שלום כתה א'

אני עומדת בצד ומתבוננת.

כבר כמעט חודשיים שאני מגיעה לשיעורי הזומבה בג'ים שלנו, פעמיים בשבוע. אני פוגשת שם את אותן הנשים, מברכת אותן בבוקר טוב, אפילו מחליפה צ'וקלה עם מי שעומדת לידי (chocala - כיף) כששיר מסוים עושה לכולנו טוב על הלב וזכרנו את כל הצעדים.

אבל בהפוגות שבין השירים, כשקבוצות קבוצות חוברות להן יחדיו ומשוחחות שיחות חולין, או מתלוצצות על ענייני דיומא, אני עומדת מהצד.

זה לא שאני ביישנית במיוחד, או שאני לא דוברת את השפה. זה שאני ביישנית במעט ואני לא שוחה בשפה. אני לא מבינה את כל הבדיחות שמתרוצצות סביבי, ונראה כאילו השיחות שאני כן משתתפת בהן סובבות סביב ישראל והעברית וזה שיש לי 3 בנות מקסימות ושהן נולדו בישראל ושהן דוברות עברית.

ואני יודעת שזה רק עניין של זמן, אבל רבאק! 3 שנים אני כאן, לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

לפני כחודש אחת מהאמהות בקבוצת הקראטה של יעל ביקשה שאכין לה תיק, היא רוצה לתת במתנה למישהי מגרמניה. ישבתי והכנתי מלאן'תלפים תיקים, בגדלים שונים, בשילוב עם בדים מקומיים. הראיתי לה אותם, היא צילמה את חלקם בכדי להתייעץ עם הבת שלה, ואמרה שתגיד לי איזה היא רוצה. זה היה לפני חודש, מאז היא לא פנתה אליי שוב לגבי התיקים. אמרה לי מישהי מקומית, שלגואטמלים קשה להגיד לא תודה, והם יכולים להשאיר אותך תלוי בין שמיים לארץ עד קץ כלות.

ואני יודעת שזה רק עניין של תרבות, אבל רבאק!! 3 שנים אני כאן. לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

מחר אנחנו טסים לביקור בישראל. המזוודות כבר ארוזות, הילדות כבר מוכנות, את הכלבה אוספים היום, העוזרת מודעת ללו"ז ולתפקידה בכח, המדריכים של הבנות יודעים שהבנות לא יגיעו באוגוסט לשיעורי הקראטה והבלט, המורות לספרדית ולמתמטיקה כבר נתנו שיעורים לחופשה, מתנות כבר נאספו והמקרר כבר כמעט והתרוקן, החברים והמשפחה בארץ יודעים מתי ואיפה נפגשים, וציפיות תואמו.

3 שנים שאני כאן, אני שוחה בחומר.

שוחים בחומר

נשיקות <3, עינת

ועוד משהו אחרון: אני יודעת שלא ביקרתי הרבה זמן בבלוג שלי. ממש התגעגעתי.  

החיים מלאים בבחירות וברירות

אחותי הקטנה בהריון.

טוב, היא לא ממש קטנה כבר, בכל זאת חודש תשיעי, אבל עדיין. קטנה. 

כשילדתי את הבכורה שלי, היא ליוותה אותי כל ההריון ובחדר הלידה. היא היתה חלק מרכזי בתחילת החיים המשפחתיים שלי. ואז, כשהבכורה היתה בת 5, עזבנו הכל ועברנו לרפובליקה הדומיניקנית. עברנו כי רצינו לחוות עולם אחר, ללמד את הילדות דרך היומיום שפה חדשה, תרבות חדשה. עזבנו כי רצינו לנסות ולהצליח בקנה מידה אחר, גדול יותר.

שינינו את אזור הזמן שלנו, את אזור הנוחות שלנו. למדנו איך משפחה אחת קטנה יכולה להסתדר הרחק ממטבח של אמא, מחיבוקים של אבא, מהשיחות עם האחים, ממפגשים מנחמים עם חברים. 

כשנכנסנו להרפתקה הזו, לרילוקיישן, ידענו שבצמוד לרווח הגדול עבור המשפחה שלנו, אנחנו גם מוותרים על משהו.

אנחנו מוותרים על חגים משפחתיים עם הסבא-סבתא-דודים-אחיינים. אנחנו מוותרים על מפגשי אחר הצהריים עם החברות של הילדות.

אנחנו מוותרים על יציאה לפאב, ישיבה בבית קפה, שיחת טלפון עם חברה.

אנחנו מוותרים על קשרים קטנטנים שנרקמים לנו בחדרי הלב ומחברים אותנו אחד לשני.

ארוחות השבת המשותפות, הילדים שגדלים וצמחים סביבנו, הבדיחות, הצחוקים, המחלות, הבכי. כל תהפוכות היומיום שעוברות עלינו, כל אלה נרשמים בתוכנו ועולים, כזכרונות משותפים שקושרים אותנו זה לזו.

בביקור האחרון שלנו בארץ הצלחנו לבלות עם היקרים לנו חודש וקצת. ראיתי בשמחה איך הבנות שלי משחקות עם בני הדודים שלהן וצוברות זכרונות. יוצרות חוויות שאותן יוכלו לשחזר. קושרות את נימי הלב.

 ראיתי גם את הגעגועים שלהן. את הגעגועים לבית שהשאירו בגואטמלה, את הגעגועים לבית שהשאירו בישראל.

"אמא," אמרה לי יעל בנסיעה לישראל, "אני אוהבת ככה. שיש לי בית גם בגואטמלה וגם בישראל". את מבינה, היא פירטה מאוחר יותר, יש לי חברים בישראל ואני מתגעגעת אליהם, ויש לי חברים בגואטמלה ואני מתגעגעת אליהם.

כי הבית זה המקום, בו שוכן הגעגוע.

אני אוהבת אותך, אחותי הקטנה, ומתגעגעת מאוד.

עמוק עמוק, נימי לבי קשורים בשלך, והזיכרון שלנו הוא אחד.

<3 עינת