משפחתי וחיות אחרות

פעם היינו זוג. גרנו בדירת חדר ורבע בקיבוץ וגידלנו כלבה בשם אניד.
אניד בלייטון כהן. כלבת לברדור לבנה שאהבה לקפוץ גבוה ולאכול אבנים, ולפעמים עשתה את שניהם יחד.
כשהתחתנו, אניד היתה שוכבת לידי במיטה ומרגישה את העולל המתהווה בתוכי צמוד אליה, וכשנולדה יעל היא היתה נותנת לה לטפס עליה, ולהתכרבל בתוכה ואוכלת את כל מה שלא עיכלה בעצמה.
כשנולדה עמית, אניד כבר היתה בת 12 ועייפה, והעדיפה לגור אצל הסבים. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל כשיום יום היא היתה קופצת מעבר לגדר הבית לעבר הואדי שבחוץ, לגובה של מטר וחצי עם נחיתה של שני מטר לפחות, אז הבנו שמקומה הוא שם, לפחות למען בריאותה.
כשעברנו לרפובליקה הדומיניקנית, אניד עברה לעולם שכולו טוב (או ככה מספרים לנו) ואנחנו ויתרנו על חיים עם כלב.
עד שיעל חגגה 7.
כשיעל חגגה 7, היא ביקשה כלב ליום ההולדת. ובח"לי היקר אמר כן. ונעזוב רגע את העובדה שלא התקיימה שיחה מקדימה, או התייעצות הורית בוגרת, או מחשבה מעמיקה בנושא. אנחנו זורמים.
ואכן, באותה השבת, נסענו לעיר, נכנסנו לחנות החיות הקרובה למלון וביקשנו כלב. רועה גרמני. נקבה אם אפשר. (הבהרה - נסיעה לעיר ארכה באותה תקופה שעתיים וחצי לערך, וכרוכה היתה בשהייה בת יומיים בבית מלון כי אחרת זה לא כיף). שעתיים וחצי אחר כך, ובדיקה רפואית קצרה, וחזרנו למלון עם גורה בת שלושה חודשים שהיום מוכרת לכולנו בשם אריה, או הכהבלה (את השם היא קיבלה בהשראת סיפורי הדרקונים שקראתי באותה תקופה, שהבנות מאוד אהבו לשמוע, אריה היא נסיכה אלפית רוכבת דרקונים. מרשים, נכון? גם הכלבה). שלושה חודשים לאחר מכן, חזרנו לישראל, והכהבלה איתנו. היא עברה איתנו לתלמי אליהו (מושב במועצה האזורית אשכול), וחירמנה את כל הכלבים שם, שכיאה למושב הסתובבו חופשי ברחובות החוליים. המזל הוא שהכי מכולם אהב אותה הכלב של השכנים, שהיה רועה בלגי אדיר מימדים, וכך נחסכו מאיתנו קרבות ועשרות כלבים הצובאים את החצר, אבל לא נחסכו מאיתנו נהרות הפיפי הארוכים שנהג להשפריץ על פינות ביתנו. מבחוץ.
ומאחר ומסתבר שרועים גרמניים הם פוריים במיוחד, ושהנקבות מתעברות מדי חודשיים שלושה (שזה המון!) החלטנו שפעם אחת הספיקה לנו, ואריה נפרדה מהרחם. עם הדור הבא סליחה.
בינתיים, הספקנו לחזור לביתנו שבערד, ואריה הספיקה להכיר את הפקחים שם, שצפו בה נכנסת לחצרות ומדגמנת חיוכים, ואף עקבו אחריה באישון לילה בכדי להוכיח שאכן היא שייכת לבית הספציפי שלנו ולכן אנו אלה שנאלץ לשלם את הקנס על שיטוט. ולכן לקחנו אותה ועזבנו לגואטמלה. פה לפקחים יש נשק! אין מצב שהיא תשוטט לבד...

כהבלה

בגואטמלה חיות המחמד הן מגוונות עד מאוד וגם זולות לרכישה הביתה. אין מן האמור לרמוז שאנחנו גם טובים בלגדל אותם.

כך עברו תחת קורת ביתנו דגים (שמתו בעקבות הפסקת חשמל לילית שהפסיקה להם את אספקת החמצן), צבי ים (שמתו לאחר שריססנו נגד זבובים והמים שלהם כנראה והורעלו), צופיות (שעפו הישר לתוך חלון ביתנו ואיבדו את ההכרה/את חייהם עם המכה),


הקטנצ'יק הזה שרד
למשך לילה, אך לא הצליח לעוף
לחופשי וכנראה שמת מרעב

 כמות מדאיגה עד מאוד של ארנבים (חלקם נאכלו ע"י הכהבלה, חלקם נאכלו ע"י אמא שלהם הארנבה המשוגעת, חלקם לא שרדו את היום הראשון של חייהם מאחר ואמם המשוגעת לא הניקה אותם או חיממה אותם וארבעה מהם בדרך נס עוד איתנו. אחת מהארבעה זו הארנבה המשוגעת),


דולסה אל גורדו דה לוקה דה חיים.
השורד היחיד שלא נאכל.

כלבת רידג'בק ותוכים.

את כלבת הרידג'בק אתם מכירים כחדווה ציידת האריות. בימים אלו היא גדלה בשקט בחוות הפרחים של בח"לי, מקפצת על רגלה המשוקמת, אוכלת צפרדעים ומפליצה שם ולא פה. מושלם.

מאחור ניתן לראות את הציידת בגודלה הנוכחי.
והיא עוד תגדל...

חדווה.
ככה היא נראתה אז..



לגבי התוכים - הם היו שניים. צ'יקו היה גדול יותר, וכנפיו היו חתוכות כך שלא יכל לעוף. בבוקר שמצאנו אותו שוכב מעולף על רצפת הכלוב, היינו מתוכננות לביקור שבועי בחוג התפירה, ובמקום זאת מיהרנו לוטרינרית שלנו. עטפנו אותו במגבת חמימה, השקינו אותו במים וחיממנו את האוטו. הוא הרים את הראש, עשה תנועות שהוא רוצה להתרומם, אבל במרפאה אזלו כוחותיו. כשהגענו מיד הצמידו לו צינורית חמצן והוטרינרית עיסתה את ריאותיו בכדי לנסות ולגרום להן לעבוד לבדן. כשזה לא עבד, הגיעה וטרינרית מתלמדת בשביל להנשים אותו מפה לפה, ליבו היה חלש אך פעל, ומדי פעם גם ניסה לתת נשימה עצמונית, אך ריאותיו קרסו ואחרי יותר משעה (!!!) החלטנו להפסיק את נסיונות ההחייאה.
 

הוטרינרית בודקת את דופק ליבו בסטטוסקופ בדמוי אריה.
כי היא רופאת חיות וכאלה..

ארכיאולוג שיחפור סביב הבית שלנו בעוד מאות שנים, יגלה שאריות של ציפורים בגדלים שונים וארנבונים בפינות שונות של הגינה.
מעניין מה הוא יחשוב על כל זה.

צ'יצ'רס. מצאנו אותו כבר מת, זה לא אנחנו הפעם.
 

מדגם מייצג.

צ'יקה התגברה על הגעגוע, והיום היא מתעופפת כמעט חופשי בבית. מקום המנוחה האהוב עליה הוא על הכתף שלי (שם היא נהנית לנשוך לי באוזן ופעם גם הוציאה לי עגיל) או על הראש שלי. לעתים אני מסתובבת איתה בבית שרה שירי פיראטים לשם השעשוע, אבל לרוב זה די מציק לי כי היא מחרבת לי את התספורת. חוץ מזה שאני מפחדת שיברח לה קקי, וזה לא נקרא מזל אם החירבון נעשה בצורה ישירה כל כך. הכי מצחיק זה לשחרר אותה ואת אריה ביחד בבית ולראות את אריה נבהלת כשהיא פותחת עליה את הפה. מנסיון - נשיכה של תוכית עלולה להיות כואבת.

זה היה במכוון לגמרי.
מיד אחרי הצילום הוא חזר למים

 

הברווזים של השכונה.
העובדה שהם לא שרדו כאן זה לא באשמתנו.
אולי חוץ מאחד.

 
 
 
 

 

את הקצאל המדהים הזה צילמנו בשמורת הטבע בה הוא נוהג לבקר.מזל ששם ולא אצלנו, כי גם ככה הוא בסכנת הכחדה.

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון: עכשיו מאוד ברור מדוע בארץ עיר, באות פ', דומם - עמית בחרה "פרה מתה".

 

צבים. לחופש נולדו.

 זוכרים אתמול שסיפרתי לכם על החששות שלי מהמעבורת בדרך לצפון גואטמלה?

אז זהו, שהשבוע התבדיתי. השבוע נסענו לחוף הים בדרום.  המעבורת בדרך לצפון? זו לא היתה מעבורת. אולי מעבורונת. קטנה, קטנה. פיצפונת. כי בשבוע האחרון העמסנו את האוטו על קנו מעץ, ובמשך 20 דקות השטנו אותו על פני תעלת הימים. הנוף הפסטורלי מסביב והשקיעה הנפלאה ברקע לא הקלה ולו במעט על ההיסטריה הקלה שאחזה בי בכל פעם שהימאי האמיץ שהשיט אותנו נעמד בגבורה בירכתי הקנו וניווט אותו עם הרגל. זו מעבורת!!

 

 

 

משאית תובלה או חנות מכולת ניידת?

 הכל התחיל במייל תמים שבח"לי (בחיר ליבי) שלח לי, ובו מסופר על...רגע...חכו לזה..בניית מתח...פסטיבל צבים!!!

כן, כן! סוף שבוע שלם של פסטיבל שמיועד לצבי ים. אני אישית מאוד אוהבת צבי ים. אפילו גידלנו 2 צבים בבית שלא שרדו את קצב החיים המשפחתי (או אולי את הריסוסים התכופים נגד זבובים שהרעילו להם את המים באקווריום. אולי). ולכן לא התמהמהתי, ולאחר חיפוש מדוקדק באינטרנט מצאתי לנו את המלון עם חוות הדעת החיוביות ביותר באזור והזמנתי לנו חדר משפחתי.

גילוי נאות - זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מנסים סופ"ש לחוף האוקיינוס השקט. בפעם הראשונה זה היה ביקור ספונטני שהוציא אותנו באמצע הלילה מהבית, והביא אותנו בחצות הליל למלון היחיד שמצאנו שזורמים בו מים חמים. הפעם האזור היה קצת שונה והמלון ההוא לא היה כזה מוצלח, אז החלטנו לנסות את מזלנו במלון חדש במונטהריקו (שם היה הפסטיבל. הוא גם היה בהוואי אבל חשבתי שזה קצת רחוק לנו לסוף שבוע. רק אחר כך גיליתי שהוואי זו עיר נופש בהמשך הכביש).

וכך, שמחות ומרוצות, ארזנו בנות הבית את חפצינו ויצאנו בשבת בצהריים לאסוף את אבא מהעבודה ולנסוע לים.

הדרכים בגואטמלה לא מתוחזקות כראוי. האמת היא שקצת קשה לתחזק אותן כשמדי חצי שנה לא מפסיק לרדת גשם, ובחצי שנה הנותרת יורד כל יומיים. הדבר גורם בדרך כלל לבורות בכביש, או במקרה של הדרך למונטהריקו - עמקים קטנים ומסביבם אספלט. אך לא בורות קטנים (או גדולים) יעצרו אותנו מלהגיע לים! ולא קבוצת הנשים שעמדו על הדרך ונופפו לנו בידיהם יגרמו לנו להאט! אבל הבור הענק שפוצץ לנו צמיג בהחלט כן. וכך מצאנו את עצמנו, באמצע דרך ללא שוליים, מחליפים גלגל. זאת אומרת - הבנות ואני יושבות באוטו, הזאטוטה משחקת בחלונות האוטומטיים ו"הבנות" (כפי שהיא קוראת לאחיותיה הגדולות) שרות שירי פסטיגל מאחורה, ובח"לי האמיץ מתחמק ממכוניות חולפות ומחליף גלגל.

את הצמיג הקרוע החלפנו בעיירה צ'ימולילה. או צ'ימילולילה. או משהו כזה. בפנצ'ריה. ומיד המשכנו בדרכנו, שמחים וטובי לבב לעבר חווית הפסטיבל. הוויז הבטיח לנו נסיעה של שעתיים, או שעה אם נבחר ללכת במעבורת, וכך הטלטלנו בדרך מרובת מהמורות עד לסירת הקנו שלעיל.

את הדרך חזרה תיכננו קצת אחרת...

 

האוקיינוס השקט הוא לא שקט בכלל, וגלים שוצפים קצפו סביבנו בזרמים רבים.
כמובן שהבנות נהנו מכל רגע.

החול שחור בזכות ההרים הוולקניים שמסביב.
הוא גם בקושי יוצא ומתנקה מבגדי הים אחר כך..



רציתי לכתוב כמה קשה היה לישון במלון בלי מקלחת חמה, עם מיטות לא נוחות ומוסיקה רועשת כל הלילה. במקום זה אני אציין את הגינון הנפלא והשירות האישי שקיבלנו שם.

 

 

הצבים ששיחררנו לחופשי, יחזרו בעוד שנתיים לחוף, להטיל את ביציהם.

או אז, בהינתן שמצב הכבישים יטופל, או שיהיה לנו רכב 4X4, נחזור גם אנחנו.



הזריחה בדרך לשחרור.
אחד מהרגעים היותר מוצלחים בסופ"ש הזה.

 

חמודיייייםם!!



תראו אותם רצים לים! חמודים!!

 

 



"תראי, אמא! ילדה קבורה בחול!"
מוח קרימינלי בגיל עשר מינוס..

נשיקות <3 עינת

 

ועוד דבר אחרון: בדרך חזרה הביתה, גילינו שגם הקרטר נדפק, וכל השמן ברח לנו מהאוטו. אחרי שעתיים שבהם חיכינו שיזרום כל השמן החוצה, הדבקנו את החור, חיכינו שיתייבש הדבק ומילאנו שמן חדש (ושוב, אנחנו במונח הפיוטי של המילה. בח"לי), ביקש האיש היקר שפעם הבאה שאדבר איתו על צבים, זה יהיהאך ורק במרק.