הבוקר התחיל רגיל - אני גילגלתי את עצמי מהמיטה בבוקר בשקט בשקט כדי לא להעיר את העוללה שישנה לצידי. כן, כן..אני יודעת שילדה בת שנתיים וחצי 'צריכה' לישון במיטה משלה, אבל כשבאמצע הלילה היא גונחצת (הטעות במקור) במיטה שלה ומבקשת "אמא, קחי אותי אלייך למיטה.." אז אני נמסה ומבצעת.
עמית התעוררה לא הרבה אחרי ואנחנו יושבות שלושתנו (כי העוללה לא נשארת יותר מדי במיטה לבד) ושותות קפה ושוקו. "היום יוצאים למוזיאון!" קראתי, נרגשת, ועמית עלתה למעלה ברקיעות רגליים מאוכזבות כי היתה צריכה לצחצח שיניים לכבוד המאורע.
את יעל נאלצתי לדובב בדברי מתק "את לא חייבת לבוא! תישארי בבית עד שנחזור, אבל נחזור מאוחר!". זה לא מה ששיכנע אותה, דרך אגב. מה שגרם לה לצאת מהמיטה היתה הידיעה שאם תישאר לבד בבית, תיאלץ לעבוד בחוברות שלה עד שייצא לה עשן מהתחת...
וכך, שמחות ומאושרות (או לפחות שתיים מהארבע) יצאנו לבקר במוזיאון הארכיאולוגיה והאתנולוגיה של גואטמלה. לגואטמלה יש היסטוריה מאוד עשירה, שהולכת אחורה 3000 שנה. במוזיאון ניתן היה לראות המון (!) כדים וצלחות וחפצי נוי ומוזיקה, מה שמעיד על חברה רגועה של שפע.
והבנות? הן רצו ממוצג למוצג, קוראות לי לבוא לראות - תכשיטים, חולצות רקומות, כלי נשיפה, מערות קבורה (עם עצמות וגולגלות בפנים! אבל לא באמת, נכון אמא?), מערות נטיפים, דגמים של פירמידות וכפרים. אבל האטרקציה הכי נחשבת היתה זו -
והנה עוד כמה כלים יפים:
בסופו של יום, טוב שהלכנו ללמוד על ההיסטוריה של גואטמלה, כי מאוחר יותר קיבלנו את האישור הסופי לכך שאנו תושבים של מדינת גואטמלה באופן רשמי. לפחות לשנתיים הקרובות.
נשיקות <3 עינת
ועוד משהו קטן: העוללה למדה להשתמש בשירותים ביומיים האחרונים, ומדי כמה זמן קוראת בקול שיש לה קקי, ואנו רצות יחד לשירותים בכדי להשתין (...).
אתמול, אחרי שאכלה בשמחה 2 קלחים של תירס,עיכלה אותם חלקית, והוציאה אותם היום בשלמותם. ומאחר ונהוג להגיד שלום לקקי לפני שהמים מושכים אותו מטה מטה, גם בכל פיפי מנופפת העוללה את ידה לשלום ואומרת "שלום פיפי תירס! שלום!"
עמית התעוררה לא הרבה אחרי ואנחנו יושבות שלושתנו (כי העוללה לא נשארת יותר מדי במיטה לבד) ושותות קפה ושוקו. "היום יוצאים למוזיאון!" קראתי, נרגשת, ועמית עלתה למעלה ברקיעות רגליים מאוכזבות כי היתה צריכה לצחצח שיניים לכבוד המאורע.
את יעל נאלצתי לדובב בדברי מתק "את לא חייבת לבוא! תישארי בבית עד שנחזור, אבל נחזור מאוחר!". זה לא מה ששיכנע אותה, דרך אגב. מה שגרם לה לצאת מהמיטה היתה הידיעה שאם תישאר לבד בבית, תיאלץ לעבוד בחוברות שלה עד שייצא לה עשן מהתחת...
וכך, שמחות ומאושרות (או לפחות שתיים מהארבע) יצאנו לבקר במוזיאון הארכיאולוגיה והאתנולוגיה של גואטמלה. לגואטמלה יש היסטוריה מאוד עשירה, שהולכת אחורה 3000 שנה. במוזיאון ניתן היה לראות המון (!) כדים וצלחות וחפצי נוי ומוזיקה, מה שמעיד על חברה רגועה של שפע.
והבנות? הן רצו ממוצג למוצג, קוראות לי לבוא לראות - תכשיטים, חולצות רקומות, כלי נשיפה, מערות קבורה (עם עצמות וגולגלות בפנים! אבל לא באמת, נכון אמא?), מערות נטיפים, דגמים של פירמידות וכפרים. אבל האטרקציה הכי נחשבת היתה זו -
 |
| האיכות לא משהו, אבל המגן דוד!! יש פה ציור של כהן? ולידו? אימאם? יש מצב. בכל זאת, זה מלמד על הסובלנות הגואטמלית לדתות, ממנה אפשר רק ללמוד. |
אני אהבתי לראות במוזיאון את המגוון העצום בדוגמאות רקמה ואריגה. לכל מחוז בגואטמלה יש את שיטות האריגה המיוחדות שלו. זה מתבטא בצביעת החוטים, בקישוט החואיפיל (huipil) שזו החולצה העליונה של הנשים, בחצאית מתחת. ישנו שוני ברקמה מול אריגה, צבעוני מול צבעים אחידים, עם חגורה או בלי ואפילו בסרט שקושר את השיער.
 |
| והאהוב עליי ביותר - חואיפיל מקישה (Quiche) של רקמת יד של פרפרים |
והנה עוד כמה כלים יפים:
 |
| כוס זוגית לטקסים |
 |
| שיטת אריזה מסורתית המשמשת נשים עד ימינו אנו. בשיטה זו הן סוחבות את הסל על ראשיהן, ובתוכו מצבור בלתי נדלה של טורטיות בדרך כלל. |
 |
| בובות בלבוש שמאני מסורתי ומעליהם אחת מהמסיכות המסורתיות |
 |
| הספסל הזה הוא בן 1500 שנה |
 |
| הכד הזה בן 3000 שנה בערך |
 |
| מערת קבורה ובה קבור מלך עם תכשיטי ג'ייד |
 |
| "אמא, פה אפשר לראות ציור של אל הרוח. תראי - יוצאת לו רוח גם מהפה וגם מהתחת" |
נשיקות <3 עינת
ועוד משהו קטן: העוללה למדה להשתמש בשירותים ביומיים האחרונים, ומדי כמה זמן קוראת בקול שיש לה קקי, ואנו רצות יחד לשירותים בכדי להשתין (...).
אתמול, אחרי שאכלה בשמחה 2 קלחים של תירס,עיכלה אותם חלקית, והוציאה אותם היום בשלמותם. ומאחר ונהוג להגיד שלום לקקי לפני שהמים מושכים אותו מטה מטה, גם בכל פיפי מנופפת העוללה את ידה לשלום ואומרת "שלום פיפי תירס! שלום!"
