50. ואני? לא חששתי בכלל. והרי גם הצטמצמה לי הדרך, אז מה הבעיה? לחווה של הבחור הגענו עם כמעט 40 ק"מ ספייר במיכל, ו30 ק"מ נסיעה לתחנת הדלק שאליה האוטו התרגל. אוטו מפונק, כבר אמרתי?
הנה כמה תמונות מהחווה, כולל של האוטו החתיך שלי.
מסדרון הכניסה למשרדים, בפריחה מלאה
חלון לים הירוק
וואו! איזה אוטו חתיך! של מי?
צועדת על אדמה לא מוכרת
זו החממה החדשה של המוכשר הפרטי שלי. צילמתי כי אני גאה
בסוף הביקור, רגועה וטובת לב, העמסתי את הבנות הרטובות שלי (הן הביאו איתן רובי מים, אל תשאלו) ואת הכהבלה על האוטו ויצאנו לדרך. בתוכנית - לנסוע הכי רגוע שאפשר עד לתחנת הדלק הקרובה, מרחק 31 ק"מ מהחווה. בפועל - להיתקע עם מיכל ריק אחרי 19.
כן, כן. אתמול, בפעם הראשונה בחיי, נתקעתי בלי דלק באמצע שומקום. לא הישג מרשים, לכאורה, אבל כזה שידובר בו עוד רבות.
למעשה, בח"לי (שיחיה עוד שנים ארוכות, אמן) רצה לקלל אותי נמרצות, אני בטוחה, כשנאלץ לעלות על האוטו באמצע יום עבודה ולצאת לכיווני (בגשם זלעפות, כדי שיהיה מעניין) עם מיכל רזרבי, אבל במקום זאת הוא רק סינן "שתהיי בריאה", ובא.
מאוחר יותר באותו היום, ראינו את "וונדר וומן" עם גל גדות המהממת, וניסינו לנער את החוויה הזו מהזיכרון שלנו, אבל אין סיכוי. הבנות שלי יספרו עוד שנים על אותה הפעם, שאמא שלהן חשבה שהיא מסוגלת לנצח מיכל דלק.
לו רק הייתי גל גדות.
נשיקות <3 עינת
ועוד משהו אחרון: היום הצלחנו לעשות שוב משהו לראשונה, אבל על כך בפעם הבאה :)
כשהיינו ילדים, יום האם היה מאורע מכונן. זה היה יום שבו ישבנו בגן או בבית הספר, וציירנו/כתבנו/הדבקנו/שוררנו משהו לאמא. זה היה מלווה בטקס שבו כל האמהות ישבו מסביב, והיינו מזמרים להן - אמא יקרה לי, יקרה. זה היה מתוק ומרגש, בעיקר לאמהות, ומילא גם את ליבן וגם את המגירות בבית ביצירות ומחברות שירים (שחלקן נשמרות עד היום אצל אמהות משקיעות במיוחד). מאז החג התפתח בארץ והפך ליום המשפחה, וגם אני הפכתי לאמא וזכיתי להתרגש מ'אמא, הו אמא, חבקיני חזק'. אבל מה, הילדות שלי מעולם לא הלכו לגנים או לבתי ספר, וכך נחסכו ממני טקסים מרגשים ומגירות מלאות (לא באמת, יש לי מלא!!! יצירות שמורות במגירה). מה שכן, אני לא אחת שתזניח הזדמנות להביע הערכה ואהבה, וכך ביום האם האחרון (שנחגג שבוע שעבר בגואטמלה, והוא עדיין יום האם. חוגגים פה גם יום האב ויום הילד ויום הסבים, כך שכולם מרוויחים) לקחתי את בנותיי לחגוג לאמא שלהן. מה עשינו? פשוט. נתתי להן את האפשרות לבחור איזו מתנה שירצו (לעצמן) שיש בה ערך חינוכי. כזו שירוויחו ממנה. וגם אני. יערה בחרה פאזל של חתולים, וערכה ליצירת גבס וצביעה, כמו שהיינו ילדים.
עמית בחרה לעצמה בית לבניה תלת מימדי, והרוויחה שלוש שעות של זמן איכות איתי, כי בנינו אותו יחד
אפילו תאורת גן ופנים יש בו, בבית הזה.
ו...הוא נפתח!
חדר שינה ואמבטיה
כסא הנדנדה בגזוזטרא
שולחן גן
פינת אוכל ומטבח
כרכוב בכניסה לבית
חיפשתי הזדמנות לכתוב 'כרכוב'
ויעל בחרה לה כרית ושמיכה, אותה חיברה בתפירה ובקשירה
רואים איך היא שמחה?
מה שלא רואים, זה שרגלי
הג'מוס שלה מקופלות
היטב כדי להיכנס
מתחת לשמיכה
אבל החגיגות לא נגמרו כאן, כי גם בחוגים של הבנות חגגו לי, ולא בשירה ויצירה - אלא בדם יזע ודמעות.
לוח גדול הוצב בכניסה לג'ים, ובו ילדים כתבו ברכות לאמא. זו הברכה האישית שלי.
מזיעה בשיעור קראטה
כן. אז עשיתי פלייה, ורלווה, וקיאהההה!! וכל מה שהבנות שלי עושות בחוגים שלהם, ובניתי וצבעתי וראיתי אותן מתפתחות ושמחות ויוצרות ומתבגרות, וזו בעצם המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש לי ליום האם. תודה לכן בנותיי, שאתן חלק מחיי.
ברשומה האחרונה שלי ציינתי, בקטנה, שאני מעצבת את הבית.
וזה נכון.
לא מזמן סגרנו 3 שנים בגואטמלה, וכנראה שהחלטתי שנגמר זמן הסתגלות והגיע זמן התמקמות. מה גם שהילדות גדלות, ואני כבר לא חוששת (יותר מדי) מכתמי שוקולד על הספות. אני עדיין מסלקת את הכלבה מהספות מדי פעם, אבל מאז שהתחלנו עם האנטיביוטיקה היא כבר לא משתינה על הספה בסלון (אני מבינה אתכם אם בא לכם להגיד איכסה). לאור כל העובדות הללו, יצאתי למסע קניות.
האמת היא שלא ממש הייתי צריכה את התירוצים שרשמתי למעלה כדי לצאת למסע קניות, אבל זה נחמד שיש גושפנקא. וגם הייתי זקוקה לדחיפה. ולמבצעי סוף השנה.
בכל מקרה, לאט לאט הורדתי ציורי קיר שהדבקתי בחופזה על הקירות עם נייר דבק, והתחלתי לתלות תמונות ברחבי הבית. תליתי וילונות ומיקמתי רהיטים קצת אחרת. קניתי כורסאות ושטיחים ושולחנות, והבית מתחיל לקבל צורה נעימה כזו, של בית של אנשים מיושבים בדעתם. זה לא אומר שלא אזיז יותר ספות בבית או אשנה סדר בחדרים, אבל לבינתיים אני מרוצה מהסדר החדש.
אז מה עשיתי?
קודם כל, קניתי 2 כורסאות חדשות לסלון ולפינת הספרייה. בלון גם חיפשתי ומצאתי שולחן מקסים, לא גדול מדי, והנחתי עליו עציץ. הוספתי שטיח, אחד קנוי ואחד סרוג שהכנתי מזמן ותליתי וילונות בספריה.
אחרי שהרגשתי מרוצה מספיק מהקומה התחתונה, ניגשתי לקומה העליונה. ברשומה האחרונה סיפרתי כבר איך העברתי את הילדות לחדר משלהן. את הקירות צבעתי בטוורקיז ולילך (תכלת וסגול) ואת המשרד סידרתי כפינה לימודית מזמינה.
ובזמן שחיפשתי ספות וריגושים, מצאתי גם פינת ישיבה מ-ה-מ-מ-ת לחצר, ולא יכולתי להתאפק, אז כמובן שמי שידרגתי גם את הבחוץ.
שולחן גינה מנוצל היטב
אז מה נשאר לנו? (כי אני בשוונג, אז אין מצב שאני נחה)
פינת האוכל התרוקנה מחומרי היצירה והלימודים של הילדות, אז בתכנון להעמיד בה מדפי עץ גדולים ולקשט אותה בכלי אוכל מקסימים, תוצרת גואטמלה. גם קיר תמונות משפחתיות בא בחשבון. כבר קניתי מסגרות...
המטבח זקוק לריענון דחוף, וגם חדר האורחים יכול להשתפר מבחינת קישוטים למיניהם.
וחדר השינה שלנו! וואו, כמה הוא גדול וריק עכשיו, אחרי שהוצאנו משם את המיטה של הזאטוטה. הגלגלים מסתובבים...
אהבתם? אשמח לשמוע תגובות ורעיונות, מה עושים עם חדר שינה גדול במיוחד.
נשיקות <3 עינת
ועוד משהו אחרון: שבוע הבא אני מארחת אצלי 2 משפחות אהובות, שמגיעות אליי לשבוע פלוס של הנאה מובטחת.
כאילו, יש לי מלא!!! לספר, ויש יגידו גם שיש לי את הזמן, אבל בזמן האחרון כל מה שהתחשק לי זה לראות ברצף את בנות גילמור (איך לא סיפרתם לי שזו סדרה כזו מגניבה???!? שיים!), ואת הסדרה החדשה 'מטומטמת' (ככה קוראים לה, זה לא אני, זה בעברית וזו סדרה מצוינת! רק לא לראות ליד הילדים, כי יש מלא קללות), וגם סתם לשחק במחשב או בטלפון במשחקים אוויליים שלא תורמים לי בכלום.
אז בינתיים צילמתי מלאן'תלפים תמונות שחסמו לי את הטלפון עד שלא נותר בו גרגר מקום, ולא כתבתי בבלוג שלי כלום.
ולכן אתם תיאלצו לקרוא על מה קרה אצלי בבית לפני חודשיים בערך.
נתחיל בפרויקט המדע המקסים של עמית. ליום ההולדת שלה (מרץ 2015, כן?) קיבלה עמית מתנה מהדודה מאמריקה (ליאת האדירה שירית), ערכה להכנת קריסטלים ובשמחה ובששון הניחה אותה בצד ושכחה ממנה מכל וכל.
ואז לפני חודשיים אסרתי עליהן לפתוח טלוויזיה (פשוט הן הפריעו לי ברצף של בנות גילמור) והיא נאלצה לחפש לעשות משהו עם עצמה. והיא מצאה את הערכה.
אז לבשנו כפפות גומי, וערבבנו חומרים כימיים מסוכנים, והחלטנו על צבעים וגוונים וגם קראנו קצת על קריסטלים מפורסמים ועובדות מעניינות.
התוצאות לפניכם:
הילדה הגאה והתוצאות
במשך שבועיים מוקמו הקריסטלים במדף עליון, וכסא מוצב לידם. יש לציין שהסלון שלי לא ראה ימים עמוסים מאלה, ובכל רגע נתון אפשר היה לראות ילדה כלשהי על כסא מחכה שהקריסטלים יצמחו. לפעמים היתה זו גם ילדה שלי. כיף.
עוד משהו שלמדתי בחודשיים האחרונים, היה איך להכין אטריות כמו של סבתא שלי. הבנות שלי מאוד אוהבות מרק עוף זך, כמו של סבתא, ומצבור שקדי המרק בסכנת הכחדה אצלי במטבח (לשימת לב המבקרים אצלי). המתכון המקורי קורא לקמח תפוח אדמה, והוא נפלא לפסח, אבל עכשיו לא פסח ואיפה לעזאזל אני אמצא עכשיו קמח תפוחי אדמה, אז עשיתי עם קמח רגיל.
החוכמה היא להכין בלילה של ביצים עם קמח ועשבי תיבול (במקרה שלי - מלח ושמיר יבש), שהיא דלילה מספיק בשביל שהאטריות יהיו דקות מספיק ואז לטגן אותן על מחבת טפלון לא משומנת (או לשמן בספריי או עם מפית נייר מחבת רגילה), לערום 3 חביתיות כל פעם, לגלגל יחד ולחתוך לרצועות.
המתכון (מקמח תפוחי אדמה, אבל אפשר להחליף, רק שימו לב לדלילות) מכאן.
התוצאה הסופית - מעולה!
האטריות נשמרות כמה ימים במקרר, והן טעימות גם בתור אטריות למרק וגם בתור נשנוש סתם ככה. הן בקושי הספיקו להגיע למרק כי הבנות אכלו כמעט הכל.
במהלך החודשיים האחרונים חגגנו יום הולדת ואת ליל כל הקדושים ועוד פרויקטים שסיימנו בהצלחה, וחתולה חדשה בבית, אבל אני אשאיר משהו גם לפעם הבאה.
מבין שלוש בנותיי, רק הזאטוטה היתה הולכת לישון כל לילה עם בקבוק. היא היתה מבקשת (או דורשת, או נחושה או מתעקשת, תקראו לזה איך שתקראו) את השוקו שלה והולכת למיטה - לפעמים נרדמת מיד, לפעמים מסיימת את כל הבקבוק, מניחה בצד ונרדמת. כן, אני יודעת, הגזמתי לגמרי. הילדה גדלה בהזנחה פושעת ורשויות הרווחה מתדפקות על דלת ביתי ברגעים אלה. מזל שאני לא בבית. בכל מקרה, השוקו עשה את שלו, ולזאטוטה בת 4 יש חורים בשיניים. מיד פניתי למקורות יודעי דבר ושאלתי מי מהם מכיר רופא שיניים שמטפל בילדים. מסתבר שלואיסה, המורה שלי לספרדית, מטפחת אחים ובני דודים, וכולם רופאי שיניים. וכך, ביום רביעי האחרון, התייצבנו זאטוטה אחת ואנוכי במרפאתו של ד"ר פרדרס אשר באחד מהאזורים המפוארים בגואטמלה סיטי. השכונה בה ממוקמת המרפאה הינה של בתים פרטיים, כבישים רחבים, מדרכות מסודרות, גינון מושקע ושומר בכניסה, באמצעה של העיר הסואנת. בכניסה למרפאה, מדרגות מעוצבות מובילות למעלה, בעיטור של קרמיקה מצוירת ביד וקירות הצבועים בווש חום (זה בעצם צבע חום שעשו עליו וויש). חדר הקבלה היה מפואר גם כן, עם פקידת קבלה מחויכת שהזמינה אותי לשבת על הכורסא הרכה, הרקומה גם היא בגוונים של חום, וכשביקשתי ללכת לשירותים, הכניסה אותי ביראת כבוד לחדר שירותים מעוטר במראות סביב סביב, בו אוכל גם למצוא, בעת הצורך, מי פה ומשחת שיניים. מפנק. בהגיע תורה של הזאטוטה לשבת על כס הכבוד, נכנסנו לחדר הטיפול, שם פגש אותנו כסא מוכר עד להכאיב בצבע כתום חמרה. מול הכסא הוצב חלון רחב ידיים, ומעברו השני, קיר מעוטר במזרקה מעוצבת בסגנון קולוניאלי. זה כמובן נועד להרגיע את המטופל, היושב על כסא המחמד, ואכן זאטוטתי היתה רגועה. היא ישבה על הכסא בחדווה, צחקקה כאשר הרופא משך אותה עד למשענת הכסא כדי שתגיע עם ראשה למקום הראוי, פתחה את הפה בלי בעיה ולגמרי לא היה לה מושג. היא לא ידעה. האמת, שהבדיקה הראשונית הזו לא היתה נוראית כל כך. גילינו שיש לה חורים בשיניים (ידענו). גילינו כמה חורים יש לה (לא ידענו). הרופא שם דבק זמני שייבש לה את השיניים ויימנע הגדלה של החורים (היא ירקה דבק למשך 10 הדקות שלאחר מכן). קבענו תור לתחילת הטיפולים לשבוע שלאחר מכן ובאנו לצאת חזרה הביתה, עם דרישה לא לאכול שעתיים שלמות. כמעט והכתרתי את הביקור כביקור רופא שיניים הכי מוצלח שהיה לי אי פעם. גם כי לא אני זו שישבה על הכסא, וגם כי הוא היה מעוצב, נעים, מפנק. קלאסה. אבל, רגע לפני שיצאנו מהמרפאה, קרא לי הרופא לחדרו. "אל תגידי שום דבר לגבי הזריקה המרדימה", הוא ביקש ממני, "וגם, החצאית שלך מורמת מאחורה, לא כדאי לך לצאת ככה לרחוב".
כבר כמעט חודשיים שאני מגיעה לשיעורי הזומבה בג'ים שלנו, פעמיים בשבוע. אני פוגשת שם את אותן הנשים, מברכת אותן בבוקר טוב, אפילו מחליפה צ'וקלה עם מי שעומדת לידי (chocala - כיף) כששיר מסוים עושה לכולנו טוב על הלב וזכרנו את כל הצעדים.
אבל בהפוגות שבין השירים, כשקבוצות קבוצות חוברות להן יחדיו ומשוחחות שיחות חולין, או מתלוצצות על ענייני דיומא, אני עומדת מהצד.
זה לא שאני ביישנית במיוחד, או שאני לא דוברת את השפה. זה שאני ביישנית במעט ואני לא שוחה בשפה. אני לא מבינה את כל הבדיחות שמתרוצצות סביבי, ונראה כאילו השיחות שאני כן משתתפת בהן סובבות סביב ישראל והעברית וזה שיש לי 3 בנות מקסימות ושהן נולדו בישראל ושהן דוברות עברית.
ואני יודעת שזה רק עניין של זמן, אבל רבאק! 3 שנים אני כאן, לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??
לפני כחודש אחת מהאמהות בקבוצת הקראטה של יעל ביקשה שאכין לה תיק, היא רוצה לתת במתנה למישהי מגרמניה. ישבתי והכנתי מלאן'תלפים תיקים, בגדלים שונים, בשילוב עם בדים מקומיים. הראיתי לה אותם, היא צילמה את חלקם בכדי להתייעץ עם הבת שלה, ואמרה שתגיד לי איזה היא רוצה. זה היה לפני חודש, מאז היא לא פנתה אליי שוב לגבי התיקים. אמרה לי מישהי מקומית, שלגואטמלים קשה להגיד לא תודה, והם יכולים להשאיר אותך תלוי בין שמיים לארץ עד קץ כלות.
ואני יודעת שזה רק עניין של תרבות, אבל רבאק!! 3 שנים אני כאן. לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??
מחר אנחנו טסים לביקור בישראל. המזוודות כבר ארוזות, הילדות כבר מוכנות, את הכלבה אוספים היום, העוזרת מודעת ללו"ז ולתפקידה בכח, המדריכים של הבנות יודעים שהבנות לא יגיעו באוגוסט לשיעורי הקראטה והבלט, המורות לספרדית ולמתמטיקה כבר נתנו שיעורים לחופשה, מתנות כבר נאספו והמקרר כבר כמעט והתרוקן, החברים והמשפחה בארץ יודעים מתי ואיפה נפגשים, וציפיות תואמו.
3 שנים שאני כאן, אני שוחה בחומר.
שוחים בחומר
נשיקות <3, עינת
ועוד משהו אחרון: אני יודעת שלא ביקרתי הרבה זמן בבלוג שלי. ממש התגעגעתי.
