והפעם, מזווית קצת שונה

חודש וחצי.
ממש התגעגעתי.
והיה לי המוווון לספר! והתאפקתי.
קודם כל - כי הייתי נורא נורא עסוקה. נורא.
ההורים שלי באו לבקר, זאת אומרת חודש שלם של טיולים (לפעמים קשה לי עם החיים האלה, תאמינו לי), בח"לי נשאר לבד בבית 2 שבתות ברציפות והלב שלי כאב את רעבונו לצלי של שבת. ואז נזכרתי שהוא בעיצומה של העונה העמוסה והוא גם ככה יחזור הביתה בתשע בערב ולא יהיה רעב, אז התנחמתי.
בתמורה - ביקרנו שוב באותם המקומות שאהבנו לראות בגואטמלה, ונהננו מזוויות אחרות שלהם.
בריו דולסה הכרנו את חוות אל-פראיסו (גן העדן), שבתחילתה יש נביעת מים שעוברים דרך אדמה וולקנית ומתחממים עד לרמת מקלחת! הם נופלים ממפל אל תוך בריכה עמוקה של מים קרירים ומתקבל ערבוב נהדר של מים חמים למעלה ומים קרים למטה.

את השיט בנהר ליוותה אותנו החכה החדשה של יעל (מתנה מהוריי ליום ההולדת..אחת מני רבות!) והחכה הום-מייד של עמית. ואכן - בכל פינת נהר ניסינו לדוג. החכה של עמית, עשויה מבמבוק וחוט דגתה דגים רבים מאוד, החכה המתוחכמת של יעל קצת פחות. השיא היה בחווה של בח"לי, כשהלכנו לדוג במאגר המלאכותי שבנה, ואבא שלי הוציא כ-50 דגים ב-15 דקות. עם הבמבוק. אבל! זה לא ייאש את בתי הבכורה (למרבה הפלא יש לציין) ובכל פעם שהוציאה דג מהמים היתה מאושרת עד אין קץ.

אושר.

עמית עם חכת הבמבוק

הפעם שייטנו אל הים הפתוח עד לחוף הלבן (פלאיה בלנקה) בשביל לשתות רום בקוקוס ולרחוץ בים. את הלילה בילינו בליוינגסטון (עם מוחיטו או שניים, אבל ששש...אל תספרו לאף אחד..)

רום עם קוקוס מחוזק

תראו את הזוג הצעיר מאחורה!

בליוינגסטון גם הפרחנו בלון משאלות
 שעלה ועלה ונעלם לו בים

בית המלון בליוינגסטון. גם הוא היה סוג של גן עדן.

 

בטיקאל שלחתי את הוריי לטייל בשמורה לבד עם עמית ויערה, כי יעלי היתה קצת חולה. מה שנתן לנו את ההזדמנות להתחרדן כל היום במיטה ואז לצאת לראות שקיעה באגם. לפעמים כיף להיות חולה.

 
 

























בסמוק שמפיי התארחנו אצל זוג ישראלים בגרינגוס (greengos hotel), וגילינו מעל ראשנו בבריכות משפחה של קופים, שהחלה לקרוא לכולם לארוחת הצהריים בדיוק כשאנו רחצנו במקום. מיותר לציין שבהתחלה קצת נבהלנו, ואז אבא שלי טען שהוא התחיל את הכל כי הוא דפק על העץ עם המקל, אז הוא דפק עוד קצת עם המקל כדי שימשיכו לצעוק, ואז עמית ביקשה ממנו את המקל כדי שהיא תוכל להבריח את הדגים משפת הבריכה כדי שיערה תוכל להיכנס ואז אמא שלי צעקה שדי! ומספיק! ובוא נברח מפה לפני שאיזה קוף יחרבן עלינו, אז עברנו משם הלאה.

greengos hotel  המדהים

אין תמונה של הקופים, אבל לעולם לא יימאס לי מהבריכות האלו.

עמית! גם פה יש דג!

ובדרך הביתה, כשעצרנו לעשות פיפי, ראינו קצאל!

בקובאן שוב קנינו נעליים.

חודש הטיולים היה מדהים, בעיקר כי ביליתי אותו עם ההורים שלי, ואמנם אחריו אבא שלי נאלץ לחזור לארץ, אבל אמא שלי נשארה לעוד חודש, והיתה חלק מהיומיום שלנו סוףסוף, ויכלה לחזור קצת יותר רגועה.
היום היא חזרה.
ואיתה גם חזרה הפעילות שלי בבלוג. אז הנה אני, כמו תמיד, אבל עם חוויות מזווית קצת שונה.
בבלוג הבא שלי - מה שעבר עלינו בפורים (ועוד קצת)

<3 נשיקות

ועוד משהו אחרון: חגגנו 2 ימי הולדת בחודשיים האלה! האחרון התחיל אתמול ביום הולדת משפחתי בסרט בובספוג. תזכירו לי לא לתת לילדה בת 8 יד כל כך רחבה בהחלטות שכאלה...





אביב הגיע פסח בא: משימת המליון

המשימה: לתכנן ביקור של 3 שבועות למשפחה שבאה לביקור.

המשתתפים: סבתא אחת (אמיצה ונועזת), 4 ילדים (אנרגטיים ויצירתיים), 3 תינוקות בגילאי חצי שנה עד שנתיים וחצי (במצבי צבירה שונים), 5 מבוגרים אחראיים (פחות או יותר) ובעל אחד שעובד. וכן...זו המשפחה שלו.

הפעם הצלחנו לשכנע את אמו של בעלי (שמעתה תיקרא כאן "גראן מאמא") לבוא לביקור בגואטמלה הרחוקה. ברילוקיישן הקודם שלנו, ברפובליקה הדומיניקנית, לא הזדמן לה לבוא לבקר, על אף שהתגעגעה מאוד במשך שנתיים וחצי. התנאי שלה היה לא לטוס לבד, ולכן ארגנו את הטיול המשותף. זה לא היה פשוט כל כך. בכל זאת מדובר בהוצאה לא קטנה, אבל כשיש רצון, יש יכולת! ואכן, גנבו ילדי המשפחה והוריהם ימי חופש מימין ומשמאל, והאריכו את חופשת הפסח בעוד כמה ימים בכדי להגיע עד אלינו.

הבנות שלנו לא ידעו כלום. מבחינתן, היו אמורים להגיע 9 איש שמקורבים לעבודתו של אביהן לביקור ארוך בגואטמלה, ולכבודם רכשנו מזרונים וכסאות נוספים לבית. לא שיקרנו. הפתענו.

אז איך באמת מתארגנים לביקור כזה? קודם כל מאחסנים הרבה הרבה סבלנות במחסנים. זה לא קשה כל כך, באמת מאוד התגעגעתי, ורציתי לשתף ולדבר ולהראות את כל מה שאנחנו חווים כאן. זה נכון שבעידן השיתוף הסלולרי והאינטרנטי הרבה יותר קל להיות בקשר היום. יותר אפילו מלפני שנתיים, אבל איך אפשר להעביר ריחות וצלילים וטעמים? אז דבר ראשון שעשיתי היה לבקש מדלילה (עוזרת הבית המופלאה שלי) לבשל ארוחה מקומית, גואטמלטקית. טורטיות, טוסטדות, פריחולס, תמאל, גואקמולי, סלט סלק וכרוב. כבר פה התגלו מספר אתגרים – משפחה אחת טבעונית, משפחה אחת לא אוכלת שמן, משפחה אחת לא אוכלת בצל, משפחה אחת אוכלת סלט בלי חסה, משפחה אחת אוהבת סלק עם חומץ, משפחה אחת אוהבת בלי מלח, ומשפחה אחת אוהבת לאכול בידיים. כולם אוהבים אוכל מבושל. ולא, לא התבלבלתם בספירה, פשוט פיות רבים למשפחה שלנו.

אבל לא ניתן לדבר פשוט כמו אוכל להנמיך את רוחנו, ומיד פרצנו בימים של טיולים – יום אחד טיול לחווה של בעלי, יום אחד טיפוס להר הגעש פקאיה, יום אחד טיול לעיר. הייתי רוצה לספר כמה מוצלחים היו הימים האלו, כי הם באמת היו נפלאים – היה לנו אוטובוס צמוד עם נהג מקסים שלקח אותנו לכל מקום שרצינו, כולל דרכים עקלקלות בשבילי עפר, שאני בטוחה שלא לזה הוא התכונן. אבל אי אפשר שהכל יהיה מושלם, וביום הטיול לעיר גילינו שגן החיות סגור בימי שני. וגם מוזיאון הילדים. אז שלחנו 4 ילדים אנרגטיים לטיול בקניון בזמן שעשינו סידורים הכרחיים (כמו החלפת כסף) וקיווינו לטוב. תודה לאל שגואטמלה מספיק מפותחת בכדי להציב גני שעשועים בסניפי ה"פיצה האט" שלהם, אחרת התוצאה היתה יכולה להיות קשה במיוחד..

ואז יצאנו לטיול ארוך ארוך של חמישה ימים לאורכה ולרוחבה של גואטמלה. גם לפה הצטרף אלינו הנהג המדהים לאוריאנו לופז, עם האוטובוס המפנק שלו, שעל אף שבסיום כל יום היה מלא בפירורי קורנפלקס, עוגיות אוראו ופרינגלס, לא התייאש, חייך ללא הפסקה והחזיר לנו אוטובוס נקי למחרת היום. כדי שנוכל ללכלך אותו שוב כמובן. ואף מילה על הבכי של התינוקות, העצירות לפיפי התכופות והשירה שלנו כשכלו כל הקיצים.

שתבינו, גואטמלה היא גדולה. יותר ממה שהיא גדולה הכבישים שלה ממש גרועים. אבל היא מהממת, ולא רצינו לפספס את כל היופי הזה. אז תיכננו לנו כמה ימים שאמנם היו מייגעים (מאוד!) מבחינת הנסיעות הארוכות, אבל שבסופם הגענו לכמה אתרים ששווים כל רגע. למשלSemuc Champey , שזו היתה העצירה הראשונה שלנו, היה המקום הכי יפה שמישהו מאיתנו היה בו מעולם. פיסת גן עדן ירקרקה, ולא רק בזכות העצים והצמחיה הענפה שגדלה על הגבעות סביב, אלא גם בזכות המים הנקיים והמפלים שנשפכו אליהם. הבריכות שנקוות בתחתית הנהר כל כך פסטורליות, שכמעט איבדנו שם שלושה ילדים שהחליטו לרחוץ במפל ולא לקחו בחשבון שמים יכולים גם להטביע. המלון האקולוגי שישנו בו ישב בפינת הנהר, אל מול כל היופי הזה ונשטף בגשם זלעפות חצי לילה. העלטה ששררה סביב מילאה אותנו בשקט ובשלווה. שום דבר לא הכין אותנו לנסיעה הארוכה ביום המחרת לRio Dulce. או לעקרב שלקחנו איתנו משם במזוודה שלי. לאצבע שלי שלום. העקרב לא שרד.

על הנהר המתוק שטנו בסירת מנוע וראינו ציפורי מים, דייגים, מנגרובים (מדליק!  מעולם לא ראיתי מנגרובים. חוץ מבפסלי הזכוכית של גדעון פרידמן), שושנות מים ומים. הרבה מים.

ולמחרת? טיקאל! אתר העתיקות של שבט בני המאיה שננטש במאה השניה לספירה התכסה מאז ביער גשם וחיות פרא. ראינו קופים וסנאים ודביבונים ותוכים ירוקים. את היגואר פיספסנו וגם את הנחשים, ואת היום הנפלא הזה קינחנו בבריכה של המלון המפנק, קאמינו ריאל טיקאל.

באמת שקשה לתאר את ההרגשה של לקום בבוקר, אחרי לילה של שינה טובה על מיטות רכות, לקול ציוץ ציפורים ולגלות שקן של ציפורים שוכן לו במרפסת החדר. יותר מרגש מזה הוא לגלות שם שני גוזלים שזהו הבוקר הראשון למעופם ואף לשלח גוזל אחד מהקן. את היום הזה בילינו בבריכה, ובשיט קייאקים על האגם, ברביצה על ערסלים ובהתפנקות כללית. הביתה חזרנו בטיסה.

החופשה לא נגמרה כאן כי נחתנו ישירות לתוך ארגוני ליל הסדר, אבל חציה הראשון עבר בהצלחה יתרה. האתגרים שניצבו בפנינו מתוך המגורים יחד של 3 משפחות עצמאיות מתגמדים אל מול השמחה באיחוד המיוחל.

שיהיה לכולנו חג שמח, שבו נמחל לעצמנו בעיקר על חמץ שבלב, ונדע לאהוב באמת.

 

נשיקות <3 עינת