יומולדת לאבא גיבור

אבא חוגג יומולדת.
הוא בן 25+.
היום זה התאריך העברי של הולדתו - כא' באב.
ואיך חוגגים לאבא יומולדת?
תמיד שאלתי את השאלה הזו - איך חוגגים לאיש יומולדת?
לילדה זה פשוט - תולים בלונים בכל מקום, אופים עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות צבעוניות, קונים מתנה מפנקת ועוד אחת שביקשה במיוחד ויוצאים לבלות יחד כמו שביקשה, ומארגנים פיניאטה ומזמינים את השכנים וקונים ממתקים ושמים מוזיקה ומחליטים על משחקי חברה ויושבים לדבר עם האמהות של החברים עד 6 בערב כי אין להן משהו יותר טוב לעשות מאשר לשבת לך בחנייה, לשתות קפה או בירה או מיץ ולדבר.
לאמא זה גם פשוט (כאילו לי, דא!). קצת תשומת לב, ציורים חיבוקים נשיקות, אולי זר פרחים, אולי מתנה בהפתעה או כזאת שיוצאים לקנות יחד, מסעדה.
אבל לאבא? הוא לא צריך שום דבר (סגור ציטוט).
תכננו לשבת אתמול במסעדה. עמית לא חשה בטוב, ולכן לא יצאנו מהבית. אפילו לחוגים לא הלכנו. רק לשל יעל, וגם אז היא נרדמה בדרך ואת המסעדה שינינו לטייק אווי (מממ...סושי.....)
חשבנו לאפות עוגת גבינה. אבל אנחנו בדיאטה והוחלט על איסור אפיה עד הודעה חדשה. או עד ביקור אורחים.
ומתנה?? מה קונים לאבא מתנה?
טוב, אז בעניין הזה יש לנו מסורת - מדי יומולדת אני משכיבה את הבנות על גליל נייר, ומציירת אותן, והן צובעות את עצמן ואנחנו עוקבים אחר גדילה. השנה הוחלט שאין לנו כבר מספיק נייר, ולכן צמצמנו לידיים ורגליים. זה מה שיצא:

 עוד מתנה שקנינו היתה צפצפה. כזו של אופניים. ולא בשביל האופניים שלו, כי אין לו, אלא בשביל האוטו - כי נשבר לו הצופר. כנראה בגלל שלנהוג בגואטמלה מוציא ממך אמוציות קשות שמשתחררות רק בעזרת שחרור שאגות קרב או לחיצות נמרצות על הצופר, ומאחר והאבא הזה לא שואג (על אף היותו אריה מדופלם), אז נשבר הצופר.

הדרך הטובה ביותר לחגוג לאבא, היא לצאת איתו לטיולים שהוא אוהב לעשות. לא כאלה שבמרכזי קניות ממוזגים או במגרשי משחקים. וכך ביום ראשון האחרון יצאנו לטיפוס על הר הגעש פקאיה, ללא עזרת סוסים. הסוס היחיד, בעצם, היה האבא עצמו, שסחב על כתפיו את העוללה שהתקשתה לעתים בעלייה. הזענו, ודחפנו, ועודדנו את המתקשות (בעיקר את הבכורה). ואפילו ניסינו להכין נקניקיות וולקניות. זה לא ממש עבד, דרך אגב, אבל נקניקיות קרות הן גם ניתנות לאכילה (מסתבר..). בסוף מצאנו שוחה שהבעירה אש בקרבתה, וישבנו להכין נקניקיות על האש.

 
 


את המרשמלו השארנו לחום הוולקני, כי הרבה יותר טעים.


















ומה הלאה? היומולדת הלועזי של האבא, הוא ב-17 לאוגוסט. עוד שבועיים ומטה. עד אז נמצא עוד מתנות, ועוד טיולים, ועוד חגיגות.

בינתיים, השבוע מצאנו חנות בדולר (שבה כל הדברים עולים בערך 2 דולר) ורכשנו לנו כמה ערכות ליצירה. אתמול ישבנו לצבוע מוביילים שקופים מפלסטיק בשביל לתלות אותם בחלון. לדעתי יצא מקסים.





ועשיתי סיכות לתיקים שלי

ובינתיים, אני סידרתי חרוזים














נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: אל תספרו לו, אבל יש כבר מתנה אחת בדואר...

רשימת מלאי #4 2014

קצת קשה להאמין, אבל כמעט שנה שלמה עברה מאז שהתחלתי להשתפך מעל גבי הרשת ולהקל בכך ולו במעט על בח"לי, שאחרת היה צריך להקשיב לי מפטפטת ללא סוף. זה לא שאני כבר לא מפטפטת לכיוונו, זה פשוט שעכשיו אני לא נעלבת כשהוא לא מקשיב כי יש לי עוד זוג אוזניים בצד השני. אתם!

ושוב הגיע הרגע הזה, שבו אני עוצרת הכל ומסתכלת על ההווה המיידי, על היומיום ועל עצמי, ובוחנת אותם מקרוב, וכמה זה מתאים שאת רשימת המלאי הזו אני עושה כל כך קרוב לסוף השנה האזרחית! אם בא לכם, כמוני, להביט אחורה גם ולקרוא איך הכל התחיל, אפשר להתחיל כאן.
את רשימת המלאי הבאה נערוך ב2015. התרגשות!
לפני שמתחילים, בסוף הרשימה שלי תמצאו רשימה חדשה נקייה, אותה תוכלו להעתיק ולהשתמש בה אם תרצו, רק אל תשכחו לשתף. יאללה, מתחילים...



עושה: כריות נוי. לקחתי כמה כריות רגילות, חציתי לשתיים ותפרתי אותן לגודל כריות נוי (טוב, לא אני ממש, התופרת. עדיין אין לי מכונת תפירה..). עכשיו אני יוצרת עבורן כיסויים סרוגים.

מבשלת: מרק עדשים ירוקים סמיך ונהדר. הטמפרטורות ירדו כאן במעט וזה נפלא לשבת עם כוס מרק באמצע היום ולהתחמם.

 

שותה: מיץ ג'מייקה, או חמייקה, או היביסקוס. אחד מהמשקאות הפופולריים בגואטמלה זה מיץ מחליטת פרחי היביסקוס. לא רע בכלל.

 

קוראת: שום דבר חדש. עוד פעם סטיבן קינג, עוד פעם דאגלס אדמס. אחד במיטה השני בשירותים.

רוצה: שיעבור החודש הזה בקלילות ובמהירות. ב-10 לינואר ההורים שלי באים לביקור ואני ממש נרגשת.

מסתכלת: על השמיים הנפלאים של גואטמלה. מרחב עצום לבן כחול שמשתנה תדירות בין עונה לעונה ובמהלך היום ואפילו בין אזור לאזור.

משחקת: עם הכלבה החדשה שבח"לי הביא הביתה! קוראים לה חדווה, נעים להכיר.

מחליטה: אילו רהיטים לקנות לבית האירוח בשכונה שלי. הוא נועד לעובדי החברה שמגיעים במהלך השנה לעזור בתחומים שונים.

מאחלת: חג מולד שמח וחנוכה שמח ופליז נאוידאד (feliz navidad), שזה שנה טובה. לכולם.

נהנית: לשמוע את הבנות משוחחות בספרדית. אם יש משהו חיובי ברעיון הרילוקיישן (ויש כמה כאלה), אז זו השפה הנרכשת והביטחון לדבר בה.

מחכה: ל-10 לינואר, כבר אמרתי?

מעדיפה: הפעם לטוס לטיקאל ולא לנסוע לשם ברכב, כי הכבישים בגואטמלה פשוט גרועים. מאוד.

תוהה: אם המדינה שנחזור אליה בעוד כמה שנים תהיה כמו זו שיצאנו ממנה. ההרגשה הכוללת היא שמדינת ישראל עוברת שינוי, אבל כך גם אנחנו. הגיע הזמן להתבגר, לא?!

אוהבת: את השמיכה שסרגתי. עבדתי עליה חמישה חודשים, היא לא מושלמת ויש לי עוד הרבה ללמוד, אבל התוצאה מקסימה בעיניי ואני ממש שמחה בה.

 













מהרהרת: מה לעשות היום. יש לנו זוג מבקרים צעירים בבית והבטחתי לבנות ללכת לעיר השלג בבירה, אז אולי זה..



מגלשת קרח במרכז העיר
























חושבת על: מתנות לחנוכה ולכריסמס.

בינתיים סרגתי קצת כוכבים לקישוט העץ

צופה: בקלאסיקות קולנועיות עם הבנות שלי - שכחו אותי בבית, המספריים של אדוארד, משפחת אדמס.

מקווה: שתיפסק הרוח במהרה ושאין לנו פנצ'ר בבריכה.

מתפעלת: מהאורות סביב. המדינה מתקשטת לכבוד חג המולד והכל נורא שמח וצבעוני. ומהשמחה והחגיגיות סביב.

בחגיגה הזו פגשנו במקרה, חבורת
נגני בית ספר באמצע הרחוב



















זקוקה ל: עוד שעתיים ביום. ושאשאר בהם ערה כי אני רוצה להספיק יותר ונרדמת.

מריחה: ריח של גור. זה לא אחד מהריחות הכי מעולים שיש??

לובשת: מכנסי טריקו נעימים כפיג'מה, אבל מסתובבת איתם כמעט כל היום.

עוקבת אחרי: קבוצת סורגות ברשת שמשתפות הדרכות והשראות.

שמה לב: שהמאמצים שלי להמעיט בצעקות משפיע באופן חיובי מאוד על התקשורת בין הבנות בבית.

יודעת: שהשנים האלה חולפות מהר. הנה הגדולה כבר כמעט בת 10.

לומדת: לשים את עצמי במקום הראשון לפעמים. קצת שכחתי את עצמי בשנים האחרונות ואני חוזרת ולומדת לעשות את זה שוב.

למשל לאכול טוב בחברה טובה

מרגישה: גאווה על שסיימתי את הפרויקט הראשון שלי! כל פעם שאני עוברת ליד החדר ורואה את השמיכה על המיטה, הלב גואה.
  

 

מעריצה: את הבנות שלי, כשהן מיישמות ידע חדש. למשל סריגה.

ממיינת: את המוץ. הרבה פעמים אני נותנת לעייפות ולשיגרה להשתלט על התגובות שלי, במקום להקשיב ללב ולאמת מאחורי הדברים.

קונה: קפסולות קפה של נספרסו. ההורים שלי יביאו איתם את המכונה. אדומה.

מקבלת: את זה שלפעמים גם אני טועה. אבל רק לפעמים.

מסמנת בספר: שקוראת לבנות. כרגע אנחנו בספר השני בסדרת הארי פוטר. יעל גם קוראת לבד והגיעה לספר הרביעי כבר.

לא אוהבת: שהאוטו במוסך. זה מגביל את התנועה וקצת מבאס כי דפקתי את הקרטר..

פותחת: חבילה חדשה של חלבה.

מצחקקת: באושר, כי "מצב האומה" חזרו לעונה שמינית! שיגעון..

מרגישה: את השמש החמה בגב שלי כשאני יושבת לסרוג על הספה הכתומה.

 
מנשנשת: קוראסונים. עם שוקולד וממרח חלבה. אוי ואבוי לי.
 
חושקת: ללכת לקולנוע לסרט של מבוגרים.
 
מייחלת: לשנ"צ.

עוזרת: לחברה טובה לתרגם מאמרים באנגלית.
 
שומעת: סדרת פודקאסטים בשם serial, שייך להפקה של This American Life. כל שבוע פרק חדש, מרתק.


עד כאן רשימת המלאי שלי לרגע זה בחיי שבשנת 2014.
הרשימה עבורכם נמצאת כאן למטה, והיא מהנה מאוד, נסו אותה!

נשיקות <3 עינת


עושה:

מבשלת:

שותה:

קוראת:
רוצה:
מסתכלת:
משחקת:
מחליטה:
מאחלת:
נהנית:
מחכה:
מעדיפה:
תוהה:
אוהבת:
מהרהרת:
חושבת על:
צופה:
מקווה:
מתפעלת:
זקוקה ל:
מריחה:
לובשת:
עוקבת אחרי:
שמה לב:
יודעת:
לומדת:
מרגישה:
מעריצה:
ממיינת:
קונה:
מקבלת:
מסמנת בספר:
לא אוהבת:
פותחת:
מצחקקת:
מרגישה:
מנשנשת:
חושקת: 
מייחלת:
עוזרת:
שומעת:
 
 

צבים. לחופש נולדו.

 זוכרים אתמול שסיפרתי לכם על החששות שלי מהמעבורת בדרך לצפון גואטמלה?

אז זהו, שהשבוע התבדיתי. השבוע נסענו לחוף הים בדרום.  המעבורת בדרך לצפון? זו לא היתה מעבורת. אולי מעבורונת. קטנה, קטנה. פיצפונת. כי בשבוע האחרון העמסנו את האוטו על קנו מעץ, ובמשך 20 דקות השטנו אותו על פני תעלת הימים. הנוף הפסטורלי מסביב והשקיעה הנפלאה ברקע לא הקלה ולו במעט על ההיסטריה הקלה שאחזה בי בכל פעם שהימאי האמיץ שהשיט אותנו נעמד בגבורה בירכתי הקנו וניווט אותו עם הרגל. זו מעבורת!!

 

 

 

משאית תובלה או חנות מכולת ניידת?

 הכל התחיל במייל תמים שבח"לי (בחיר ליבי) שלח לי, ובו מסופר על...רגע...חכו לזה..בניית מתח...פסטיבל צבים!!!

כן, כן! סוף שבוע שלם של פסטיבל שמיועד לצבי ים. אני אישית מאוד אוהבת צבי ים. אפילו גידלנו 2 צבים בבית שלא שרדו את קצב החיים המשפחתי (או אולי את הריסוסים התכופים נגד זבובים שהרעילו להם את המים באקווריום. אולי). ולכן לא התמהמהתי, ולאחר חיפוש מדוקדק באינטרנט מצאתי לנו את המלון עם חוות הדעת החיוביות ביותר באזור והזמנתי לנו חדר משפחתי.

גילוי נאות - זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מנסים סופ"ש לחוף האוקיינוס השקט. בפעם הראשונה זה היה ביקור ספונטני שהוציא אותנו באמצע הלילה מהבית, והביא אותנו בחצות הליל למלון היחיד שמצאנו שזורמים בו מים חמים. הפעם האזור היה קצת שונה והמלון ההוא לא היה כזה מוצלח, אז החלטנו לנסות את מזלנו במלון חדש במונטהריקו (שם היה הפסטיבל. הוא גם היה בהוואי אבל חשבתי שזה קצת רחוק לנו לסוף שבוע. רק אחר כך גיליתי שהוואי זו עיר נופש בהמשך הכביש).

וכך, שמחות ומרוצות, ארזנו בנות הבית את חפצינו ויצאנו בשבת בצהריים לאסוף את אבא מהעבודה ולנסוע לים.

הדרכים בגואטמלה לא מתוחזקות כראוי. האמת היא שקצת קשה לתחזק אותן כשמדי חצי שנה לא מפסיק לרדת גשם, ובחצי שנה הנותרת יורד כל יומיים. הדבר גורם בדרך כלל לבורות בכביש, או במקרה של הדרך למונטהריקו - עמקים קטנים ומסביבם אספלט. אך לא בורות קטנים (או גדולים) יעצרו אותנו מלהגיע לים! ולא קבוצת הנשים שעמדו על הדרך ונופפו לנו בידיהם יגרמו לנו להאט! אבל הבור הענק שפוצץ לנו צמיג בהחלט כן. וכך מצאנו את עצמנו, באמצע דרך ללא שוליים, מחליפים גלגל. זאת אומרת - הבנות ואני יושבות באוטו, הזאטוטה משחקת בחלונות האוטומטיים ו"הבנות" (כפי שהיא קוראת לאחיותיה הגדולות) שרות שירי פסטיגל מאחורה, ובח"לי האמיץ מתחמק ממכוניות חולפות ומחליף גלגל.

את הצמיג הקרוע החלפנו בעיירה צ'ימולילה. או צ'ימילולילה. או משהו כזה. בפנצ'ריה. ומיד המשכנו בדרכנו, שמחים וטובי לבב לעבר חווית הפסטיבל. הוויז הבטיח לנו נסיעה של שעתיים, או שעה אם נבחר ללכת במעבורת, וכך הטלטלנו בדרך מרובת מהמורות עד לסירת הקנו שלעיל.

את הדרך חזרה תיכננו קצת אחרת...

 

האוקיינוס השקט הוא לא שקט בכלל, וגלים שוצפים קצפו סביבנו בזרמים רבים.
כמובן שהבנות נהנו מכל רגע.

החול שחור בזכות ההרים הוולקניים שמסביב.
הוא גם בקושי יוצא ומתנקה מבגדי הים אחר כך..



רציתי לכתוב כמה קשה היה לישון במלון בלי מקלחת חמה, עם מיטות לא נוחות ומוסיקה רועשת כל הלילה. במקום זה אני אציין את הגינון הנפלא והשירות האישי שקיבלנו שם.

 

 

הצבים ששיחררנו לחופשי, יחזרו בעוד שנתיים לחוף, להטיל את ביציהם.

או אז, בהינתן שמצב הכבישים יטופל, או שיהיה לנו רכב 4X4, נחזור גם אנחנו.



הזריחה בדרך לשחרור.
אחד מהרגעים היותר מוצלחים בסופ"ש הזה.

 

חמודיייייםם!!



תראו אותם רצים לים! חמודים!!

 

 



"תראי, אמא! ילדה קבורה בחול!"
מוח קרימינלי בגיל עשר מינוס..

נשיקות <3 עינת

 

ועוד דבר אחרון: בדרך חזרה הביתה, גילינו שגם הקרטר נדפק, וכל השמן ברח לנו מהאוטו. אחרי שעתיים שבהם חיכינו שיזרום כל השמן החוצה, הדבקנו את החור, חיכינו שיתייבש הדבק ומילאנו שמן חדש (ושוב, אנחנו במונח הפיוטי של המילה. בח"לי), ביקש האיש היקר שפעם הבאה שאדבר איתו על צבים, זה יהיהאך ורק במרק.