שלוש שנים, אבל מי סופר?

השבוע מלאו שלוש שנים לשהותינו בגואטמלה.

הרבה דברים קרו בשלוש שנים הללו, טיילנו, בילינו, גדלנו, התרחבנו, הצטמצמנו וחווינו חוויות שלא היינו חווים בשום מקום אחר.

ומאחר ואני מאוד אוהבת רשימות, והבטחתי לכם שאכתוב קצת ברצף (עאלק "לכם". לבח"לי, שקורא) אז הכנתי לכם רשימה של חוויות שרק גואטמלה היתה יכולה לספק לנו. אני אמספר את החוויות, בעיקר כדי שיהיה לי מספר בסוף, לא לפי סדר החשיבות.

1. טיפוס על הר געש. אם יש משהו שגואטמלה מצטיינת בו, זה הרי געש. אז טיפסנו על אחד ועשינו מרשמלו וולקני, וגם ראינו התפרצות ממש מקרוב.  

2. ביקורים ארוכי טווח של משפחה ואהובים, אירוח של חגים ובישול למספר רב של סועדים. אין מצב שבישראל הייתי מארחת את אמא שלי לחודשיים. לא כי לא רציתי, פשוט היא גרה מרחק 15 דקות הליכה ממני...
אם תרצו, אפשר לקרוא קצת יותר על הביקורים האלה כאן וכאן וכאן.

3. חוגים פרה-אולימפיים. ברצינות. הגואטמלים מאוד רציניים. הילדים לא הולכים לחוג בריכה כדי ללמוד לשחות, אלא כדי לנצח באולימפיאדה. מגיל שנתיים.
בחוג קראטה הם לומדים קאטות ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות ובחוג בלט הם מארחים כוריאוגרפים מניו יורק ומעלים מופעים בתיאטרון הלאומי.
אז מצד אחד, הרצינות הזו מדבקת וראויה להערכה. יש פה דחיפה למצוינות, לא מחפפים ולמופע הבלט משלמים מחיר מלא. בולשוי.

שלישית מאחורה, במופע של ג'יזל

חזרה גנרלית

התיאטרון הלאומי

הכוכבת עם אמא שלה, הגאה

4. מסיבות מקלחת. או בשמותיהם הרשמיים - בייבי שאוור ובריידל שאוור.
מסתבר שבגואטמלה מאוד אוהבים את המסיבות לקראת בואו של - בואו של התינוק, בואה של החתונה. בישראל לא חוגגים לפני בואו של תינוק, ובטח לא נותנים לו מתנות לפני שהוא נולד כדי לא לעשות לו מזל רע. מסיבת רווקות אני דווקא מכירה, אבל אין קשר בין מסיבה של רווקות רוקדות ומשמחות כלה לעתיד ובין מסיבת הבריידל (כלה), אותה יכול לארגן כל מי שחפץ ביקרה של הכלה וכבר שמעתי על כלות שחגגו יותר מ15 מסיבות בריידל שאוור - מהמשפחה שלו, שלה, חברות, עבודה, חברות טובות, מכרות מהזומבה, אנשים שהיא אוהבת וכאלה שפחות. בכל מסיבה כזו יש משחקי חברה נושאי פרסים ומשעשעים - בינגו, ארץ עיר, לוטו. משעשעים.

דגם של בטן הריונית

משחקי חברה. מאז כתה ג' לא נהניתי ככה.

שולחן הנושא. הילד הזה הוא בן של קפטן ספינת משא.

5. אפשר לצייר על הכל. גם על סוסים. זה אולי שיעור שנשמע שולי אבל המסר הוא פשוט - הכל אפשרי, אם אתה רק יודע איך לדרוש.

זה דווקא לא היה הרעיון שלנו הפעם...

6. אם אתה רוצה לקוחות - תן להם פאן! פאן! פאן!
יש פה מלא מרכזי קניות. אנחנו גרים במקום שמאוד קרוב למטרופולין גואטמלה סיטי וההיצע הוא עצום. וכך, לפני כל חג/מאורע/סתם סופ"ש שמשי, מרכזי הקניות באזורינו מתמלאים בליצנים/סדנאות יצירה/גני שעשועים ושאר קישוטים.
ההשקעה שמרכזי הקניות משקיעים בלקוחות שלהם היא לגמרי הגיונית.
כי מגיע לי.

זה הבית של סנטה שם למטה

מכינות אמפנדה

7. אני חלק מיהדות התפוצות.
זהו, אמרתי את זה. הגולה שלי ממש לא דוויה, אבל אני מתבקשת לתרום עבור קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו. ובחנוכה - אני מסובבת סביבון שכתוב עליו *נ.ס*ג.דול*ה.יה*ש.ם*
קטע.

. אחרון אחרון חביב - החיות בהם אנחנו נתקלים כאן, הן רבות ומשונות - מתניני קיימן בחנויות בעלי החיים (למקרה שהטירה שלך זקוקה לתנינים בתעלות מסביב), ועד תוכים לכל המרבה במחיר או איגואנות שמסתובבות בשכונה. כמובן שאת כולן, בנקודה כזו או אחרת, הבנות שלי רצו לאמץ.

יומיים שלמים החזקנו את המיני איגואנה אצלנו בבית.

עד ששיחררנו אותה לחופשי, מתוך דאגה לשלומה.

יש לה יותר סיכוי בחוץ...ולדוגמא

נמצאו באגם הסמוך, לא עברו את מפתן הבית.

כי גם לי יש גבולות.

צ'יקה, אהובתי.

שלוש שנים האחרונות עברו עלינו ממש מהר.
אני מאחלת לכולנו שנדע ללמוד מכל סיטואציה שאנו נתקלים בה, בעיקר על עצמנו.

נשיקות <3 עינת

ומשהו אחרון לקינוח: אוטוטו חנוכה וחג המולד, חג האורות וחג האורות המזמרים.

מבטיחה לא להשתגע לפני נר ראשון.

יומיום ותרבות פורחת

בשבוע האחרון השתדלנו להיות נורא עסוקים. אתם מבינים, בח"לי היה בחו"ל וכדי שלא נשתגע, היינו חייבים להיות להעסיק את עצמנו (ברור לכם שאני מדברת על עצמי כאן, כן?)

אז מה עשינו?

 

 

יעל נרשמה למירוץ 5 ק"מ. השבוע היא החלה להתאמן.

התחלנו ללמוד דקדוק עברי.
עמית הטתה את השרש י.ש.ב. ונתנה ליעל לבדוק וההיפך.

יערה התאמנה בקראטה.
שבוע הבא היא מקבלת חגורה חדשה.

העברנו את הארנבים לחדר של אריה. בגלל שאריה מאוד שמחה לחברה, אבל כזו של ארנבים היא לאו דווקא לטובת הארנבים, אז העברנו את אריה למרפסת.
במקום שהיו הארנבים - שתלנו עץ וגינת פרחים.

את הרי הגעש פואגו ואקווה (אש ומים) בקושי ניתן לראות בזמן האחרון. הגשמים החזקים של הקיץ (מוזר, נכון?!) התחילו במלוא עוצמתם, ולעומתם הבקרים הם בהירים ונפלאים.

ביקרנו בשבוע האחרון במוזיאון ההיסטוריה של הטבע שצמוד לו נמצא הגן הבוטני. כמו שניתן לראות מהתמונה לעיל - עמית מאוד נהנתה מהחוויה.

הגן נפתח ב-1922, אבל השתילות החלו 50 שנה קודם.

בגן ניתן למצוא פסלים פזורים, מזרקות ושבילים חבויים בינות לירוק עד.

מאחר והגן נמצא באחריות אוניברסיטה, ישנם כל הזמן חידושים בגן, כמו הקיר הפורח הזה.

וכמו הקיר הזה. גם אני רוצה כזה קיר!

במוזיאון עצמו יש יותר חיות מפוחלצות מבכל מקום אחר במרכז אמריקה.
אז צילמתי פרפרים וג'וקים.

למביני דבר, הטוסט הזה מזכיר נשכחות.
למי שלא מבין מה ההתלהבות מטוסט עם ממרח שעועית שחורה (או פריחול, בשפת בני המקום), שידמיין טונה במקום פריחול ויקרא לזה אלרינה, והופ! הנה אני בשנות בחרותי, יושבת במוזה ומתבלת ברוטב מוזה.

הגינה שלי פורחת, ומכאן שהלב שלי שר.

בצבעים מלאי השראה - הרבה ורוד, הרבה סגול, כל הגינה בפריחה



אני מחזירה אתכם רגע כמה תמונות אחורה. זוכרים שסיפרתי לכם שהחלו הגשמים? אז הנה גם הטבע לטובתי, ואפילו להשקות את הגינה הנהדרת שלי אני לא צריכה...



אפילו הכהבלה נהנית מהגינה הפורחת ואוכלת דשא, העז.

חזרנו לשגרה! כבר גזרתי דוגמא לשמלה שלי וגזרתי את הבד, ואז עצרתי הכל ועזרתי לעמית לתפור בובה של טיגר.

 

 

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו קטן: בזמן האחרון אנחנו רואים פרק אחרי פרק של סדרה מצוינת של סדרה בשם "היה היה פעם" (once upon a time)- גם אני וגם הבנות נהנות ממנה - יש בה מתח, יש בה נסיכות ויש בה קסם. מושלם!

הכר את סביבותיך

כמה באמת אתם מכירים את הבית שאתם גרים בו?

רובנו יוכלו ללכת באמצע הלילה לשירותים בלי להדליק את האור, חלקנו אפילו בלי לתקוע את האצבע הקטנה של הרגל בשולחן בדרך.
אם מתמזל מזלנו אנחנו יודעים מי הם השכנים שלנו ומתי כדאי לדפוק בדלת כדי לבקש סוכר (אני פעם ביקשתי נייר אלומיניום! או שביקשו ממני? לא זוכרת כבר..אבל הבנתם את הרעיון).
אפילו כלב שמסתובב ברחוב, נוכל לדעת אחרי זמן לא רב אם הוא בכלל שייך לשם או שכדאי להתקשר לעירייה (אל!! היא סתם הלכה להרחיב אופקים, באמת! אני לא מתכוונת לשלם 700 שקל כל פעם שהכהבלה מחליטה לצאת לטייל במחוזות חדשים!).

כשמגיעים לבית חדש, עיר חדשה, לוקח זמן עד שמרגישים שזה באמת בית. בעיקר בזכות ההיכרות שלנו עם אותו כלב שכונתי ואותו רהיט עקשן שתוקף לנו את הבהן הקטנה. על אחת כמה וכמה כשמגיעים לארץ חדשה. פה אין לנו את השכן שאולי מכיר את אחיך מהצבא, או את המוכרת בחנות שנראית כמו סבתא שלך, רוחמה, רק עם שיער סגול.
פה הם גם נראים ממש שונה. חשבנו השבת, בח"לי ואני, איך יכול להיות שרוב האנשים בגואטמלה הם מאותגרי גובה. אין לנו עדיין מסקנה חד משמעית, הלך המחשבה מושך לכיוון ההרים הגבוהים בגואטמלה והצורך לטפס. אולי זה קל יותר עם רגליים קצרות? בכל מקרה, תעיד אימי, ממש כיף לקנות פה מכנסיים, כי לא צריך לקצר אותם וזה מאוד חשוב לנשים כמוני. מרוכזות.

אז היום החלטתי לבנות מפה אישית של הבית שלנו. אני חושבת, הבנות עושות.
יעל הביאה צרור דפים וצבעי עיפרון, עמית הביאה עיתונים מספריים ודבק, יערה הביאה את עגלת הלגו שלה ופיזרה אותה על כל הרצפה סביב לשולחן. ואז גם נפלה עליה. ילדה של אמא :)
התחלנו במחקר. אילו בעלי חיים יש לנו בבית? אילו בעלי חיים אנחנו רואים מחוץ לבית? באיזה צורות נוף מוכרות ולא מוכרות נתקלנו עד כה מסביב לבית? איך נראה בעצם הבית? נעזרנו בזיכרון, בתמונות, במדריך ציפורים מקומיות שקנינו אתמול ובעיניים והתחלנו לעבוד.
יעל ציירה את Lago Amatitlan, אגם קטן ומקסים שנמצא בתחתית הגבעה שלנו במרחק חצי שעה נסיעה. הירידה אליו מזכירה לי את הירידות לחופי הים באיי יוון - פתלתלה, ארוכה ומנוקדת ברוכבי פרדות שיורדים/עולים בה מדי יום. או את הירידות לים המלח, רק הרבה יותר ירוק.
עמית ציירה את הר הגעש Pacaya, עליו טיפסנו לפני שבועיים. היא אפילו ציירה את הסוס האמיץ שלקח אותי ואת יערה חצי מהדרך למעלה..

לא, זה לא Pacaya. זה ההר הבא שנטפס עליו.
Fuego. שזה אש בספרדית..מממ...

יערה אספה (פחח...אספה...אספתי..) את הלגו ולקחה אותו לפינת השולחן השניה לפזר אותו שמה.
ואז התקרבנו לסביבות הבית וציירנו את בעלי החיים. יעל לקחה על עצמה את בעלי החיים שיש לנו בבית. היא גזרה והדביקה מעיתונים צבעוניים כל כלב שהיא הצליחה למצוא, ארנבים וציפור שהיה אמור להיות דבש, הקנר.

גם זו תמונה של כלב אחר שהוא לא הכלבה שלנו.

עמית צילמה במדפסת (או הדפיסה בשפתן של הבנות) ממדריך הציפורים כמה ציפורים שנראו לנו הכי דומות לאלה שמסתובבות לנו בחצר, גזרה והדביקה על ציור של הצמחיה מחוץ לבית. לקח לנו חמש דקות לשכנע אותה שבאמת באמת אין לנו ברוש מחוץ לבית, לא משנה כמה קל לצייר אותו.

הנקר הזה חשב יום אחד שחלון הסלון שלנו הוא עץ ונתקע בו עד לאיבוד הכרה.
מה שגרם לו להיתפס על ידי יעל ולהיכלא בכלוב לחמש דקות תמימות עד לסיום הצילומים. לא מצאנו אותו במדריך הציפורים אז אנחנו רק משערים שזה נקר...

יערה בינתיים עזבה את הלגו וביקשה להצטרף, עמדה על כסא וציירה בעפרונות צבעוניים על דף  לבן.
עכשיו הגיע תור הבית. פה אני קצת עזרתי, ציירתי את הבית מבחוץ ואת הבית בלי קירות בשביל הבפנים וכל אחת קיבלה דף. יעל צבעה בכתום את קירות הבית החיצוניים. היא יצאה ונכנסה מהבית 3 פעמים כדי לוודא את הגוון הכי מתאים ואיזה צבע יש לקיר שמתחת לחלון הבית. סתם לידיעה - השכונה שלנו בנויה מבתים הזהים זה לזה באופן מושלם. משמע - לבית הנשקף מחלון ביתנו יש אותו צבע קירות בדיוק כמו לזה שלנו, אבל..מי אני שאתווכח?

כאן רואים מבט על רחוב בשכונה שלנו. כפי ששמתם לב, הבתים זהים לחלוטין

עמית ציירה מדרגות, ואותה ואת אחותה עובדות במשרד (מה שאף פעם לא קורה בגלל הפאזל שמשתרע להם על כל השולחן), ופופים צבעוניים בסלון, וקיר סגול של החדר שלהן, וכתבה איפה נמצא כל חדר.

חיכיתי לרגע המתאים כדי לצרף את התמונה המפלילה של הפאזל
זה לא קצת מוגזם לטעמכם?
 

יערה בינתיים פיזרה את כל העפרונות הצבעוניים על השולחן והרצפה, זרקה את הכוס שהחזיקה אותם ואכלה מכחול.

 או אז נפקעה הסבלנות לכולן (חוץ מלעמית שמחזיקה בשיא כל השיאים של סבלנות וקצב רגוע. לפעמים גם יותר מדי רגוע..), ויעל ניגשה לעבוד במחשב, אני ניגשתי לחמם ארוחת צהריים ויערה קישטה את הספה בכתמי שוקולד חדשים.

ומה אני עשיתי בינתיים? את זה!

רואים את קערת הפירות?
אז זה זה..

את הבובה לא אני עשיתי
היא שם כי הצבעים שלה מאוד התאימו
 

מה זה אתם שואלים? ובצדק...זה כיסוי לקערת הפירות שעומדת לי על השולחן.
פשוט נמאס לי מהזבובים...

נשיקות <3 עינת

 

ועוד דבר קטן אחרון - הבנות כרגע קיפצו לעברי וסיפרו לי שהן ראו סנאי. כנראה עוד משהו להוסיף למפה.

 

www.deramores.com/blog-awards: This blog entry is my submission to the Deramores Blog Awards 2014. Deramores is the UK’s number one online retailer of knitting and crochet supplies.


יום הולדת וטיפוס על הר געש

בטז' באדר, לפני 7 שנים נולדה בתי השניה, עמית.
יש לנו מסורת במשפחה הגרעינית שלנו, בה אנו נוהגים לחגוג את ימי ההולדת העבריים. מאחר ואף אחד (חוץ ממני) לא זוכר אותם, אלא רק את הלועזיים, זוכות הבנות לחגוג לא יום הולדת אחד ולא שניים, אלא תקופת הולדת שאורכת מהתאריך העברי ועד הלועזי. או ההיפך, תלוי.
מבין כולן, עמית הרוויחה הכי הרבה ומכמה בחינות. הראשונה - היא נולדת בחודש אדר. בשנה לא מעוברת. כשמגיעה שנה מעוברת היא חוגגת 2 ימי הולדת - אדר א' ואדר ב'. וגם בחודש מרץ. השניה - היא נולדה בחודש אדר (...) ימים ספורים אחרי חגיגות פורים, וכדי להפשיט לה את העניין אנו חוגגים לה כל שנה את יום ההולדת בתהלוכת ענק ברחובות העיר, מחופשים וצוהלים, וקוראים לזה עדלאידע. שווה, לא?
בכל מקרה, השנה אנחנו פה, ועוד לא גילינו מתי יוצאים לצעידת העדלאידע השנתית, והנה הגיע היום הנכסף וחגיגות פורים קטן הגיעו ואחריו יום הולדת קטן, וצריך לחגוג!
דבר ראשון - הכנתי לה זר יומולדת יחיד ומיוחד.

אה! עכשיו הבנתי למה הכנת את כל הפרחים האלה בסוד...
 

דבר שני - לשאלה "מה את רוצה ליום ההולדת" יש הרבה תשובות - הראשונה בהן היא לצאת לבלות עם המשפחה, וזה מה שעשינו ביום ראשון. אספנו פקלאותינו ויצאנו לפארק האטרקציות mundo petapa  . אני לא יכולה להגיד בלב שקט שכל המשפחה באמת נהנתה. בח"לי לא נהנה בכלל ממקומות כאלה. בלשון המעטה. הוא סבל בשקט עד אחת וחצי בצהריים, ואז הסתלקנו משם מהר מהר.
הבנות, לעומת זאת, נהנו מאוד מאוד מאוד, ולהלן תמונות להוכחה:


אמא! ראית איך נכנסתי בעמית??

במתקן המופלא הזה הן נאלצו לפדל כדי להישאר בגובה.
כזה אני רוצה גם בבית!!

 

ילדת היומולדת המופלאה לא הורידה את הזר
גם כשחבשה כובע

והנה שלושת המוסקטריות אוכלות תירס.
הם מגישים אותו עם גבינה מגוררת, מיונז וקטשופ.
יאם...
 

 

 

 מאחר והגואטמלים מאוד רציניים בשמירת החוק, לא הצלחנו להתחמק בישראליות אופיינית ממגבלות גובה שמצויינות על כל מכשיר, ולכן היו מתקנים שעמית היתה נמוכה מדי בשבילם ומתקנים שיעל היתה גבוהה מדי משבילם (כמו הקרוסלה!?) ומתקנים שצריך היה להוריד בהם את הכובע ומתקנים שנאלצנו להוריד בהם משקפיים ובסוף נמאס לנו והלכנו משם. סך הכל רצינו להנות, מה זה כל החוקים האלה??

אבל! לא נגמר היום.
כי עמית נזכרה שהיא רצתה לחגוג ביום ההולדת שלה בסלון היופי לנסיכות בלבד Girl Sensation. וואחביבה. מיד כשנכנסנו הושיבו את 2 הנסיכות הגדולות שלי (כי עמית התעקשה שגם ליעל מגיע) על כסאות מספרה ונתנו להן 2 אלבומים מפוצצים בתספורות מושקעות ומנוצנצות שיבחרו להן אחת. המקום מיועד לבנות. הוא ורוד, ג'סטין ביבר מתנגן ברקע, מסתפרים שם, מתאפרים שם, מצטלמים שם, חוגגים ימי הולדת, קונים תיקי איפור ונעלי עקב וחצאיות ושמלות נסיכה ושאר צעצועים לבנות בלבד. מושלם בשביל פורים וימי הולדת! אנחנו לקחנו את חבילת התספורת+איפור+קשת לשיער. מגניב לגמרי. ולמרות שגם כאן יש חוקים ואסור לצלם, צילמתי את עמית סובלת, כדי להזכיר לה שכשאמא מסרקת זה לגמרי נעים.
התוצאות : וואו!!! 

מקדימה

ומאחורה







 

קלוז-אפ על היצירה המנצנצת.
 

כמובן שבאותו היום הבנות הלכו לישון שמחות ומאושרות. עוד יותר שמחות מהרגיל כי לא נאלצו להתקלח - והרי אי אפשר להתקלח עם יצירות אמנות כאלה על הראש.
כשהגיע הבוקר, הכריז בח"לי שדי! והיום אנחנו הולכים לעשות משהו של בנים. אז אחרי שעמית התעוררה והתלוננה כך שכולם ישמעו שהיא לא ישנה בכלל בלילה בגלל התספורת (בשביל להיות יפה צריך לסבול, לא? או ככה מספרים לנו..), יצאנו לדרך, והפעם - להר הגעש פקאיה! איזה מרגש, נכון?
האמת שכן. את הר הגעש אנחנו רואים מהכביש שמוביל אלינו לשכונה. זה הר בגובה של מעל 2500 מטר, וההתפרצות הגדולה האחרונה שלו היתה ב2010. תוך 45 דקות נשרף כל הצומח שהיה על ההר ועדיין אפשר לראות אזורים רבים שחורים מאפר וולקני שלא צומח עליהם כלום. מ-2010 לא היתה התפרצות געשית גדולה, אלא רק קטנטנות כאלה, נחמדות...

ההתפרצות הגעשית הכי חמודה בהר

ההר עצמו יושב מעל ישוב קטן שמתפרנס מדגה באגם הצמוד וממפעל גיאותרמי (טכנולוגיה ישראלית, טפיחה על השכם). לא ברור לגמרי מה כל כך חשוב לתושבי הכפר לגור דווקא בתחתית הר הגעש, לא המקום הכי נבון לגור בו כשמדובר בהר געש, אבל..מי אנחנו שנתווכח? תושבי הכפר גם מתפרנסים לא רע מהדרכת מטיילים כמונו והשכרת סוסים עבור הטיפוס הארוך.

למי ששואל למה הכובע מונח על עמית בצורה כזו
מוזרה, אני מפנה את התשובה לתמונה שלמעלה

מבט אל הפסגה

 

הטיפוס היה די קשה עבור פדלאה ממוצעת כמוני, אבל בח"לי והילדות עברו אותו בהצלחה יתרה, כמו נינג'ות! את הירידה אהבתי יותר...מה גם שזה עשה לי טוב לשרירי העכוז והירכיים.

 מההר יש נקודות נוף מרהיבות וניתן לראות את עיר הבירה משם, ולמרות שככל שהעפלנו הרוח נהייתה קרירה יותר, האדמה נהייתה חמה יותר בהתאם כך שלא סבלנו מקור. אמנם לא ראינו לבה זולגת, אבל הבורות בהר היו חמים ונעימים, ומחלקם ניתן היה אפילו לראות אדים שעולים מן הקרקע.

היה יום טיול ממש מקסים, ואפילו מהדרכים נהנינו. כדי להגיע לשם נעזרנו בוויז. מדהים! לקח אותנו סביב סביב לנסיעה של שעה ו-20, כשההר נמצא לנו מתחת לבית. כשהחלטנו לשאול איך לחזור הביתה, גילינו שניתן להגיע תוך 45 דקות..

אז נכון, הטכנולוגיה המתקדמת קירבה אותנו למידע וניגשה לנו אותו כך שנרגיש בבית בכל מקום בעולם. מצד שני, היה הרבה יותר כיף לעצור בצד ולשאול את העוברים ושבים...

 

נשיקות 3> עינת

 

ועוד דבר קטן: כשפירקנו את התספורות, הר של נצנצים מילא את הבית בשובבות. אבל מישהו יכול להגיד לי מה עושים עם כל הסיכות שנשארו??