שבוע טוב

וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו.
הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה.
טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה.
אולי רק בלב.
טוב, רק אני.
אבל 4 שנים. וואו!
ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת.
תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (ורק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר).

שבוע אקסטרים

ביום ראשון האחרון בח"לי היקר קם עם כאב שיניים.
מעבר לעובדה שריחמתי עליו, ודאגתי למצוא לו רופא שיניים דובר אנגלית שמקבל מקרי חירום (שהסתבר גם שמבין עברית, או לפחות יודע לשאול בעברית 'כואב?'), פינה קטנה אצלי צהלה ושמחה כי הכאב הזה הדיר אותו מהעבודה, ואנחנו זכינו ליום משותף עם אבא. אושר גדול (וסליחה לך, אישי, על כי אני שמחה ביום כאבך). השיחה התנהלה בערך ככה:
אני "מה? שש בבוקר? ואתה בבית? אז למה אתה מתלבש?"
הוא "כי אני הולך לעבודה"
אני "מה פתאום?"
הוא "למה? מה חשבת לעשות היום?"
אני, חושבת ממש ממש מהר "הבנות רצו ללכת לXפארק" (שזה נכון בכללי, אבל עדיין היתה הברקה יוצאת מהכלל, בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שש בבוקר). וכך נסענו לXפארק. שוב.
אני אומרת שוב מאחר וזו לא הפעם הראשונה שלנו בXפארק. זו הפעם השלישית. הפעם הראשונה היתה בימינו הראשונים בגואטמלה, כשחיפשנו מה לעשות עם הילדות בסופי השבוע ושיטוטינו האינטרנטיים הביאו אותנו לשם. בפעם השנייה, גילינו שהמקום שייך למשפחה מהקהילה היהודית, והוזמנו למסיבת יום ההולדת של בנותיהם. והפעם השלישית היתה ביום ראשון האחרון, לאחר שהבנות שכנעו אותנו שהן כבר שכחו איזה מתקנים יש בפארק ושהן כבר גבוהות מספיק בשביל לעשות את כל המתקנים שהן שכחו מהם. 

ובכן, לא. הן לא גבהו מספיק בשביל לעבור שלב, אבל לשמחתנו היו מתקנים חדשים בפארק, וילדות האקסטרים שלנו היו מאושרות.


השור הזועם!!



נדנדה כמו בחלומות.
כזו שעושה 360 מעלות.
על אמת. פעמיים.

אמא, זו צניחה חופשית!
וואו! וקפצת ככה? התגברת על הפחד?
כן! טוב, הוא קצת דחף אותי למטה..

יציבה כמו בלרינה!

לא, זה לא בפארק,
זו ילדת האקסטרים שלי
מודדת אופנועים.

הן טיפסו על קיר הטיפוס, קפצו בטרמפולינה, רכבו על רולרבליידס, קפצו במתנפחים (טוב, רק יערה), ורצו הלוך ושוב לשירותים (טוב, רק אני).
אני מניחה ששנה הבאה נבוא שוב, כי הבנות שוב ישכחו ויגבהו.

******

 

ולעניין קצת שונה. מדי בוקר אני יוצאת לטייל עם שלוש הכלבות בחיי.

הן מאוד דומות, שלושתן, לשלוש כוכבות האקסטרים מהקטע למעלה.

אריה, הכהבלה, היא הבכורה. היא הממושמעת מבין השלוש רק בזכות הנסיון שלה, לא כי היא באמת יודעת מה זה אומר. היא שולטת בשתיים האחרות ביד רמה, ויותר מפעם אחת עזרה לי למשוך את אחיותיה הצעירות לבצע את המהלך הנכון. שהוא ללכת בטיול הבוקר, ולא לעמוד נטוע.

וזה מביא אותנו לחדווה, ציידת האריות, שעל אף גילה הצעיר (שנה), גדולה כמעט כמו אריה. אריה הכהבלה, לא החתול. חדווה בילתה מחצית מחייה במכלאות וטרינריה. בפעם הראשונה היא קפצה מהאוטו בזמן נסיעה, ושברה את רגל שמאל בשני מקומות. עצם העובדה שמצאנו אותה, הוא סוג של נס חנוכה, זוכרים?  

בפעם השניה, היא שוב קפצה מאוטו בזמן נסיעה. הפעם היא גירדה את כל הצד הימני של גופה ונאלצה לעבור טיפולי השתלת עור. Oh Joy!

היא עכשיו בבית ההבראה הפרטי שלנו, מטופלת בהפרעות הקשב שלה ע"י האריה הפרטית שלנו, ומחלימה באיטיות. כפי שמסתמן, היא סוג של כלבה חולמנית כזו. היא נותנת לבכירה להגיד לה מה לעשות, ומטרטרת את הצעירה ממנה כדבעי.

ועכשיו בואו נדבר על הכלבה השלישית, קשת. השובבה. החביבה עד כאב, הקופצנית, והמתוקה. מאוד מתוקה.

בתמונה למטה אתם יכולים לראות את השלוש משחקות יחד. אריה נובחת עליהם מה לעשות, חדווה שרועה על גבה ומקבלת את כל מה שיעשו לה וקשת מנסה לאכול לחדווה את הזנב, כי זה מה זה מגניב לעצבן את אחותך הגדולה..

בדיוק כמו הבנות שלי האמיתיות.

 

****

 

ועניין אחרון חביב - הנה כמה יצירות חדשות שלנו בבית.

 

 

חצאית מס' 1

חצאית מס' 2

רטטוי כמו בסרטים.
יצא מעולה! רק חבל שעמית לא אוהבת פלפלים מבושלים,
אז רק לה היה לא טעים.

פונצ'ו מדליק לילדה מגניבה

עיטור עוגה בבצק סוכר, עבודה משותפת של הבנות

ולבסוף, היצירה הזו, החליטה סוף סוף
 ללבוש את שמלת יום ההולדת שלה.
חודש וחצי אחרי יום ההולדת.
ביום חול. לשום אירוע. סתם ככה.
שמלה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: ההורים שלי באים בעוד שבוע.
Happy times!



בלוג תיירותי לעילא

בגואטמלה מאוד מעריכים את המשפחה.
מדי יום ראשון יוצאים בני הבית ועושים משהו יחד - יוצאים לרכב יחד באופניים, לרוץ באיזה סמי-מרתון, הולכים לכנסיה או מטיילים. לפעמים הם נשארים בבית, יושבים בחצר שלהם, מתחת לעץ, שמים מוסיקה ומבלים יחד.
נחמד לראות אבות משחקים כדורגל עם הבנים שלהם, או פורשים מגלשת מים בחנייה ומשפריצים על הילדים.
גם אנחנו משתדלים לעשות משהו יחד בימי ראשון - שבוע שעבר טיפסנו על הר הגעש פקאיה, והשבוע גם רצינו לצאת ולטייל.
המזל הגדול הוא, שגואטמלי ממוצע ייצא מהבית ביום ראשון בשעה 10:00, ולכן אם תכננו את היום שלנו כמו שצריך - אזי הדרך תנעם לנו ולא נשים לב שלאבא גיבור אין צופר באוטו.. (עוד קצת על אבא גיבור כאן)
בכל מקרה, הקושי הגדול הוא לאו דווקא בנסיעה, אלא בכיוון. אין הרבה מקורות מידע זמינים (עבורנו) באשר למקומות טיול ומסלולי הליכה. היום למשל, פתחתי לונלי פלאנט. שזה הכי תייר שיש (מוצ'ילר לרוב). אבל! לא פעם אני מתארת את הביקורים שלנו בארץ כמוצלחים במיוחד בגלל שחשנו תיירים (כמו כאן למשל), אז למה שלא נחוש כך במקום בו אנו גרים באמת?
וכך, שמחים ומוכווני מטרה, יצאנו לדרך. תחנה ראשונה - אוכל. מתחת לבית שלנו שוכן אגם מופלא, שמימיו חמים הם, מאחר ונמצא בבסיסו של הר הגעש פקאיה (זוכרים? היינו בו קודם). בפינה המערבית של האגם (שהוא די מזוהם דרך אגב, לא מומלץ לרחוץ בו סתם ככה) שוכן אחד מבתי המלון הכי מפתיעים במדינה. העיר - עזה, המלון - מצפה הימים. חדרים אקולוגיים, עם גג מדושא לצורך בידוד, ספא מפנק עם מיטב הטיפולים, בריכות מים בטמפרטורות שונות - מחמים ועד רותח - חצובות באבן, 2 מסעדות מהמדרגה הראשונה, עיצוב ארכיטקטוני מרשים וטיפוח נוף מושלם. מפתיע. בביקור קודם במקום רחצנו בבריכות, בילינו שם יום שלם. הפעם - רק לארוחת בוקר, שהיתה רגילה לגואטמלה (ביצים, מחית שעועית שחורה, פלאטנו מטוגן וגבינה בכל מיני וריאציות). מיץ התפוזים שקיבלנו עם הארוחה היה סחוט טרי, ובח"לי היקר הפתיע עם שייק סלק ואננס שהיה ממש טעים. 

מבט אל הבריכות מלמעלה

עזה, סטייל גואטמלה

חלונות אבן

ילדה חמודה עם שיניים שחורות משעועית

 

יש לציין שהבנות הזמינו מנת ילדים שכללה פריחול (אותה מחית שעועית שחורה, ע"ע התמונה של הילדה החמודה), פלאטנו מטוגן (בננה מלוחה, למי שלא מכיר) וביצה מקושקשת. הביצה שהם קיבלו היתה ספוגה בנקניק וגבנ"צ ולכן החלפנו אותה. עד שהן החליטו שיש להחליף אותה הן התמלאו מהפריחול והנאצ'וס ובסוף שתו תה קר. האיש ואני שתינו בינינו 5 כוסות מיץ תפוזים, שייק סלק ואננס, שייק תפוח ירוק ואבוקדו וכוס קתה (הטעות במקור).

מיד לאחר ביקור קצר בשירותים, יצאנו שוב לדרך.

הכיוון - פארק האומות המאוחדות. בלונלי פלאנט סיפרו שמדובר בפארק חביב המיועד לצפייה בציפורים, תצפיות נוף על האגם, פיקניקים. לא ציפינו למה שראינו בכלל! הפארק לא גדול, אך יושב על מדרגת תצפית נהדרת על אגם אמטיטלן והר הגעש פקאיה. העיר כולה נפרשת מתחת, וניתן לראות את מגרשי הספורט בעיר, הסירות, השדות. מסביב לפארק ניתן לצעוד או לרכב באופניים ובמרכזו, שולחנות פיקניק מבטון ולידם גריל - רק להביא גחלים ואוכל, מתקני שעשועים (האמת לקח לנו זמן למצוא אותם וכבר היינו בדרך חזרה לאוטו, אבל הם שם), שבילי הליכה. באמצע הפארק פזורים אתרים מוקטנים/דגמים של אתרים מרכזיים בגואטמלה - אנטיגואה, טיקאל, עתיקות אבן. שביל עץ רעוע עובר מעל בריכת דגים וצבים ומפל זורק מים לתוך הבריכה. והכי מפתיע - המקום היה שותת אדם! קבוצה של צופי גואטמלה, שבט ירקון ערכה פעילות בפינות שונות של הפארק, בחורים עם עניבות ופונפונים בגרביים עמדו איתנו בתור לברד. קבוצה של נהגי הובלה של חברת מזון גדולה ערכה יום כיף, עם אוכל ומוסיקה ונאומי תודה. בפינה אחרת, היתה תלויה פיניאטה על עץ, מחכה לחוגגי יומולדת שיחבטו בה. משפחות בהרכבים שונים ישבו על ספסלי אבן וניפנפו מעל מנגלים (לאו דוקא בשר, חלקם הביאו סירים מהבית..). ועם כל זאת - הצפיפות היחידה שהרגשנו היתה מול אותו דוכן ברד...

אמטיטלן. לראות ולא לגעת.

מהגובה הזה עזה דווקא נראית די נחמד

שם, מימין, בעננים, נמצא הר הגעש פקאיה

השירותים הציבוריים הכי נקיים בעולם.

שבט ירקון בפעולה שגרתית

כמעיין המתגבר..

דגם מוקטן של הכיכר המרכזים באנטיגואה.
For real!

אפילו חנות שמו פה..

1. קרח

2. פרי. או שרימפס.

 

מיץ לימון, עגבניות, פלפל ואבקת מרק עוף.
יאמי....

 7000 צעדים עשינו היום. ספרתי. כולל היציאה מהאוטו והצעדים הספורים לעבר המסעדה המצוינת בה אכלנו צהריים וחזרה שוב לאוטו. האמת היא שזה 6981, אבל אני משאירה לי 10 צעדים פלוס מינוס כדי ללכת לשירותים בבית...

 

נשיקות <3 עינת

 

 

ועוד משהו אחרון: למי ששאל את עצמו מה זה הברד הזה - יעל ועמית הזמינו ברד בטעם פירות, לא שרימפס, ובלי מיץ לימון.

ואפילו צילמתי סרטון: