יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

קלאסה במרפאת השיניים

מבין שלוש בנותיי, רק הזאטוטה היתה הולכת לישון כל לילה עם בקבוק.
היא היתה מבקשת (או דורשת, או נחושה או מתעקשת, תקראו לזה איך שתקראו) את השוקו שלה והולכת למיטה - לפעמים נרדמת מיד, לפעמים מסיימת את כל הבקבוק, מניחה בצד ונרדמת. כן, אני יודעת, הגזמתי לגמרי. הילדה גדלה בהזנחה פושעת ורשויות הרווחה מתדפקות על דלת ביתי ברגעים אלה. מזל שאני לא בבית.

בכל מקרה, השוקו עשה את שלו, ולזאטוטה בת 4 יש חורים בשיניים.
מיד פניתי למקורות יודעי דבר ושאלתי מי מהם מכיר רופא שיניים שמטפל בילדים. מסתבר שלואיסה, המורה שלי לספרדית, מטפחת אחים ובני דודים, וכולם רופאי שיניים. וכך, ביום רביעי האחרון, התייצבנו זאטוטה אחת ואנוכי במרפאתו של ד"ר פרדרס אשר באחד מהאזורים המפוארים בגואטמלה סיטי.
השכונה בה ממוקמת המרפאה הינה של בתים פרטיים, כבישים רחבים, מדרכות מסודרות, גינון מושקע ושומר בכניסה, באמצעה של העיר הסואנת. בכניסה למרפאה, מדרגות מעוצבות מובילות למעלה, בעיטור של קרמיקה מצוירת ביד וקירות הצבועים בווש חום (זה בעצם צבע חום שעשו עליו וויש). חדר הקבלה היה מפואר גם כן, עם פקידת קבלה מחויכת שהזמינה אותי לשבת על הכורסא הרכה, הרקומה גם היא בגוונים של חום, וכשביקשתי ללכת לשירותים, הכניסה אותי ביראת כבוד לחדר שירותים מעוטר במראות סביב סביב, בו אוכל גם למצוא, בעת הצורך, מי פה ומשחת שיניים. מפנק.
בהגיע תורה של הזאטוטה לשבת על כס הכבוד, נכנסנו לחדר הטיפול, שם פגש אותנו כסא מוכר עד להכאיב בצבע כתום חמרה. מול הכסא הוצב חלון רחב ידיים, ומעברו השני, קיר מעוטר במזרקה מעוצבת בסגנון קולוניאלי. זה כמובן נועד להרגיע את המטופל, היושב על כסא המחמד, ואכן זאטוטתי היתה רגועה. היא ישבה על הכסא בחדווה, צחקקה כאשר הרופא משך אותה עד למשענת הכסא כדי שתגיע עם ראשה למקום הראוי, פתחה את הפה בלי בעיה ולגמרי לא היה לה מושג. היא לא ידעה.
האמת, שהבדיקה הראשונית הזו לא היתה נוראית כל כך. גילינו שיש לה חורים בשיניים (ידענו). גילינו כמה חורים יש לה (לא ידענו). הרופא שם דבק זמני שייבש לה את השיניים ויימנע הגדלה של החורים (היא ירקה דבק למשך 10 הדקות שלאחר מכן). קבענו תור לתחילת הטיפולים לשבוע שלאחר מכן ובאנו לצאת חזרה הביתה, עם דרישה לא לאכול שעתיים שלמות.
כמעט והכתרתי את הביקור כביקור רופא שיניים הכי מוצלח שהיה לי אי פעם. גם כי לא אני זו שישבה על הכסא, וגם כי הוא היה מעוצב, נעים, מפנק. קלאסה.
אבל, רגע לפני שיצאנו מהמרפאה, קרא לי הרופא לחדרו. "אל תגידי שום דבר לגבי הזריקה המרדימה", הוא ביקש ממני, "וגם, החצאית שלך מורמת מאחורה, לא כדאי לך לצאת ככה לרחוב".

קלאסה.


עד לפדיחה הבאה, נשיקות <3 עינת

אין תגובות: