שבוע אקסטרים

ביום ראשון האחרון בח"לי היקר קם עם כאב שיניים.
מעבר לעובדה שריחמתי עליו, ודאגתי למצוא לו רופא שיניים דובר אנגלית שמקבל מקרי חירום (שהסתבר גם שמבין עברית, או לפחות יודע לשאול בעברית 'כואב?'), פינה קטנה אצלי צהלה ושמחה כי הכאב הזה הדיר אותו מהעבודה, ואנחנו זכינו ליום משותף עם אבא. אושר גדול (וסליחה לך, אישי, על כי אני שמחה ביום כאבך). השיחה התנהלה בערך ככה:
אני "מה? שש בבוקר? ואתה בבית? אז למה אתה מתלבש?"
הוא "כי אני הולך לעבודה"
אני "מה פתאום?"
הוא "למה? מה חשבת לעשות היום?"
אני, חושבת ממש ממש מהר "הבנות רצו ללכת לXפארק" (שזה נכון בכללי, אבל עדיין היתה הברקה יוצאת מהכלל, בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שש בבוקר). וכך נסענו לXפארק. שוב.
אני אומרת שוב מאחר וזו לא הפעם הראשונה שלנו בXפארק. זו הפעם השלישית. הפעם הראשונה היתה בימינו הראשונים בגואטמלה, כשחיפשנו מה לעשות עם הילדות בסופי השבוע ושיטוטינו האינטרנטיים הביאו אותנו לשם. בפעם השנייה, גילינו שהמקום שייך למשפחה מהקהילה היהודית, והוזמנו למסיבת יום ההולדת של בנותיהם. והפעם השלישית היתה ביום ראשון האחרון, לאחר שהבנות שכנעו אותנו שהן כבר שכחו איזה מתקנים יש בפארק ושהן כבר גבוהות מספיק בשביל לעשות את כל המתקנים שהן שכחו מהם. 

ובכן, לא. הן לא גבהו מספיק בשביל לעבור שלב, אבל לשמחתנו היו מתקנים חדשים בפארק, וילדות האקסטרים שלנו היו מאושרות.


השור הזועם!!



נדנדה כמו בחלומות.
כזו שעושה 360 מעלות.
על אמת. פעמיים.

אמא, זו צניחה חופשית!
וואו! וקפצת ככה? התגברת על הפחד?
כן! טוב, הוא קצת דחף אותי למטה..

יציבה כמו בלרינה!

לא, זה לא בפארק,
זו ילדת האקסטרים שלי
מודדת אופנועים.

הן טיפסו על קיר הטיפוס, קפצו בטרמפולינה, רכבו על רולרבליידס, קפצו במתנפחים (טוב, רק יערה), ורצו הלוך ושוב לשירותים (טוב, רק אני).
אני מניחה ששנה הבאה נבוא שוב, כי הבנות שוב ישכחו ויגבהו.

******

 

ולעניין קצת שונה. מדי בוקר אני יוצאת לטייל עם שלוש הכלבות בחיי.

הן מאוד דומות, שלושתן, לשלוש כוכבות האקסטרים מהקטע למעלה.

אריה, הכהבלה, היא הבכורה. היא הממושמעת מבין השלוש רק בזכות הנסיון שלה, לא כי היא באמת יודעת מה זה אומר. היא שולטת בשתיים האחרות ביד רמה, ויותר מפעם אחת עזרה לי למשוך את אחיותיה הצעירות לבצע את המהלך הנכון. שהוא ללכת בטיול הבוקר, ולא לעמוד נטוע.

וזה מביא אותנו לחדווה, ציידת האריות, שעל אף גילה הצעיר (שנה), גדולה כמעט כמו אריה. אריה הכהבלה, לא החתול. חדווה בילתה מחצית מחייה במכלאות וטרינריה. בפעם הראשונה היא קפצה מהאוטו בזמן נסיעה, ושברה את רגל שמאל בשני מקומות. עצם העובדה שמצאנו אותה, הוא סוג של נס חנוכה, זוכרים?  

בפעם השניה, היא שוב קפצה מאוטו בזמן נסיעה. הפעם היא גירדה את כל הצד הימני של גופה ונאלצה לעבור טיפולי השתלת עור. Oh Joy!

היא עכשיו בבית ההבראה הפרטי שלנו, מטופלת בהפרעות הקשב שלה ע"י האריה הפרטית שלנו, ומחלימה באיטיות. כפי שמסתמן, היא סוג של כלבה חולמנית כזו. היא נותנת לבכירה להגיד לה מה לעשות, ומטרטרת את הצעירה ממנה כדבעי.

ועכשיו בואו נדבר על הכלבה השלישית, קשת. השובבה. החביבה עד כאב, הקופצנית, והמתוקה. מאוד מתוקה.

בתמונה למטה אתם יכולים לראות את השלוש משחקות יחד. אריה נובחת עליהם מה לעשות, חדווה שרועה על גבה ומקבלת את כל מה שיעשו לה וקשת מנסה לאכול לחדווה את הזנב, כי זה מה זה מגניב לעצבן את אחותך הגדולה..

בדיוק כמו הבנות שלי האמיתיות.

 

****

 

ועניין אחרון חביב - הנה כמה יצירות חדשות שלנו בבית.

 

 

חצאית מס' 1

חצאית מס' 2

רטטוי כמו בסרטים.
יצא מעולה! רק חבל שעמית לא אוהבת פלפלים מבושלים,
אז רק לה היה לא טעים.

פונצ'ו מדליק לילדה מגניבה

עיטור עוגה בבצק סוכר, עבודה משותפת של הבנות

ולבסוף, היצירה הזו, החליטה סוף סוף
 ללבוש את שמלת יום ההולדת שלה.
חודש וחצי אחרי יום ההולדת.
ביום חול. לשום אירוע. סתם ככה.
שמלה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: ההורים שלי באים בעוד שבוע.
Happy times!



הקשת בקצה הענן

בראשון לעשירי חגגנו בגואטמלה את יום הילד.
אני אומרת חגגנו, למרות שאני לא ממש ילד, גם כי אני נהניתי גם, וגם כי מבחינה מספרית - ילדים הם הרוב במשפחה שלנו.
לכבוד יום הילד לקחתי את הבנות ליום כיף בעיר - הסתובבנו יחד בחנויות שאנחנו אוהבות, טיילנו בשוק ויעל קנתה לכולם ארנבים (נכון שזה נשמע כאילו היא קנתה להם ממתקים? ובכן, לא. היא באמת קנתה לכולן ארנבונים). היה יום של שמש נפלאה. השדרה השישית היתה מלאה באנשים - ממשפחות וילדים, ועד בני נוער שחזרו מבית הספר. רוכלים המוכרים דיסקים, ובגדים, וצעצועים. פסלים חיים וליצנים, אמנים המציירים דיוקנים וקריקטורות, על זכוכית ומתכת. בקצה השדרה, ממש לפני שהגענו לסיום היום, הבנות מצאו את קשת.
קשת היא הכלבה החדשה שלנו.
ואתם שואלים את עצמכם - מה? עוד כלב? לא מספיק 3 ארנבונים חדשים?
אז זהו, מסתבר שלא. כי כשבאמצע הרחוב מסתובבות להן 2 גורות כלבלבים קטנות, עם פרווה ריחנית קצרה ופנים כשל דב גריזלי קטן, והן לבושות בחולצה לבנה וחצאית מתנפנפת, והן גם אוהבות להתכרבל ולהתלקלק ואפילו להירדם בחיקן של שלוש בנות עם עיני עגל, אז לא. אז אחת מהן תלך איתנו הביתה, ותלמד איך לא לעשות פיפי וקקי על הרצפה (אנחנו עוד לא שם), ותלמד את עמית להכין לה בגד נוסף (החצאית ארוכה קצת אבל ירוק מתאים לה לעיניים), ותלמד את הכהבלה איך לשחק עם גורים, ותקפץ יחד עם הארנבים הגדולים בחצר, ותלמד איך לישון במיטה הורודה שהכנו לה, ותעיר אותנו באמצע הלילה בבכי כי המיטה הורודה משעממת לה והיא רוצה לישון איתנו במיטה הגדולה, ותלקלק אותנו באוזן כל הלילה עד שנרגיש שוב כמו הורים לעולל בן יומו. זאת אומרת - מודרי שינה.

ואמנם היא מתוקה, ומצחיקה, ויש לה ריח נעים של גור, והיא נובחת בצפצופים מקסימים כאלה, קטנים, אבל רק לפני שבועיים קנינו ליערה מיטה גדולה משל עצמה כדי שלא תבכה לנו שהמיטה שלה קטנה לה מדי ותיתן לנו לישון במיטה שלנו לבד, בלי רגליים בגב, והנה באה קשת. ופתאום, אל מול שיניים זעירות הנושכות באף ולקלוקים חמימים באוזן באמצע השינה, רגליים בגב מרגיש הרבה יותר נכון.

מאז עברו כבר שבועיים, ארנבונת אחת הספיקה למות תוך התקפות חוזרות ונשנות של הארנבות הגדולות בחצר, ושני ארנבונים אחרים ברחו מהבית ומסתובבים בחצר החיצונית של הבית (קרי, השכונה). לא בכדי קוראים להם וונדי ופיטר. הם בארץ לעולם לא.

ולסיום, קשה לי קצת עדיין ולכן חיכיתי לסוף. אתמול גם צ'יקה התוכית הלכה לעולם של מעלה, מקומם של ציפורים. מסיבה עלומה כלשהי היא החליטה לצאת לשחות בכיור המים כשלא היינו בבית, ולא הצליחה לצאת ממנו. ולמרות שכשהגענו הביתה היא עוד נשמה (בקושי), וחיממנו אותה וייבשנו אותה והשקנו אותה במי סוכר וגם בקפה, אחרי שעה וחצי, שכמעט והאמנו שהנה היא תהיה בסדר, היא נשמה את נשימתה האחרונה בהחלט ומתה בזרועותיי.
אני אתגעגע לשריקותיה, ולנביחותיה (כי קשת לימדה אותה כמה טריקים) ולנשיכותיה באוזן ולדרישתה לקפה של בוקר, יחד איתי.

צ'יקה אחרי מקלחת יזומה.

נשיקות 3> עינת

ועוד משהו אחרון: כי חייבים לסיים בחיוך - סבתא ודודה שושי באים לבקר עוד חודש! זהו. אני מחייכת.