נסיון, נסיון, 1 2 3

אני אוהבת לנסות דברים חדשים.

אם זה מצליח לי, אני אפילו מגזימה (קצת) וממשיכה ליצור.

ככה יצא ששרפתי את הבלנדר שלנו כשניסיתי (קצת) למחזר נייר וליצור איתו אהיל למנורה. הרטבתי מלא נייר וצבעתי אותו במי סלק ואז החלטתי לטחון אותו היטב היטב בבלנדר. התוצאות היו הרות אסון. לבלנדר.

הנייר גם התעקש לא להתייבש לי בזמן, מה שגרם לפרויקט המיוחל של אהיל לשנות מצב ולנייר לשמש כפריט קישוט במעמד עצמו.

אני לא גאה בתוצאה.

הבעל המאושר

לפני יומיים נפגשתי עם אחת מהשכנות שלי בביתה. קבענו לעשר בבוקר, היא רצתה להראות לי את הבית השכן שעומד להשכרה, וכשהגעתי בזמן, בנה האמצעי ביקש ממני לשבת לה ולחכות כי היא עוד במקלחת. שזה די טיפוסי פה, האיחורים הללו. מה שהפתיע אותי הוא שאותו הבן, בן 10 כמעט, הזמין אותי לשבת בזמן שהוא מטאטא את הסלון. "איזה יופי שהוא עוזר לך עם מטלות הבית!" ציינתי בפניה. "ברור!", היא אמרה. "הוא ואחיו הגדול גם עושים כלים, ומנקים את חדרי השירותים. הם בחופש, ולי יש עבודה, אז הם מנקים את הבית".
למה הפתיע בעצם? הרי מה יותר הגיוני מילדים שתורמים לבית ומנהלים יחד עם הוריהם את משק הבית? ובכן, הגישה הפתיעה אותי. אתם מבינים, אני באה ממשפחה של 4 ילדים - 2 בנים, 2 בנות והחלוקה היתה ברורה. הבנים תולים תמונות, מתקנים אסלות שבורות, צובעים קירות, יוצאים לעבוד, משקים את הגינה. כאלה מין עבודות של בנים. הבנות לעומתן מבשלות, עושות כלים, מטפלות בכביסה ומסדרות, מנקות את הבית. כאלו מין עבודות של בנות. הושרשה בי מאז אותה תחושה (על אף שאמי עבדה משרה מלאה ושנים רבות היינו ילדי מפתח) שהבנות מטפלות בבית והבנים בגינה. או שעוזרים. או שמשבחים.
והנה באה לה אותה גואטמלית נפלאה, ממדינה הנחשבת בעולם למדינת עולם שלישי, ואומרת בפה מלא - כשיעזבו את הבית, הם צריכים לדעת לעשות את כל הדברים הללו. והם צריכים לשאת בנטל יחד עם זוגתם, לכשתהיה.

ומנגד, בישראל, רץ ברשת המכתב הנ"ל, והרשת גועשת.

 

עכשיו, הרשת גועשת לעתים די קרובות. זו טיבה של רשת. גם היתוש הכי קטן מצליח לעורר בה גלים, אחרת איך יהפוך למזון?
והנה בא מכתב תמים, שמיועד לגברים שזוגתם כרגע ילדה בבית חולים שערי צדק, ונותן להם כמה קווים מנחים איך לפנק את זוגתם, שתחיה. הכותבים אף נקטו בנימת שחוק עם הכותרת ההומוריסטית. אם כן, על שום מה הרשת גועשת?
משום שאנו בשנת 2015!! (סגור ציטוט ראש ממשלת קנדה החדש, החתיך לאללה ולכן מסוגל להנהיג מדינה), ולא ייתכן שבשנת 2015 תפקידו של הבעל הוא לפנק, להעניק, לתת מתנות ליולדת ולרך הנולד, ו"לעזור" במטלות הבית. מה?? "לעזור"?? מה זאת אומרת?! הרי הוא בן זוג שווה במשפחה ולכן זה גם תפקידו לכבס, לבשל, לנקות ולא רק של לובשת החצאיות בבית (ושכחה הרשת את המחוות המקסימות שהמכתב מזכיר לו להעניק, כמו פירגון ואהבה וכמה זה מקסים בעיניי).
אוף.
רשת גועשת.
עד מתי תעמדי בחלון ותציצי לשכנים?
אני מכירה סיפור על אשה אחת (ממוצא פולני, אבל מי סופר?) שטענה מדי יום ביומו כמה הכביסה של שכנתה מלוכלכת ומדוע היא לא מנקה אותה כמו שצריך, עד שיום אחד סיפרה לבעלה בשמחה שזהו! שכנתה סוף סוף כיבסה כמו שצריך וכל סדיניה נקיים ולבנים. "זה לא זה", טען הגבר, "פשוט ניקיתי לך את החלון".
אני בביתי המלכה ובעלי המלך. מה שאומר שאנחנו מחליטים איך לנהל אותו, מה חלוקת התפקידים ולרוב אנו די מרוצים ממנה. מי שלא מרוצה מחלוקת התפקידים אצלו בבית יכול לעשות לא מעט דברים, אבל הוא לא יכול לנסות ולשנות את משק הבית של השכן, כי זה לא תפקידו. בעיקר אם הוא לא באמת שכנו, אלא אדם זר מהרשת. מה קרה לאחריות האישית שלנו כלפי משפחתנו וביתנו? מתי הפכנו לזרקורים, צדקנים, נושאי הדגל והעומדים בראש התהלוכה? מתי הפסקנו להיות השכן הטוב? זה ששם עין על הבית שלך כשאתה בחופשה, ואומר לך כשהתפוצץ אצלך צינור והמים זורמים סתם, ומלווה לך כוס סוכר או עוזר לך עם הילדים ביום שישי כי לא הספקת לבשל/לנקות/לשנו"צ. אני מתגעגעת לשכן הזה. אני אהיה השכן הזה.
אני יוצאת לכם מהורידים, אנשי הרשת, ומתרחקת מעט. לא רק בגלל שההורים שלי באים עוד מעט ולא יהיה לי זמן לשבת מול הפייסבוק שעות רבות (ריקוד קטן של שמחה נכנס ממש כאן), אלא בזכות זה שאני מכבדת אתכם כשכנים שלי, ולא רוצה לחטט לכם בכביסה. ההתעסקות הזו רק מוכיחה לי שהחלון שלי עצמי מלוכלך.

קחו תמונה של פרפר מחייך, בשביל המצב רוח הטוב.

ובנימה אופטימית זו, אני הולכת לסופר, לקנות קצת פירות וירקות לפני הביקור המשמח. מחר ומחרתיים יש לעמית מופע בלט וההתרגשות בשיאה.
תודה לכם, שכנים שלי, שהקשבתם לי היום.

נשיקות <3 עינת

רשימת מלאי #3 2014

אהלן! מניש? אני יודעת שמניש זה די מיושן, אבל היה לי פעם חייל שנהג לומר "תיסלם" בכל פעם שרצה לפרגן/לשבח, אז אם לו מותר, אז גם לי! מניש לוקח!

אז מניש?

הבנתי פתע פתאום שכבר עבר די הרבה זמן מאז רשימת המלאי האחרונה. וואו! אנחנו כבר בספטמבר! בכל מקרה, הגיע הזמן לרענן מדפים. מה גם שחודש אלול הגיע השבוע, וזהו חודש מצוין לניקוי נפש, התבוננות פנימה והערכה מחדש.

אז הנה זה בא...

עושה: שמיכת "ימים שמחים" בניצוחה המרהיב של זלנה מ-zooty owl . את השמיכה אני סורגת במקביל יחד עם עוד כמה נשים נפלאות מרחבי הרשת העולמית הרחבה, וכולנו משתפות את ההתקדמות שלנו אצל זלנה באתר. הריבוע הרביעי שלי כבר גמור ואני מחכה למס' 5..

 מבשלת: מתכונים שלא ניסיתי קודם. כמו שקשוקת תרד. המתכון הוא בהשראת ניקיB המופלאה, שנתנה לי השראה עם הרבה מתכונים אחרים. אחד מהם הוא הקציצות האפויות..

 

שותה: קפה. עדיין מחפשים את הקפה המושלם. כרגע שותים קפה שנקרא דיסלדורף אבל מיוצר בגואטמלה. אה! ומצאנו את אחד משדות הקפה של סטארבאקס! נכון שזה מגניב?

קוראת: שוב את הסדרה של ג'ורג' מרטין, שיר על אש וקרח (זו שנתנה את ההשראה לסדרת הטלויזיה הנפלאה "משחקי הכס").

 

רוצה: לשמוע בשורות טובות. ולחבק ולנחם אנשים אהובים שכרגע עצוב להם.

מסתכלת: בהנאה על הבנות הבוגרות והמקסימות שלי מוצאות להן רגעים של שקט בין דפי הספרים.

 

משחקת: יותר מדי בטלפון. ממש יותר מדי. עד כדי מדי שהזאטוטה כבר אומרת לי - "אמא, בואירגע..לא אפון!" (או בתרגום חופשי - אמא, בואי רגע, לא טלפון!)

אמא! בואי תראי נמלים/מרבה רגליים/שרשור/חיפושית/כל שרץ זוחל אחר שמעורר בי פלצות

מחליטה: לעבוד על עצמי. זה באמת כבר מוגזם, והבטחתי לעצמי יותר מפעם אחת, אבל אם לא אתחיל להפעיל את השרירים, אצטרך מישהו שיסחב אותם בשבילי.

מאחלת: שנה טובה לכוווווווווולם!

נהנית: לראות את הזאטוטה מתנסה לראשונה בצבעי ידיים. גם הכסא נצבע והשולחן וקצת מהרצפה, אבל התוצאה היא הנאה גרידא.


מחכה: לחברים טובים שיבואו בראש השנה לטייל איתנו בגואטמלה, והפעם - בח"לי מצטרף!! שווה לחכות <3

מעדיפה: לא לצעוק. אפילו הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק של נשים (בעיקר אבל לא רק) שמחזקות אחת את השניה בתחום הזה. הבנות שלי הצטרפו אליי ואנחנו ממש משתדלות.

תוהה: האם יהיה קפה עם חברה סוף סוף? אשתו של אסף, שעובד עם בח"לי, מצטרפת אליו ביום שבת הקרוב והם עוברים לגור לידינו. *התרגשות..*

אוהבת: את הגינה שלי. צוות ההנהלה במשרד של בח"לי עומד במילתו ושולח לי (כמעט) בכל הזדמנות פרחים חדשים. אז יש לי פריחה ורודה וסגולה וכתום ניאון ולבנה ואדומה וצהובה. לצאת החוצה לגינה הפורחת שלי ממלא את ליבי בשיר בכל פעם מחדש.



אפילו גינת הירק פורחת!

 
מהרהרת: בצב המים היחיד שנשאר. הוא נראה לי בודד משהו, ואולי זו הסיבה שהוא בקושי מוציא את ראשו מתחת למדרגה שלו...

חושבת על: המלחמה שהיתה ותהיה בארץ. על כך שבנותיי לא יודעות איך נראה יירוט ושאף ילד לא צריך לדעת את זה. אני שמחה שאנחנו פה, רחוקים פיזית, אבל הלב עדיין שם, בישראל.

צופה: ביותר מדי סרטוני דרדסים. הזאטוטה כבר החלה לשיר בבית דם-די-דם-דם.

מקווה: שהשנה הבאה תהיה רגועה יותר לכולם, מלאה רק בשיר וצחוק, אמן.

מתפעלת: מרעמים וברקים. העונה הגשומה מכה בנו בכל חוזקה בשבועיים האחרונים ופלאי העולם שניתכים פה הם בהחלט מעוררי התפעלות.

זקוקה ל: מוטיבציה. להתעמל.
 
מריחה: כלבה רטובה. הכהבלה שוב החליטה שלא נאה לה להיכנס למלונה שלה במהלכו של גשם זלעפות, אלא להישאר בחוץ, בחושך ולהירטב. פולניה כבר אמרנו?

לובשת: שוב ושוב את אותם הבגדים. גם כי הם נוחים, וגם כי הרבה זמן לא קניתי לעצמי בגד חדש..

בינתיים אני מתמוגגת עם החולצות החדשות שקניתי לבנות לכבוד ראש השנה

עוקבת אחרי: זלנה, ומל, ולוסי המדהימה.

שמה לב: שהבנות שלי לומדות ממני הכל. גם את הטוב אבל גם את הרע. זה קצת מחשיש, לא?...

יודעת: שאני צריכה לעבוד על עצמי כל יום כדי שהרע שהן לומדות יהיה מזערי.

לומדת: איך לעשות את זה...
 
מרגישה: אהובה.
 
מעריצה: נשים, נקודה פסיק.
 
ממיינת: בין התגובות שלי למצבים ואמירות, לבין האמת שמאחורי האמירות האלה. לפעמים אנחנו מגיבים לפני ששמענו עד הסוף והתגובה שלנו היא מאוד לא לעניין. אפשר להגיד שאני ממיינת את הרציונל מהאמוציונל וזו עבודה לא פשוטה.

קונה: בדים בשוק המרכזי בשביל הריהוט במשרד של בח"לי ונהנית מהצבע שאני רואה בדרך.

מקבלת: תגובות נפלאות מקוראים של הבלוג שלי. תודה לכם! אל תפסיקו :-)

מסמנת בספר: שכבר קראתי את הדמויות שאהבתי ואינם.

לא אוהבת: שהבנות קמות בבוקר במצב רוח. זה קצת מחרבן גם לי את מצב הרוח.

פותחת: שקית חדשה של שמרים היום. בא לי לעשות קרואסוני שוקולד...

מצחקקת: כשהזאטוטה זורקת עצמה על הרצפה בהתקף גיל שנתיים. אני יודעת שצחקוק אולי הוא לא התגובה המתאימה, אבל התיאטריליות המוגזמת שבה הכל נעשה פשוט מצחיקה אותי. מאוד.

מנשנשת: עוגיות שוקולד צ'יפס וM&M שהבנות הכינו השבוע.

חושקת: בעוגת גבינה של אמא שלי. אבל שאמא שלי תעשה אותה ותשב איתי על קפה ועוגה. כזה.

מייחלת: לחופשה בתאילנד בפסח. מדברים על זה בינתיים..

עוזרת: לאסף וורה להיכנס לביתם החדש בצורה הכי חלקה שיכולה להיות. אני זוכרת איך זה להיכנס לבית חדש, במדינה חדשה, והייתי רוצה להקל עליהם.

שומעת: ספר. לא חשבתי שאעשה זאת אי פעם אבל זה די מדליק. "כשף השער" של אורסון סקוט קארד שאהוב עליי במיוחד. רכשתי (בחינם) 30 ימי נסיון דרך אמזון ובזמן שאני סורגת/משחקת בטלפון אני שומעת סיפור. מגניב למדיי. 

 

זהו. תם ונשלם הדין וחשבון לשנה זו עבורי. בא לכם גם? אל תהססו! אני מצרפת עבורכם את הרשימה פה למטה, אתם מוזמנים להעתיק ולהשתמש כאוות נפשכם, ואם מתחשק לכם - אתם יכולים גם לשתף אותי.

עושה:

מבשלת:

שותה:

קוראת:
רוצה:
מסתכלת:
משחקת:
מחליטה:
מאחלת:
נהנית:
מחכה:
מעדיפה:
תוהה:
אוהבת:
מהרהרת:
חושבת על:
צופה:
מקווה:
מתפעלת:
זקוקה ל:
מריחה:
לובשת:
עוקבת אחרי:
שמה לב:
יודעת:
לומדת:
מרגישה:
מעריצה:
ממיינת:
קונה:
מקבלת:
מסמנת בספר:
לא אוהבת:
פותחת:
מצחקקת:
מרגישה:
מנשנשת:
חושקת: 
מייחלת:
עוזרת:
שומעת:

נשיקות וברכות חמות <3 עינת
 

קיץ קיץ כמה חם

שבוע שעבר, בראשון למאי, נכנסה עונת הקיץ באופן רשמי למחוזות גואטמלה.

יודעי דבר אומרים שאין מה לצפות לו ממש אלא עד לאמצעו של החודש, משמע ה-15 לחודש מאי. אולי ב-17.

קיץ בשבילי זה שמש. זה בריכה וגלידה ובגדים קצרים. הקיץ הישראלי הוא די אכזרי ולא מתפשר, הוא מגיע אלינו היישר מהחורף, עם עצירת ביניים קצרה של אביב, שבוע בפסח. זהו. זה מה שאנחנו מקבלים בארץ על שירי הילדות שלנו: "אביב הגיע פסח בא" די מסכם את תקופת האביב. אולי אם היינו שרים - "אביב הגיע אפריל-מאי-יוני בא..", היינו זוכים לעוד קצת עונת מעבר.

את בואו של הקיץ מבשרים בראש ובראשונה כרזות הפרסום הגדולות שמזמינות אותך לקנות מכל הבא לחג - שמשיות, מחצלות, בגדי ים, כובעים. ככה אתה יודע שאוטוטו מתחלפת עונה וכדאי באמת להתחיל ולהצטייד.

כאן זה לא שונה במיוחד, בכל זאת אני עדיין בחצי הכדור הצפוני, ולכן הכרזות מראות שמש וים, שמשיות ובירה קרה. ומטריות.

כי יחד עם עונת הקיץ מגיעים לכאן הגשמים. אז איך זה הולך בעצם? ככה...

קמים בבוקר ליום שמשי ונפלא, של שמיים כחולים זרועים ענני נוצה וציוץ ציפורים. לובשים בגדים קצרים, יוצאים החוצה לשחק ולטייל. לפעמים חם מדי אז נשארים בבית, לפעמים יש רוח ונעים. תמיד יהיה קרטיב או ארטיק או גלידה ביד, כי אחרת, מה זה שווה?!

 

 

גשם מישהו?



רק ככה הולכים לטייל בבוקר!
עם ארנב ביד אחת וכדור ביד השנייה...



את הפריחה הנפלאה של הפורטולקות בגינה שלנו הייתי חייבת לצלם
כי הצבע הזרחני שלהן תפס אותי בהפתעה גמורה.
ואושר גדול.

 

עד הצהריים. בערך בשעה אחת וחצי הכל משתנה. השמים מתקדרים, עננות כבדה מזדחלת, ועד השעה שלוש כבר לא רואים פיסה. לפעמים ההתרחשות מלווה בקולות נפץ רועמים וברקים זוהרים וכשנפתחות ארובות השמים, לא נותר לנו אלא להתפלל שגם בארץ יכירו גשמי ברכה כאלה.

ואז יוצאות המטריות. לא תמיד צריך להחליף לבגדים חמים, לפעמים אפשר להישאר עם המכנס הקצר והגופיה, כי גשם פה לא בהכרח אומר שקר.

אם לא יורד גשם - הערב עלול להיות קריר קצת.

 

עד כאן תחזית מזג האוויר - ועכשיו, הפרסומות!

 

אתמול חגגנו גם אנחנו את חג ישראל. מוזר מאוד לחגוג חגים ישראליים בחו"ל. לא חגים יהודיים - להם יש קונוטציה משפחתית מאוד חזקה וארוחה חגיגית וייעודית בדרך כלל פותרת את געגועיי למסורת. אבל חג לאומי כמו יום העצמאות הוא בחזקת חסר בלי הדגלים המתנופפים בכל חלון החל מיום לאחר הפסח, והרכבים המקושטים בדגלים. ולכן - אתמול כל היום היה מיועד לכחול וללבן. כדי שנרגיש חג. לבשנו שמלות, קישטנו את הבית בדגלים מצוירים ביד ובערב - הדלקנו מנגל!

 

 

בח"לי טען ששרשרת הדגלים המקסימה הזו היא סוג של תזכורת להיותי בת של איש קבע. יש בה אלמנטים צבאיים משהו, עם גישה לחיל האוויר..
מרגישים את הרעל באוויר?

 

  

מה שקרה מכאן ועד לשעת כיבוי אורות היה בחזקת נס.

 

כשהדלקנו את המנגל, שיחקו הבנות עם 2 ילדים מהבית השכן. גואטמלים מלידה וחמודים בעליל - אך ללא כל קשר לאומה הפרובלמטית ביותר בעולם (שזה אנחנו..אהממ..). הם נשארו איתנו כשהתחלנו לאכול והצטרפו בשמחה לנקניקיות ולעוף. אנחנו לא יושבים בשעת המנגל, אלא סובבים סביב הממנגל (בח"לי האהוב), מארחים לו לחברה ואוכלים את הבשר ישר מן האש. על הסכין. וכך גדלה משפחתנו בשני ילדים לארוחת הערב.

 

 

 

כשהגיע זמן העוגה, הצטרפו עוד שני ילדים.

 

 

עשרים דקות מאוחר יותר, כבר היו ברחוב הקטן שלנו קרוב ל-20 ילדים ובני נוער מכל רחבי השכונה. הם שיחקו בכדור, ובתופסת וצחקו ושרו. והיתה הרגשה של חג ושל ביחד.

אולי זה היה בגלל שאתמול היה יום חם במיוחד, ובערב לא ירד גשם ולא היה יותר מדי קריר.

ואולי זה קרה בגלל שבלב עמוק עמוק פנימה, רציתי שבנותיי ישמחו שמחה חברתית, כזו כמו שאנחנו שמחנו בה כשהיינו ילדים.

 

 

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון: שנה הבאה אנחנו מתכננים תהלוכה בשכונה לכבוד יום העצמאות. נראה לכם שטנק יתקבל פה בברכה?