נרות של חנוכה

לא ייאמן ששוב הגיע חנוכה! אתם זוכרים כמה אני אוהבת את החג הזה, נכון?
אם לא - אתם יכולים לקרוא כאן כמה היללתי אותו, או כאן כמה אני מאמינה בנסים בחג הזה. ולא רק שהיללתי אותו, אלא גם צילמתי הדרכות ליצירה עם הילדים ולמבוגרים ברשומות שלעיל, אז כדאי לכם להציץ.
אחת מההדרכות היא ליצירת נרות צבעוניים וריחניים בצנצנות זכוכית שלא בא לנו לזרוק. כל הנרות כבר בערו אצלנו בבית, ומילאו את הבית בריחות של בית. או של חנות לנרות, תלוי איך מסתכלים על זה.
ולכן כשבח"לי הציע שהשנה, במקום לקנות נרות לחנוכיות, אולי נכין לבד בבית, לא התפלצתי על המקום אלא חשבתי על זה ברצינות.

מתנת בת המצווה

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על מתנת בת המצווה של יעל.
כמו שאתם ודאי זוכרים, בכורתי חגגה השנה 12 חורפים (אפשר לקרוא על זה כאן). הרבה חשבתי איך לחגוג לה.
עצם העובדה שאנו לא חיים בישראל צמצמה לי את האפשרויות - אין מסיבה באולם, אין בוק תמונות או שאר הדברים שעושות בנות מצווה בישראל.
מאחר ואנו לא חברות בקבוצת התרבות הישראלית שבמרכז הקהילתי בגואטמלה סיטי, נפסלה האפשרות לחגוג יחד עם בנות גילה ו"לעלות לתורה" בטקס רב משמעות בבית הכנסת הקהילתי.
אבל מה שכן היה באמתחתי, זה הטקס היהודי והערכים המשפחתיים שחשובים לי לשמר. לכן, פניתי בשקט בשקט לבנות המשפחה שלנו וביקשתי מהן שייקחו חלק במתנת יום ההולדת של יעל.
המחשבה שעמדה מאחוריו, הוא שמשפחה יהודית מבלה זמן רב סביב שולחן האוכל - בחגים, בשבתות, במפגשים חברתיים. שולחן האוכל לא רק מרכז מסורת, אלא יצירתיות, ליכוד משפחתי וזכרונות טובים (וגם כאלה שעולים לך על העצבים, אך חיוניים בכל משפחה). יחד עם האמהות, הסבתות, הדודות, אספנו את הזיכרונות הללו ואיגדנו אותם לספר מתכונים יחיד ומיוחד, כי כל כולו הוא רק שלנו.
לאט לאט שלחו לי הדודות והסבתות מתכונים. כאלה שעברו להן בירושה במשפחה, כזה ששינו והתאימו לטעמן שלהן, כאלה שמוגשים בחגים ובשבתות, כאלה שמשפחתן הגרעינית שלהן לא תוותר עליהם. הן שלחו לי את טעם המטבח שלהן, תיבלו אותו בסיפורים והסברים, וצילחתו אותו גם בתמונות.
ואני, אני שמחתי שלעמית יש חוג בלט, כי בזמן הזה הייתי יושבת מול המחשב, מבלי שיעל תראה, ומקלידה את המתכונים במתכונת אחידה, מצרפת את התמונות המתאימות ובוחרת תמונות נוספות של יעל ושל בנות המשפחה, מתקופות שונות של חייה.
את ההדפסה עשינו בגואטמלה, משימה משעשעת בפני עצמה, כי עברית היא לא שפת המקור כאן.. הכי מצחיק היה שהייתי צריכה לזכור לבקש שאת הספר נקרא מימין לשמאל, ולא להיפך.
את טקס בת המצווה שלה, יעל חגגה עם 2 הסבתות שלה שהגיעו במיוחד יחד. סביב השולחן ישבו אחיותיה, הסבתות ואני, ולשנו חלה לשבת. יעל בירכה על הפרשת החלה לראשונה, וניהלה את הטקס בכשרון רב.
ביום שישי, כשבירכנו על החלה הראשונה שלה, הגשנו ליעל את ספר המתכונים האישי שלה "שולחן לשבט", והתרגשנו יחד איתה כשהבינה את ההשקעה שעמדה מאחוריו.

הנה כמה תמונות מהספר, שתוכלו להתרגש גם כן.

הספר והמתכון הראשון שנוסה בו - הקובנה

 מזל שיש לי עוד שנתיים שלמות לחשוב מה לעשות לבת המצווה של עמית, כי הפרויקט הזה היה מספיק גדול בשביל כל השלוש :)


נשיקות <3 עינת

שלוש שנים, אבל מי סופר?

השבוע מלאו שלוש שנים לשהותינו בגואטמלה.

הרבה דברים קרו בשלוש שנים הללו, טיילנו, בילינו, גדלנו, התרחבנו, הצטמצמנו וחווינו חוויות שלא היינו חווים בשום מקום אחר.

ומאחר ואני מאוד אוהבת רשימות, והבטחתי לכם שאכתוב קצת ברצף (עאלק "לכם". לבח"לי, שקורא) אז הכנתי לכם רשימה של חוויות שרק גואטמלה היתה יכולה לספק לנו. אני אמספר את החוויות, בעיקר כדי שיהיה לי מספר בסוף, לא לפי סדר החשיבות.

1. טיפוס על הר געש. אם יש משהו שגואטמלה מצטיינת בו, זה הרי געש. אז טיפסנו על אחד ועשינו מרשמלו וולקני, וגם ראינו התפרצות ממש מקרוב.  

2. ביקורים ארוכי טווח של משפחה ואהובים, אירוח של חגים ובישול למספר רב של סועדים. אין מצב שבישראל הייתי מארחת את אמא שלי לחודשיים. לא כי לא רציתי, פשוט היא גרה מרחק 15 דקות הליכה ממני...
אם תרצו, אפשר לקרוא קצת יותר על הביקורים האלה כאן וכאן וכאן.

3. חוגים פרה-אולימפיים. ברצינות. הגואטמלים מאוד רציניים. הילדים לא הולכים לחוג בריכה כדי ללמוד לשחות, אלא כדי לנצח באולימפיאדה. מגיל שנתיים.
בחוג קראטה הם לומדים קאטות ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות ובחוג בלט הם מארחים כוריאוגרפים מניו יורק ומעלים מופעים בתיאטרון הלאומי.
אז מצד אחד, הרצינות הזו מדבקת וראויה להערכה. יש פה דחיפה למצוינות, לא מחפפים ולמופע הבלט משלמים מחיר מלא. בולשוי.

שלישית מאחורה, במופע של ג'יזל

חזרה גנרלית

התיאטרון הלאומי

הכוכבת עם אמא שלה, הגאה

4. מסיבות מקלחת. או בשמותיהם הרשמיים - בייבי שאוור ובריידל שאוור.
מסתבר שבגואטמלה מאוד אוהבים את המסיבות לקראת בואו של - בואו של התינוק, בואה של החתונה. בישראל לא חוגגים לפני בואו של תינוק, ובטח לא נותנים לו מתנות לפני שהוא נולד כדי לא לעשות לו מזל רע. מסיבת רווקות אני דווקא מכירה, אבל אין קשר בין מסיבה של רווקות רוקדות ומשמחות כלה לעתיד ובין מסיבת הבריידל (כלה), אותה יכול לארגן כל מי שחפץ ביקרה של הכלה וכבר שמעתי על כלות שחגגו יותר מ15 מסיבות בריידל שאוור - מהמשפחה שלו, שלה, חברות, עבודה, חברות טובות, מכרות מהזומבה, אנשים שהיא אוהבת וכאלה שפחות. בכל מסיבה כזו יש משחקי חברה נושאי פרסים ומשעשעים - בינגו, ארץ עיר, לוטו. משעשעים.

דגם של בטן הריונית

משחקי חברה. מאז כתה ג' לא נהניתי ככה.

שולחן הנושא. הילד הזה הוא בן של קפטן ספינת משא.

5. אפשר לצייר על הכל. גם על סוסים. זה אולי שיעור שנשמע שולי אבל המסר הוא פשוט - הכל אפשרי, אם אתה רק יודע איך לדרוש.

זה דווקא לא היה הרעיון שלנו הפעם...

6. אם אתה רוצה לקוחות - תן להם פאן! פאן! פאן!
יש פה מלא מרכזי קניות. אנחנו גרים במקום שמאוד קרוב למטרופולין גואטמלה סיטי וההיצע הוא עצום. וכך, לפני כל חג/מאורע/סתם סופ"ש שמשי, מרכזי הקניות באזורינו מתמלאים בליצנים/סדנאות יצירה/גני שעשועים ושאר קישוטים.
ההשקעה שמרכזי הקניות משקיעים בלקוחות שלהם היא לגמרי הגיונית.
כי מגיע לי.

זה הבית של סנטה שם למטה

מכינות אמפנדה

7. אני חלק מיהדות התפוצות.
זהו, אמרתי את זה. הגולה שלי ממש לא דוויה, אבל אני מתבקשת לתרום עבור קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו. ובחנוכה - אני מסובבת סביבון שכתוב עליו *נ.ס*ג.דול*ה.יה*ש.ם*
קטע.

. אחרון אחרון חביב - החיות בהם אנחנו נתקלים כאן, הן רבות ומשונות - מתניני קיימן בחנויות בעלי החיים (למקרה שהטירה שלך זקוקה לתנינים בתעלות מסביב), ועד תוכים לכל המרבה במחיר או איגואנות שמסתובבות בשכונה. כמובן שאת כולן, בנקודה כזו או אחרת, הבנות שלי רצו לאמץ.

יומיים שלמים החזקנו את המיני איגואנה אצלנו בבית.

עד ששיחררנו אותה לחופשי, מתוך דאגה לשלומה.

יש לה יותר סיכוי בחוץ...ולדוגמא

נמצאו באגם הסמוך, לא עברו את מפתן הבית.

כי גם לי יש גבולות.

צ'יקה, אהובתי.

שלוש שנים האחרונות עברו עלינו ממש מהר.
אני מאחלת לכולנו שנדע ללמוד מכל סיטואציה שאנו נתקלים בה, בעיקר על עצמנו.

נשיקות <3 עינת

ומשהו אחרון לקינוח: אוטוטו חנוכה וחג המולד, חג האורות וחג האורות המזמרים.

מבטיחה לא להשתגע לפני נר ראשון.

להיות אמא ישראלית בחו"ל

פסח בא והלך.
יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות חלפו גם הם.
יש משהו בשהות בגולה שמרחיק אותך ומקרב אותך בו זמנית לאירועים מכוננים בתרבות היהודית-ישראלית. מצד אחד אין לי דגלי ישראל בכל פינת רחוב, אין שירי יום זיכרון ברדיו, אין סגירת בתי עסק או חגיגות על במות במרכז העיר. 
מצד שני - יש רצון עז לשמר את המסורת, מתוך אחריות אמהית לילדות שלי ומתוך אהבת המסורת. אז נפגשים עם ישראלים, ומדליקים נר זיכרון, ומדברים בבית על ישראל ומכינים אוכל עם זיכרון ישראלי.
וככה, לכבוד יום העצמאות (וגם קצת לכבוד יום ההולדת שלי שהיה וחלף והיה נפלא, תודה ששאלתם) הזמנו כמה חברים ישראלים וכמה שהם לא לארוחת עלאש מסורתית עם מלא סלטים (וגם פלאפל). ישבנו סביב לשולחן - הולנדי אחד, אמריקאיות שתיים, גואטמלית אחת וארבעה ישראלים. דיברנו עברית, אנגלית וספרדית ואכלנו סלטים ישראליים וגואטמלים ואירופאים בצלחות קרמיקה מקומיות שקניתי לי ליומולדת. קיבוץ גלויות זה כאן.

זוכרים את הפלאפל מהרשומה הקודמת?
אז הכנתי שוב, הפעם לכבוד בח"לי שפיספס
את הפעם שעברה

חומוס מעשה ידיי, עם טחינה,
פטריות וגרגירי חומוס

סלט קישואים הונגרי וסלט מטבוחה מרוקאי

כרוב כבוש, פלפלים קלויים וחציל קלוי בשום וכוסברה

באירוע אחר, אליו הוזמנו רק נשים מהקהילה, חגגנו יום העצמאות יחד עם יום האשה. זה היה האירוע הכי היי סוסאייטי שהייתי בו בחיים! בחתונה שלי לא היו 2 כוסות על רגל לכל סועד וזמרת ששרה אדית פיאף בלייב. לעומת זאת, בחתונה שלי 4 גברברים החזיקו חופה עבודת יד, וחבר נוסף הכין דיסקים של מוזיקה שתתנגן ברקע ואז חבר של ההורים הלך והביא מהאוטו דיסק מזרחי כדי שנוכל לרקוד קצת, אז אולי זו לא השוואה טובה.

הנשים של חיי. 

דרך אגב - לאירוע של ארוחת צהריים בחצר של מישהו, לא כדאי לבוא עם נעלי עקב. החורים שהשארתי בדשא מפדחים כמעט כמו כתמי הבוץ שנשארו לי עדיין על נעלי הזמש.


חוץ מאירועים ישראליים וקהילתיים, גם ציינו השבוע אירוע יהודי דווקא, את ראש חודש סיוון, נפגשנו עם ילדים והבנות הכינו טנא ופירות מפלסטלינה. ומאחר ואנו בגואטמלה ולא בישראל, אז בטנא שלנו היה אבטיח, תות, ענבים, בננה ואננס. פירות ארצנו הנוכחית.





















את חודש ישראל, חתם ערב ישראלי - מיוחד לישראלים -  במרכז היהודי בגואטמלה. סידרנו לנו בייביסיטר - שזה מאורע בפני עצמו וג'ימלאיה ג'ים לבח"לי שדחף והתעקש, השארנו לה רשימת טלפונים למקרי חירום, יידענו את כל השכנים שאם יש ריח שריפה אז שירוצו עם מטף, הזמנו 4 מגשים של פיצה (ל-3 ילדות ממוצע גילאים 8 ובייביסיטר אחת, כן?!), ויצאנו לדרך. מה עושים בערב ישראלי? מסתבר שמה שעושים בכל מפגש משפחתי - מדברים הרבה, אוכלים הרבה יותר וזהו בעצם (זוכרים את הרשומה האחרונה? אז כזה). אה! והיה קפה טורקי בפינג'ן, כי מילואים זה משהו שכולנו מתגעגעים אליו פה...

וגם מצטלמים יחד. זה הצד של המצלמות.

וככה נגמר לנו החודש. הוא היה גדוש ומשמח, מלא בפעילויות, והפעם גם השתדלנו להשתתף בהן. כי מסתבר שבקהילה דוקא חוגגים ככה כל שנה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: חדווה, ציידת האריות, המליטה. אני אתרברב בכלבלבים ברשומה הבאה - Stay tuned!

מה בין יהודים לישראלים? אוכל כמובן!

ביום ראשון האחרון אירחנו במרכז היהודי תערוכת עבודות יצירה לכבוד קק"ל.

הנה משהו שלא הכרתי בו קודם. אני חיה עכשיו ב"תפוצות". ולכן אני נפגשת עם פעילויות של ארגונים שונים ומשונים שמיועדים ל'יהודי התפוצות'. שזו אני.

אז אם נתעלם רגע מתחושת הגלותיות הזו, שקיימת רק עבור 'יהודי התפוצות', ולא עבור אף מהגר ממדינות אחרות, הפעילות ביום ראשון היתה ממש מקסימה.
הילדות התבקשו ליצור שלט מעץ של קק"ל, לפי מיטב הבנתן וחוש היצירה שלהן. אני התבקשתי לא להתערב, מה שהיה, כמובן, בלתי אפשרי.

אז קודם פתחתי את האינטרנט על האתר של קק"ל, וקראנו יחד וענינו על שאלות כלליות כדי להכיר את הקרן הקיימת לישראל קצת יותר טוב וגם כתבנו במחברת. איזו אמא קרציה.
ואז תיכננו את הצבעים, ואת הרעיון הכללי, וערכנו קניות (הכרחי), ופרסנו ניילון על השולחן ויצאנו לרסס והדבקנו וצבענו ונמרח לנו אז הדבקנו וגזרנו והתפרק לנו אז הדבקנו שוב ועטפנו ונסענו ופתחנו והתפרק לנו והדבקנו והצגנו לראווה (אנחת רווחה כללית נשמעת בקהל).

רוצים לראות? ברור!! כי גם אם תגידו לא, אין לכם ברירה ממש, אני רוצה להראות! 

אלו השלטים, אחרי שריססנו עליהם את צבעי קק"ל

העבודה של עמית

העבודה של יעל

בתחרות עמית זכתה בקבוצת הגיל שלה במקום השני, ויעל לא זכתה בכלל. היא התבאסה קלות, בעיקר כי מי שזכה עשה עבודה בינונית לעומת העבודה שלה, שהיתה לא יפה כלל וכלל. ואנחנו הרי הכי אובייקטיבים שיש.

באירוע באו לבקר אותנו עוד יצורים נפלאים חוץ מנציגי קק"ל.
היה כיף!

בכל מקרה, בעוד אנו יושבות באירוע, שותות קפה טוב (לשם שינוי) ושייק קיווי, מקפצות במתקנים המתנפחים ומקשקשות בעברית, שואלת עדי מהשגרירות ככה על הדרך - "תגידו, מישהי רוצה להצטלם ביום רביעי לטלוויזיה ולהראות איך עושים חומוס?"
אז ברור שהתנדבתי. 
מאוחר יותר התברר גם שצריך להכין פלאפל.
אני אף פעם לא הכנתי פלאפל. לפחות לא פלאפל שלא מגיע משקית.

אז מה עושה יצירתית אחראית? ניגשת מיד לעבודה ומתחילה לקרוא מתכונים, לטחון מרכיבים, לטגן כדורים ולבדוק טעמים.
ובדרך לברך את בח"לי שרכש לי מטחנת בשר חדשה, כי בלעדיה הפלאפל לא היה קיים (סתם, חיפשתי הזדמנות להשוויץ במטחנה החדשה שלי).

העיסה הראשונה נראתה ככה:

יאמי!

בשטח הזה, של קריאת מתכונים וטעימתם - נחלתי הצלחה כוללת. לא חוכמה במיוחד, אני טובה בלטעום.
הטיגון הראשון נראה ככה:

אתם לא טועים, זה אכן נראה בדיוק כמו העיסה שלמעלה!

כל הכדורים התפרקו לי.
לבנות לא היה אכפת, הן מילאו קערות ועירבבו טחינה ונהנו מאוד מעיסת השמן שבצלחת, אבל אני האמנתי שזה לא זה.
בכל זאת - המטבח הישראלי נמצא אצלי על הכתפיים! ואי אפשר לעשות פדיחות בשידור טלוויזיוני.
אז עשיתי מה שכל יצירתית אחראית עושה - והתקשרתי לליאת.
היא שאלה אותי אם חיממתי את השמן כהוגן ואם נתתי לעיסה לנוח לפני הטיגון במקרר. נו, ברור שלא! למי יש סבלנות??
אז שמתי את העיסה במקרר וחזרתי אליה אחרי שעה (כמעט).
ואז טיגנתי את זה:

תראו! פלאפל!

ואכן, יצאו כדורים למופת, אבל דחוסים במעט ולא עשויים היטב בפנים.
שוב פניתי לליאת, והיא שלחה אותי לחפש כפית מתוחכמת להכנת עוגיות, מה שלא מצאתי, אז במקום זה קניתי כפות מדידה מתכתיות וניגשתי לעבודה שוב, על הבוקר (כי הייתי צריכה לישון על זה), עם עיסה חדשה וכפית חדשה ושמן נקי (כי חשוב שמן נקי, כל הפלאפליות הטובות מתהדרות בשמן נקי).
ואז טיגנתי שוב, והכנתי טחינה, וחומוס, וסלט ירקות ותראו! פלאפל!

אנחת רווחה נשמעת בקהל, שוב.

הצילומים קורים מיד עוד רגע, הבנות מקולחות ונקיות ומוכנות ומזומנות עם כל אוצר המילים הרלוונטי (כי הן אלה שידריכו, מה חשבתם שהתנדבתי אני להסביר? פפחחחח!), והפלאפל לדוגמא טעים מאוד.
היידה, הפועל!

עדכונים בהמשך, תקבלו מהסוכנת שלי <3 עינת.

ועוד משהו אחרון: לא שכחתי שפסח אוטוטו. הדחקתי.