שלוש שנים, אבל מי סופר?

השבוע מלאו שלוש שנים לשהותינו בגואטמלה.

הרבה דברים קרו בשלוש שנים הללו, טיילנו, בילינו, גדלנו, התרחבנו, הצטמצמנו וחווינו חוויות שלא היינו חווים בשום מקום אחר.

ומאחר ואני מאוד אוהבת רשימות, והבטחתי לכם שאכתוב קצת ברצף (עאלק "לכם". לבח"לי, שקורא) אז הכנתי לכם רשימה של חוויות שרק גואטמלה היתה יכולה לספק לנו. אני אמספר את החוויות, בעיקר כדי שיהיה לי מספר בסוף, לא לפי סדר החשיבות.

1. טיפוס על הר געש. אם יש משהו שגואטמלה מצטיינת בו, זה הרי געש. אז טיפסנו על אחד ועשינו מרשמלו וולקני, וגם ראינו התפרצות ממש מקרוב.  

2. ביקורים ארוכי טווח של משפחה ואהובים, אירוח של חגים ובישול למספר רב של סועדים. אין מצב שבישראל הייתי מארחת את אמא שלי לחודשיים. לא כי לא רציתי, פשוט היא גרה מרחק 15 דקות הליכה ממני...
אם תרצו, אפשר לקרוא קצת יותר על הביקורים האלה כאן וכאן וכאן.

3. חוגים פרה-אולימפיים. ברצינות. הגואטמלים מאוד רציניים. הילדים לא הולכים לחוג בריכה כדי ללמוד לשחות, אלא כדי לנצח באולימפיאדה. מגיל שנתיים.
בחוג קראטה הם לומדים קאטות ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות ובחוג בלט הם מארחים כוריאוגרפים מניו יורק ומעלים מופעים בתיאטרון הלאומי.
אז מצד אחד, הרצינות הזו מדבקת וראויה להערכה. יש פה דחיפה למצוינות, לא מחפפים ולמופע הבלט משלמים מחיר מלא. בולשוי.

שלישית מאחורה, במופע של ג'יזל

חזרה גנרלית

התיאטרון הלאומי

הכוכבת עם אמא שלה, הגאה

4. מסיבות מקלחת. או בשמותיהם הרשמיים - בייבי שאוור ובריידל שאוור.
מסתבר שבגואטמלה מאוד אוהבים את המסיבות לקראת בואו של - בואו של התינוק, בואה של החתונה. בישראל לא חוגגים לפני בואו של תינוק, ובטח לא נותנים לו מתנות לפני שהוא נולד כדי לא לעשות לו מזל רע. מסיבת רווקות אני דווקא מכירה, אבל אין קשר בין מסיבה של רווקות רוקדות ומשמחות כלה לעתיד ובין מסיבת הבריידל (כלה), אותה יכול לארגן כל מי שחפץ ביקרה של הכלה וכבר שמעתי על כלות שחגגו יותר מ15 מסיבות בריידל שאוור - מהמשפחה שלו, שלה, חברות, עבודה, חברות טובות, מכרות מהזומבה, אנשים שהיא אוהבת וכאלה שפחות. בכל מסיבה כזו יש משחקי חברה נושאי פרסים ומשעשעים - בינגו, ארץ עיר, לוטו. משעשעים.

דגם של בטן הריונית

משחקי חברה. מאז כתה ג' לא נהניתי ככה.

שולחן הנושא. הילד הזה הוא בן של קפטן ספינת משא.

5. אפשר לצייר על הכל. גם על סוסים. זה אולי שיעור שנשמע שולי אבל המסר הוא פשוט - הכל אפשרי, אם אתה רק יודע איך לדרוש.

זה דווקא לא היה הרעיון שלנו הפעם...

6. אם אתה רוצה לקוחות - תן להם פאן! פאן! פאן!
יש פה מלא מרכזי קניות. אנחנו גרים במקום שמאוד קרוב למטרופולין גואטמלה סיטי וההיצע הוא עצום. וכך, לפני כל חג/מאורע/סתם סופ"ש שמשי, מרכזי הקניות באזורינו מתמלאים בליצנים/סדנאות יצירה/גני שעשועים ושאר קישוטים.
ההשקעה שמרכזי הקניות משקיעים בלקוחות שלהם היא לגמרי הגיונית.
כי מגיע לי.

זה הבית של סנטה שם למטה

מכינות אמפנדה

7. אני חלק מיהדות התפוצות.
זהו, אמרתי את זה. הגולה שלי ממש לא דוויה, אבל אני מתבקשת לתרום עבור קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו. ובחנוכה - אני מסובבת סביבון שכתוב עליו *נ.ס*ג.דול*ה.יה*ש.ם*
קטע.

. אחרון אחרון חביב - החיות בהם אנחנו נתקלים כאן, הן רבות ומשונות - מתניני קיימן בחנויות בעלי החיים (למקרה שהטירה שלך זקוקה לתנינים בתעלות מסביב), ועד תוכים לכל המרבה במחיר או איגואנות שמסתובבות בשכונה. כמובן שאת כולן, בנקודה כזו או אחרת, הבנות שלי רצו לאמץ.

יומיים שלמים החזקנו את המיני איגואנה אצלנו בבית.

עד ששיחררנו אותה לחופשי, מתוך דאגה לשלומה.

יש לה יותר סיכוי בחוץ...ולדוגמא

נמצאו באגם הסמוך, לא עברו את מפתן הבית.

כי גם לי יש גבולות.

צ'יקה, אהובתי.

שלוש שנים האחרונות עברו עלינו ממש מהר.
אני מאחלת לכולנו שנדע ללמוד מכל סיטואציה שאנו נתקלים בה, בעיקר על עצמנו.

נשיקות <3 עינת

ומשהו אחרון לקינוח: אוטוטו חנוכה וחג המולד, חג האורות וחג האורות המזמרים.

מבטיחה לא להשתגע לפני נר ראשון.

הקשת בקצה הענן

בראשון לעשירי חגגנו בגואטמלה את יום הילד.
אני אומרת חגגנו, למרות שאני לא ממש ילד, גם כי אני נהניתי גם, וגם כי מבחינה מספרית - ילדים הם הרוב במשפחה שלנו.
לכבוד יום הילד לקחתי את הבנות ליום כיף בעיר - הסתובבנו יחד בחנויות שאנחנו אוהבות, טיילנו בשוק ויעל קנתה לכולם ארנבים (נכון שזה נשמע כאילו היא קנתה להם ממתקים? ובכן, לא. היא באמת קנתה לכולן ארנבונים). היה יום של שמש נפלאה. השדרה השישית היתה מלאה באנשים - ממשפחות וילדים, ועד בני נוער שחזרו מבית הספר. רוכלים המוכרים דיסקים, ובגדים, וצעצועים. פסלים חיים וליצנים, אמנים המציירים דיוקנים וקריקטורות, על זכוכית ומתכת. בקצה השדרה, ממש לפני שהגענו לסיום היום, הבנות מצאו את קשת.
קשת היא הכלבה החדשה שלנו.
ואתם שואלים את עצמכם - מה? עוד כלב? לא מספיק 3 ארנבונים חדשים?
אז זהו, מסתבר שלא. כי כשבאמצע הרחוב מסתובבות להן 2 גורות כלבלבים קטנות, עם פרווה ריחנית קצרה ופנים כשל דב גריזלי קטן, והן לבושות בחולצה לבנה וחצאית מתנפנפת, והן גם אוהבות להתכרבל ולהתלקלק ואפילו להירדם בחיקן של שלוש בנות עם עיני עגל, אז לא. אז אחת מהן תלך איתנו הביתה, ותלמד איך לא לעשות פיפי וקקי על הרצפה (אנחנו עוד לא שם), ותלמד את עמית להכין לה בגד נוסף (החצאית ארוכה קצת אבל ירוק מתאים לה לעיניים), ותלמד את הכהבלה איך לשחק עם גורים, ותקפץ יחד עם הארנבים הגדולים בחצר, ותלמד איך לישון במיטה הורודה שהכנו לה, ותעיר אותנו באמצע הלילה בבכי כי המיטה הורודה משעממת לה והיא רוצה לישון איתנו במיטה הגדולה, ותלקלק אותנו באוזן כל הלילה עד שנרגיש שוב כמו הורים לעולל בן יומו. זאת אומרת - מודרי שינה.

ואמנם היא מתוקה, ומצחיקה, ויש לה ריח נעים של גור, והיא נובחת בצפצופים מקסימים כאלה, קטנים, אבל רק לפני שבועיים קנינו ליערה מיטה גדולה משל עצמה כדי שלא תבכה לנו שהמיטה שלה קטנה לה מדי ותיתן לנו לישון במיטה שלנו לבד, בלי רגליים בגב, והנה באה קשת. ופתאום, אל מול שיניים זעירות הנושכות באף ולקלוקים חמימים באוזן באמצע השינה, רגליים בגב מרגיש הרבה יותר נכון.

מאז עברו כבר שבועיים, ארנבונת אחת הספיקה למות תוך התקפות חוזרות ונשנות של הארנבות הגדולות בחצר, ושני ארנבונים אחרים ברחו מהבית ומסתובבים בחצר החיצונית של הבית (קרי, השכונה). לא בכדי קוראים להם וונדי ופיטר. הם בארץ לעולם לא.

ולסיום, קשה לי קצת עדיין ולכן חיכיתי לסוף. אתמול גם צ'יקה התוכית הלכה לעולם של מעלה, מקומם של ציפורים. מסיבה עלומה כלשהי היא החליטה לצאת לשחות בכיור המים כשלא היינו בבית, ולא הצליחה לצאת ממנו. ולמרות שכשהגענו הביתה היא עוד נשמה (בקושי), וחיממנו אותה וייבשנו אותה והשקנו אותה במי סוכר וגם בקפה, אחרי שעה וחצי, שכמעט והאמנו שהנה היא תהיה בסדר, היא נשמה את נשימתה האחרונה בהחלט ומתה בזרועותיי.
אני אתגעגע לשריקותיה, ולנביחותיה (כי קשת לימדה אותה כמה טריקים) ולנשיכותיה באוזן ולדרישתה לקפה של בוקר, יחד איתי.

צ'יקה אחרי מקלחת יזומה.

נשיקות 3> עינת

ועוד משהו אחרון: כי חייבים לסיים בחיוך - סבתא ודודה שושי באים לבקר עוד חודש! זהו. אני מחייכת.



 

משפחתי וחיות אחרות

פעם היינו זוג. גרנו בדירת חדר ורבע בקיבוץ וגידלנו כלבה בשם אניד.
אניד בלייטון כהן. כלבת לברדור לבנה שאהבה לקפוץ גבוה ולאכול אבנים, ולפעמים עשתה את שניהם יחד.
כשהתחתנו, אניד היתה שוכבת לידי במיטה ומרגישה את העולל המתהווה בתוכי צמוד אליה, וכשנולדה יעל היא היתה נותנת לה לטפס עליה, ולהתכרבל בתוכה ואוכלת את כל מה שלא עיכלה בעצמה.
כשנולדה עמית, אניד כבר היתה בת 12 ועייפה, והעדיפה לגור אצל הסבים. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל כשיום יום היא היתה קופצת מעבר לגדר הבית לעבר הואדי שבחוץ, לגובה של מטר וחצי עם נחיתה של שני מטר לפחות, אז הבנו שמקומה הוא שם, לפחות למען בריאותה.
כשעברנו לרפובליקה הדומיניקנית, אניד עברה לעולם שכולו טוב (או ככה מספרים לנו) ואנחנו ויתרנו על חיים עם כלב.
עד שיעל חגגה 7.
כשיעל חגגה 7, היא ביקשה כלב ליום ההולדת. ובח"לי היקר אמר כן. ונעזוב רגע את העובדה שלא התקיימה שיחה מקדימה, או התייעצות הורית בוגרת, או מחשבה מעמיקה בנושא. אנחנו זורמים.
ואכן, באותה השבת, נסענו לעיר, נכנסנו לחנות החיות הקרובה למלון וביקשנו כלב. רועה גרמני. נקבה אם אפשר. (הבהרה - נסיעה לעיר ארכה באותה תקופה שעתיים וחצי לערך, וכרוכה היתה בשהייה בת יומיים בבית מלון כי אחרת זה לא כיף). שעתיים וחצי אחר כך, ובדיקה רפואית קצרה, וחזרנו למלון עם גורה בת שלושה חודשים שהיום מוכרת לכולנו בשם אריה, או הכהבלה (את השם היא קיבלה בהשראת סיפורי הדרקונים שקראתי באותה תקופה, שהבנות מאוד אהבו לשמוע, אריה היא נסיכה אלפית רוכבת דרקונים. מרשים, נכון? גם הכלבה). שלושה חודשים לאחר מכן, חזרנו לישראל, והכהבלה איתנו. היא עברה איתנו לתלמי אליהו (מושב במועצה האזורית אשכול), וחירמנה את כל הכלבים שם, שכיאה למושב הסתובבו חופשי ברחובות החוליים. המזל הוא שהכי מכולם אהב אותה הכלב של השכנים, שהיה רועה בלגי אדיר מימדים, וכך נחסכו מאיתנו קרבות ועשרות כלבים הצובאים את החצר, אבל לא נחסכו מאיתנו נהרות הפיפי הארוכים שנהג להשפריץ על פינות ביתנו. מבחוץ.
ומאחר ומסתבר שרועים גרמניים הם פוריים במיוחד, ושהנקבות מתעברות מדי חודשיים שלושה (שזה המון!) החלטנו שפעם אחת הספיקה לנו, ואריה נפרדה מהרחם. עם הדור הבא סליחה.
בינתיים, הספקנו לחזור לביתנו שבערד, ואריה הספיקה להכיר את הפקחים שם, שצפו בה נכנסת לחצרות ומדגמנת חיוכים, ואף עקבו אחריה באישון לילה בכדי להוכיח שאכן היא שייכת לבית הספציפי שלנו ולכן אנו אלה שנאלץ לשלם את הקנס על שיטוט. ולכן לקחנו אותה ועזבנו לגואטמלה. פה לפקחים יש נשק! אין מצב שהיא תשוטט לבד...

כהבלה

בגואטמלה חיות המחמד הן מגוונות עד מאוד וגם זולות לרכישה הביתה. אין מן האמור לרמוז שאנחנו גם טובים בלגדל אותם.

כך עברו תחת קורת ביתנו דגים (שמתו בעקבות הפסקת חשמל לילית שהפסיקה להם את אספקת החמצן), צבי ים (שמתו לאחר שריססנו נגד זבובים והמים שלהם כנראה והורעלו), צופיות (שעפו הישר לתוך חלון ביתנו ואיבדו את ההכרה/את חייהם עם המכה),


הקטנצ'יק הזה שרד
למשך לילה, אך לא הצליח לעוף
לחופשי וכנראה שמת מרעב

 כמות מדאיגה עד מאוד של ארנבים (חלקם נאכלו ע"י הכהבלה, חלקם נאכלו ע"י אמא שלהם הארנבה המשוגעת, חלקם לא שרדו את היום הראשון של חייהם מאחר ואמם המשוגעת לא הניקה אותם או חיממה אותם וארבעה מהם בדרך נס עוד איתנו. אחת מהארבעה זו הארנבה המשוגעת),


דולסה אל גורדו דה לוקה דה חיים.
השורד היחיד שלא נאכל.

כלבת רידג'בק ותוכים.

את כלבת הרידג'בק אתם מכירים כחדווה ציידת האריות. בימים אלו היא גדלה בשקט בחוות הפרחים של בח"לי, מקפצת על רגלה המשוקמת, אוכלת צפרדעים ומפליצה שם ולא פה. מושלם.

מאחור ניתן לראות את הציידת בגודלה הנוכחי.
והיא עוד תגדל...

חדווה.
ככה היא נראתה אז..



לגבי התוכים - הם היו שניים. צ'יקו היה גדול יותר, וכנפיו היו חתוכות כך שלא יכל לעוף. בבוקר שמצאנו אותו שוכב מעולף על רצפת הכלוב, היינו מתוכננות לביקור שבועי בחוג התפירה, ובמקום זאת מיהרנו לוטרינרית שלנו. עטפנו אותו במגבת חמימה, השקינו אותו במים וחיממנו את האוטו. הוא הרים את הראש, עשה תנועות שהוא רוצה להתרומם, אבל במרפאה אזלו כוחותיו. כשהגענו מיד הצמידו לו צינורית חמצן והוטרינרית עיסתה את ריאותיו בכדי לנסות ולגרום להן לעבוד לבדן. כשזה לא עבד, הגיעה וטרינרית מתלמדת בשביל להנשים אותו מפה לפה, ליבו היה חלש אך פעל, ומדי פעם גם ניסה לתת נשימה עצמונית, אך ריאותיו קרסו ואחרי יותר משעה (!!!) החלטנו להפסיק את נסיונות ההחייאה.
 

הוטרינרית בודקת את דופק ליבו בסטטוסקופ בדמוי אריה.
כי היא רופאת חיות וכאלה..

ארכיאולוג שיחפור סביב הבית שלנו בעוד מאות שנים, יגלה שאריות של ציפורים בגדלים שונים וארנבונים בפינות שונות של הגינה.
מעניין מה הוא יחשוב על כל זה.

צ'יצ'רס. מצאנו אותו כבר מת, זה לא אנחנו הפעם.
 

מדגם מייצג.

צ'יקה התגברה על הגעגוע, והיום היא מתעופפת כמעט חופשי בבית. מקום המנוחה האהוב עליה הוא על הכתף שלי (שם היא נהנית לנשוך לי באוזן ופעם גם הוציאה לי עגיל) או על הראש שלי. לעתים אני מסתובבת איתה בבית שרה שירי פיראטים לשם השעשוע, אבל לרוב זה די מציק לי כי היא מחרבת לי את התספורת. חוץ מזה שאני מפחדת שיברח לה קקי, וזה לא נקרא מזל אם החירבון נעשה בצורה ישירה כל כך. הכי מצחיק זה לשחרר אותה ואת אריה ביחד בבית ולראות את אריה נבהלת כשהיא פותחת עליה את הפה. מנסיון - נשיכה של תוכית עלולה להיות כואבת.

זה היה במכוון לגמרי.
מיד אחרי הצילום הוא חזר למים

 

הברווזים של השכונה.
העובדה שהם לא שרדו כאן זה לא באשמתנו.
אולי חוץ מאחד.

 
 
 
 

 

את הקצאל המדהים הזה צילמנו בשמורת הטבע בה הוא נוהג לבקר.מזל ששם ולא אצלנו, כי גם ככה הוא בסכנת הכחדה.

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון: עכשיו מאוד ברור מדוע בארץ עיר, באות פ', דומם - עמית בחרה "פרה מתה".