גילוי נאות. אני חושבת ומאמינה שיעל, בתי הבכורה, היא אדם נפלא באמת.
ואני בכלל לא אובייקטיבית, ואני אמא שלה אז זו לא חוכמה - אבל זה רק אומר שנכון לעכשיו, אני האדם שמכיר אותה יותר טוב מכולם, ולכן אני יכולה להגיד את זה בלב שקט.
היא מפנימה שיעורי חיים, לומדת מהר, יודעת להקשיב ולכבד, בעלת דמיון עשיר בצבעים וקולות ומנהיגה מלידה.
היא אחראית, מצחיקה, נמרצת.
והחולה הכי גרועה בעולם.
כן,כן. כל תכונותיה הטובות ביותר נעלמות ואינן בשעה 3 לפנות בוקר, כשהיא יושבת על האסלה וגונחת.
ואני לא מדברת על גניחות קקי. כאלה שיוצאות ממך כשאתה לוחץ...
אני מדברת על גנחץ כזה שסבתא שלי לא היתה מתביישת בו. והכי נורא מכל, כשאני ניגשת אליה ושואלת במה מדובר, היא מנפנפת אותי ואומרת לי לחזור לישון!
מי יכול לישון עם כל הגנחצים האלה בבית?!?!
מסתבר שכל השאר...רק אני לא יכולה להתעלם.
אז אתמול לימדתי אותה לדחוף אצבע. יש לדחיפת אצבע שם נורא גרוע בגלל כל אותן בנות שניצלו את הריפלקס ונכנעו למחלה, אבל מנסיון אישי אני יודעת שכשאין ברירה ומרגישים ממש רע, אז הכי טוב זה לדחוף אצבע ולגמור עם זה.
ואכן, אחרי שהקיאה (איכס! אמא! הקאתי מים! אולי משהו לא טוב במים? לא, מותק..היה שם עוד משהו חוץ ממים. רוצה לבחון מקרוב? הדברים שעוברים לי בפה ב3 לפנות בוקר. סליחה. דימוי רע..)
בכל מקרה - היא חזרה לישון סוף סוף ואני גם. או לפחות ניסיתי, כי יש לי עוללה שלא מחבבת כל כך את השינה (מעניין אם כל הבנות שנקראת יערה אוהבות להיות ערות דווקא..), וחקלאי שמתעורר בארבע וחצי בבוקר. אתמול הוא ביקש שאתעורר איתו בבוקר כדי שנשתה קפה יחד לפני שהוא הולך לעבודה ולא יכולתי לסרב למחווה רומנטית כזו. מקסים.
כל הסיפור המתיש הזה היה בעצם מין הקדמה לסיפור הפדיחה השבועית שלי. כי הנה שוב הגיעה שבת, ומשהו הרי חייב להישבר/ליפול לי מהידיים/להישפך/להיקרע או סתם להישרף.
אז היום, לאור העייפות הכבדה, הייתי יצירתית במיוחד.
קצת רקע - אנחנו גרים בבית מאוד מאוד יפה, בשכונה סגורה בשלבי בניה, ומשלמים מדי חודש דמי אחזקה. בתמורה לדמי, אנחנו אמורים לקבל אחזקה. מגניב, נכון? תיאוריה יפה. בפועל, המטבח שלי כבר שבועיים חסר דלתות בארונות הפינתיים וכבר חודשיים וחצי (ואנחנו פה שלושה) שהמדף מתחת לכיור תלוי לו על זיז.
ועכשיו לסיפור. רציתי להכין פאי-פיצה. זה נראה בערך ככה
בבצק יש תרד וגם במילוי יש תרד וברוקולי ואספרגוס ובפעם האחרונה שהכנתי את זה זה נטרף לגמרי.
פתחתי את הארון מתחת לכיור בשביל להוציא קמח מלא, וגיליתי שלולית קטנה של שמן. אתם מבינים, בגלל שהמדף תלוי על זיז, אסור להניח עליו דברים כבדים,כמו גלון שמן (אנחנו רוכשים פה בחנויות בסגנון אמריקאי, שבהם הכל בענק, אז גלון שמן זה הגיוני לגמרי), ולכן השמן שכב במדף התחתון וטיפטף אט אט שלולית על כל המדף. לא נורא, חשבתי, אוציא את הקופסא עם החומרים היבשים ואנגב את השמן. אבל אז גיליתי ששלולית השמן חדרה לשקית המסקה (maseca שזה קמח תירס לבן שממנו עושים בין השאר טורטיות). אני אומרת שקית אבל זה בעצם שק של 3 ק"ג שנקנה בסט של זוג. האמת היא שלא ראיתי בעיני רוחי איך אני משתמשת בכל כך הרבה קמח תירס, אבל כשקניתי זו היתה האופציה הקטנה ביותר... כשניסיתי להרים את השקית, היא התפרקה לי ביד וכל הקמח התפזר בקופסת החומרים היבשים, שכבר לא היו כל כך יבשים. זו גם לא היתה קופסא, אלא סלסלה עם חורים גדולים במיוחד, והקמח לא התפזר רק בה, אלא גם על הרצפה, המדף ועל חצי שיש. הפעם העוללה לא היתה לידי, ומזל.
בלית ברירה התחלתי לרוקן לגמרי את המדף מתחת לכיור, שבינתיים הספיק ליפול לו מהזיז ולבטל את האפשרות רבת המדפים בארון הזה.
הכי מצחיק בכל הסיפור הזה, הוא שאתמול הבטיח לי הנגר שיגיע היום בשמונה בבוקר לטפל לי בארונות. אני יושבת לכתוב את הבלוג הזה בשעה 3 אחר הצהריים ונגר אין.
למי שרצה לשמוע איך החיים בגואטמלה - אז זה זה.
שיהיה לנו שמח! <3 עינת
ועוד אחד קטן: הוספתי לבלוג למטה רשימה של בלוגריות שנותנות לי הרבה השראה - גם בעברית וגם באנגלית.
תציצו, אולי תיפגעו..
