אני כותבת את הבלוג הזה ביום חמישי.
בדרך כלל בימי חמישי אנחנו מקדישים את
יומנו לתרבות מקומית, ואכן הפעם הכוונה היתה להגיע לגן אירועים 5 ק"מ מהבית,
בו אמורה להציג תערוכת צילומים של בתים גואטמלים.
אני מדגישה, הכוונה.
בפועל? חלפנו ע"פ הגן ופיספסנו אותו.
אז עשינו פרסה ואז שוב פרסה כי הכביש הוא חד מסלולי והגענו שוב לגן, והפעם כבר
עמדנו בכניסה, אבל אז נוכחתי לדעת שזו הדרך הכי משובשת שעתידה אני לנסוע בה מאז
קניתי את הוולוו הנמוכה שלי, ואין מצב שאני עוברת בה בלי להיתקע. או סתם בלי לשבור את
הקארטר. שוב.
אז יצאתי באיטיות, מהבהבת לכל הכיוונים,
מתחילה שוב בנסיעה, רק כדי להיווכח ש10 מטר בהמשך ישנה חנייה למי שלא רוצה להיכנס
עם האוטו.
לא פירססתי שוב.
במקום זה, החלטתי לסגור כמה עניינים בנושא
האינטרנט הביתי (הלא קיים) וניגשתי לחברת הטלפון היחידה שמספקת אינטרנט אליי הביתה.
קיבלה אותי בחורה חביבה שאמרה לי בטון נעים – אבל אין לכם אינטרנט בשכונה! מייד
יידעתי אותה שלפני יותר מחודשיים פעלו במרץ הפועלים שלהם וחיברו את השכונה למצרך היקר
וכרגע יש רק לחבר את הבתים. הלכה החביבה ושאלה מנהל. כשחזרה, שאלה אותי מתי אפשר
לבוא, אחרי שסיכמנו שיום שבת אחה"צ ממש מתאים לי, חיכיתי שעתיים וחצי כדי
שתסיים להקליד והלכתי שמחה ומאושרת משם.
והבנות? בזמן הזה יעל ראתה סרט של נשיונל
ג'יאוגרפיק וצברה ידע בנושא חתולי ענק, עמית שיחקה עם הטלפונים הפזורים סביב ויערה
התחברה עם העובדים שנתנו לה סוכריות על מקל, עוגיות שוקולד דביקות ושקית מיץ אדום
בלתי מזוהה שנזרקה לפח מיד כשניתנה לה (מאחורי גבה של הנותנת, כמובן).
שעתיים וחצי הן המון זמן, לכן משם מיד
פנינו לקומת המזון לאכול, ומשם יצאנו לפרק שתיים של היום הזה – ביקור בחנות היצירה
manualidades, שנמצאת בעיר. נסיעה
קצרה, 2 ילדות ישנות והופ! אנחנו בוונדרלנד.
יעל ואני נאלצנו למקד אחת את השניה ללא
הרף, כי חנויות כאלו הן פתח עצום להשראה ואנחנו רצינו מוצרים מאוד ספציפיים ליצירת
מחזיקי מפתחות, אבל צילמתי מלא, כדי שאוכל ליהנות מהשפע במחשבה.
ולענייננו – מה הם אותם מחזיקי מפתחות שבשבילם סיכנו כך את שלוות נפשנו? ובכן, לא סיפרתי לכם, אבל כשבח"לי חזר מהחו"ל שלו, הוא הביא לכולם מתנות (תותח!) ואת הבנות הוא פינק בערכות יצירה שוות ממש: יצירה על ציפורניים, עם מלא לקים צבעוניים וספר דוגמאות, עט ספירלה, עם חוברת דוגמאות, שעובד על בטריות, ו (קול הלמות תופים ברקע) ערכת יצירה של דפי פלסטיק שמתכווצים בתנור. למי שלא מכיר, החוויה היא האולטימטיבית – הילד מעתיק, צובע, גוזר, מחורר, ובסוף.... מכניס לתנור את היצירה שלו ורואה איך היא מתכווצת מהחום, שזה ממש ממש מדליק. אתמול ישבנו ערב שלם מול התנור כדי לראות את הפלא המגניב הזה קורה שוב ושוב. ושוב. קיבלנו בינתיים מלא דמויות צבעוניות קטנות, שמחוברות בלולאות פלסטיק כחולות שהגיעו עם הערכה (הערכה, מלבד הדפים, כוללת לולאות, מסמרי ציר לחיבור חלקים זזים, שרשרת פלסטיק אחת, פאייטים בכל מיני סוגים, צבעים וגדלים וחבורת הוראות באנגלית). אז היום קנינו מחזיקי מפתחות ולולאות מתכת כדי שהיצירות המקסימות שלנו לא ילכו לאיבוד, כי לולאות הפלסטיק לא מושלמות ביציבות שלהן.
תראו איזה יופי!
 |
| הינשוף של יערה |
 |
| הגולגולת של יעל |
ואחרון חביב – זוכרים את טיגר? קבלו אותו
ואת עמית במחיאות כפיים!!
 |
| עמית תופרת לה ווסט |
 |
| סך כל החלקים קטן מהשלם |
 |
| ממלאה וממלאה.. |
 |
| טה-דהה! |
עד לפעם הבאה <3 עינת
ועוד משהו אחרון: הבלוג הזה מתפרסם ביום שני שעון גואטמלה. המתקינים של האינטרנט עדיין לא הגיעו. מצרך יקר, כבר אמרנו?
