קינון למתקדמים

ברשומה האחרונה שלי ציינתי, בקטנה, שאני מעצבת את הבית.

וזה נכון.

לא מזמן סגרנו 3 שנים בגואטמלה, וכנראה שהחלטתי שנגמר זמן הסתגלות והגיע זמן התמקמות. מה גם שהילדות גדלות, ואני כבר לא חוששת (יותר מדי) מכתמי שוקולד על הספות. אני עדיין מסלקת את הכלבה מהספות מדי פעם, אבל מאז שהתחלנו עם האנטיביוטיקה היא כבר לא משתינה על הספה בסלון (אני מבינה אתכם אם בא לכם להגיד איכסה). לאור כל העובדות הללו, יצאתי למסע קניות. 

האמת היא שלא ממש הייתי צריכה את התירוצים שרשמתי למעלה כדי לצאת למסע קניות, אבל זה נחמד שיש גושפנקא. וגם הייתי זקוקה לדחיפה. ולמבצעי סוף השנה. 

בכל מקרה, לאט לאט הורדתי ציורי קיר שהדבקתי בחופזה על הקירות עם נייר דבק, והתחלתי לתלות תמונות ברחבי הבית. תליתי וילונות ומיקמתי רהיטים קצת אחרת. קניתי כורסאות ושטיחים ושולחנות, והבית מתחיל לקבל צורה נעימה כזו, של בית של אנשים מיושבים בדעתם. זה לא אומר שלא אזיז יותר ספות בבית או אשנה סדר בחדרים, אבל לבינתיים אני מרוצה מהסדר החדש.

אז מה עשיתי?

קודם כל, קניתי 2 כורסאות חדשות לסלון ולפינת הספרייה. בלון גם חיפשתי ומצאתי שולחן מקסים, לא גדול מדי, והנחתי עליו עציץ. הוספתי שטיח, אחד קנוי ואחד סרוג שהכנתי מזמן ותליתי וילונות בספריה. 

אחרי שהרגשתי מרוצה מספיק מהקומה התחתונה, ניגשתי לקומה העליונה. ברשומה האחרונה סיפרתי כבר איך העברתי את הילדות לחדר משלהן. את הקירות צבעתי בטוורקיז ולילך (תכלת וסגול) ואת המשרד סידרתי כפינה לימודית מזמינה.

 

 ובזמן שחיפשתי ספות וריגושים, מצאתי גם פינת ישיבה מ-ה-מ-מ-ת לחצר, ולא יכולתי להתאפק, אז כמובן שמי שידרגתי גם את הבחוץ.

שולחן גינה מנוצל היטב

אז מה נשאר לנו? (כי אני בשוונג, אז אין מצב שאני נחה)

פינת האוכל התרוקנה מחומרי היצירה והלימודים של הילדות, אז בתכנון להעמיד בה מדפי עץ גדולים ולקשט אותה בכלי אוכל מקסימים, תוצרת גואטמלה. גם קיר תמונות משפחתיות בא בחשבון. כבר קניתי מסגרות...

המטבח זקוק לריענון דחוף, וגם חדר האורחים יכול להשתפר מבחינת קישוטים למיניהם.

וחדר השינה שלנו! וואו, כמה הוא גדול וריק עכשיו, אחרי שהוצאנו משם את המיטה של הזאטוטה. הגלגלים מסתובבים...

אהבתם? אשמח לשמוע תגובות ורעיונות, מה עושים עם חדר שינה גדול במיוחד.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: שבוע הבא אני מארחת אצלי 2 משפחות אהובות, שמגיעות אליי לשבוע פלוס של הנאה מובטחת.

אני ממש ממש מתרגשת...

החיים מלאים בבחירות וברירות

אחותי הקטנה בהריון.

טוב, היא לא ממש קטנה כבר, בכל זאת חודש תשיעי, אבל עדיין. קטנה. 

כשילדתי את הבכורה שלי, היא ליוותה אותי כל ההריון ובחדר הלידה. היא היתה חלק מרכזי בתחילת החיים המשפחתיים שלי. ואז, כשהבכורה היתה בת 5, עזבנו הכל ועברנו לרפובליקה הדומיניקנית. עברנו כי רצינו לחוות עולם אחר, ללמד את הילדות דרך היומיום שפה חדשה, תרבות חדשה. עזבנו כי רצינו לנסות ולהצליח בקנה מידה אחר, גדול יותר.

שינינו את אזור הזמן שלנו, את אזור הנוחות שלנו. למדנו איך משפחה אחת קטנה יכולה להסתדר הרחק ממטבח של אמא, מחיבוקים של אבא, מהשיחות עם האחים, ממפגשים מנחמים עם חברים. 

כשנכנסנו להרפתקה הזו, לרילוקיישן, ידענו שבצמוד לרווח הגדול עבור המשפחה שלנו, אנחנו גם מוותרים על משהו.

אנחנו מוותרים על חגים משפחתיים עם הסבא-סבתא-דודים-אחיינים. אנחנו מוותרים על מפגשי אחר הצהריים עם החברות של הילדות.

אנחנו מוותרים על יציאה לפאב, ישיבה בבית קפה, שיחת טלפון עם חברה.

אנחנו מוותרים על קשרים קטנטנים שנרקמים לנו בחדרי הלב ומחברים אותנו אחד לשני.

ארוחות השבת המשותפות, הילדים שגדלים וצמחים סביבנו, הבדיחות, הצחוקים, המחלות, הבכי. כל תהפוכות היומיום שעוברות עלינו, כל אלה נרשמים בתוכנו ועולים, כזכרונות משותפים שקושרים אותנו זה לזו.

בביקור האחרון שלנו בארץ הצלחנו לבלות עם היקרים לנו חודש וקצת. ראיתי בשמחה איך הבנות שלי משחקות עם בני הדודים שלהן וצוברות זכרונות. יוצרות חוויות שאותן יוכלו לשחזר. קושרות את נימי הלב.

 ראיתי גם את הגעגועים שלהן. את הגעגועים לבית שהשאירו בגואטמלה, את הגעגועים לבית שהשאירו בישראל.

"אמא," אמרה לי יעל בנסיעה לישראל, "אני אוהבת ככה. שיש לי בית גם בגואטמלה וגם בישראל". את מבינה, היא פירטה מאוחר יותר, יש לי חברים בישראל ואני מתגעגעת אליהם, ויש לי חברים בגואטמלה ואני מתגעגעת אליהם.

כי הבית זה המקום, בו שוכן הגעגוע.

אני אוהבת אותך, אחותי הקטנה, ומתגעגעת מאוד.

עמוק עמוק, נימי לבי קשורים בשלך, והזיכרון שלנו הוא אחד.

<3 עינת

הבעל המאושר

לפני יומיים נפגשתי עם אחת מהשכנות שלי בביתה. קבענו לעשר בבוקר, היא רצתה להראות לי את הבית השכן שעומד להשכרה, וכשהגעתי בזמן, בנה האמצעי ביקש ממני לשבת לה ולחכות כי היא עוד במקלחת. שזה די טיפוסי פה, האיחורים הללו. מה שהפתיע אותי הוא שאותו הבן, בן 10 כמעט, הזמין אותי לשבת בזמן שהוא מטאטא את הסלון. "איזה יופי שהוא עוזר לך עם מטלות הבית!" ציינתי בפניה. "ברור!", היא אמרה. "הוא ואחיו הגדול גם עושים כלים, ומנקים את חדרי השירותים. הם בחופש, ולי יש עבודה, אז הם מנקים את הבית".
למה הפתיע בעצם? הרי מה יותר הגיוני מילדים שתורמים לבית ומנהלים יחד עם הוריהם את משק הבית? ובכן, הגישה הפתיעה אותי. אתם מבינים, אני באה ממשפחה של 4 ילדים - 2 בנים, 2 בנות והחלוקה היתה ברורה. הבנים תולים תמונות, מתקנים אסלות שבורות, צובעים קירות, יוצאים לעבוד, משקים את הגינה. כאלה מין עבודות של בנים. הבנות לעומתן מבשלות, עושות כלים, מטפלות בכביסה ומסדרות, מנקות את הבית. כאלו מין עבודות של בנות. הושרשה בי מאז אותה תחושה (על אף שאמי עבדה משרה מלאה ושנים רבות היינו ילדי מפתח) שהבנות מטפלות בבית והבנים בגינה. או שעוזרים. או שמשבחים.
והנה באה לה אותה גואטמלית נפלאה, ממדינה הנחשבת בעולם למדינת עולם שלישי, ואומרת בפה מלא - כשיעזבו את הבית, הם צריכים לדעת לעשות את כל הדברים הללו. והם צריכים לשאת בנטל יחד עם זוגתם, לכשתהיה.

ומנגד, בישראל, רץ ברשת המכתב הנ"ל, והרשת גועשת.

 

עכשיו, הרשת גועשת לעתים די קרובות. זו טיבה של רשת. גם היתוש הכי קטן מצליח לעורר בה גלים, אחרת איך יהפוך למזון?
והנה בא מכתב תמים, שמיועד לגברים שזוגתם כרגע ילדה בבית חולים שערי צדק, ונותן להם כמה קווים מנחים איך לפנק את זוגתם, שתחיה. הכותבים אף נקטו בנימת שחוק עם הכותרת ההומוריסטית. אם כן, על שום מה הרשת גועשת?
משום שאנו בשנת 2015!! (סגור ציטוט ראש ממשלת קנדה החדש, החתיך לאללה ולכן מסוגל להנהיג מדינה), ולא ייתכן שבשנת 2015 תפקידו של הבעל הוא לפנק, להעניק, לתת מתנות ליולדת ולרך הנולד, ו"לעזור" במטלות הבית. מה?? "לעזור"?? מה זאת אומרת?! הרי הוא בן זוג שווה במשפחה ולכן זה גם תפקידו לכבס, לבשל, לנקות ולא רק של לובשת החצאיות בבית (ושכחה הרשת את המחוות המקסימות שהמכתב מזכיר לו להעניק, כמו פירגון ואהבה וכמה זה מקסים בעיניי).
אוף.
רשת גועשת.
עד מתי תעמדי בחלון ותציצי לשכנים?
אני מכירה סיפור על אשה אחת (ממוצא פולני, אבל מי סופר?) שטענה מדי יום ביומו כמה הכביסה של שכנתה מלוכלכת ומדוע היא לא מנקה אותה כמו שצריך, עד שיום אחד סיפרה לבעלה בשמחה שזהו! שכנתה סוף סוף כיבסה כמו שצריך וכל סדיניה נקיים ולבנים. "זה לא זה", טען הגבר, "פשוט ניקיתי לך את החלון".
אני בביתי המלכה ובעלי המלך. מה שאומר שאנחנו מחליטים איך לנהל אותו, מה חלוקת התפקידים ולרוב אנו די מרוצים ממנה. מי שלא מרוצה מחלוקת התפקידים אצלו בבית יכול לעשות לא מעט דברים, אבל הוא לא יכול לנסות ולשנות את משק הבית של השכן, כי זה לא תפקידו. בעיקר אם הוא לא באמת שכנו, אלא אדם זר מהרשת. מה קרה לאחריות האישית שלנו כלפי משפחתנו וביתנו? מתי הפכנו לזרקורים, צדקנים, נושאי הדגל והעומדים בראש התהלוכה? מתי הפסקנו להיות השכן הטוב? זה ששם עין על הבית שלך כשאתה בחופשה, ואומר לך כשהתפוצץ אצלך צינור והמים זורמים סתם, ומלווה לך כוס סוכר או עוזר לך עם הילדים ביום שישי כי לא הספקת לבשל/לנקות/לשנו"צ. אני מתגעגעת לשכן הזה. אני אהיה השכן הזה.
אני יוצאת לכם מהורידים, אנשי הרשת, ומתרחקת מעט. לא רק בגלל שההורים שלי באים עוד מעט ולא יהיה לי זמן לשבת מול הפייסבוק שעות רבות (ריקוד קטן של שמחה נכנס ממש כאן), אלא בזכות זה שאני מכבדת אתכם כשכנים שלי, ולא רוצה לחטט לכם בכביסה. ההתעסקות הזו רק מוכיחה לי שהחלון שלי עצמי מלוכלך.

קחו תמונה של פרפר מחייך, בשביל המצב רוח הטוב.

ובנימה אופטימית זו, אני הולכת לסופר, לקנות קצת פירות וירקות לפני הביקור המשמח. מחר ומחרתיים יש לעמית מופע בלט וההתרגשות בשיאה.
תודה לכם, שכנים שלי, שהקשבתם לי היום.

נשיקות <3 עינת

על הקשבה והשראה

"אולי נלך מחר למסעדה?" שאלתי בקול שאני מקווה שנשמע לא נואש מדי, אבל מלא בכוונה אמיתית לקצת מנוחה מהטירוף ששרר אצלנו בבית לאחרונה.
"נראה" ענה האיש, ובכך סתם את הגולל.
אנחנו מתרגלים הקשבה. הקשבה זה חשוב, לא רק למקשיב אלא גם למוקשב. לא רק לשמוע מה נאמר, אלא ממש להקשיב. עם הלב והרצון.
לשאלה אם בא לך לצאת למסעדה מחר יש 2 תשובות אפשריות - הראשונה "כן, בטח!", אינה משתמעת לשני צדדים, והכוונה היא שמחר יוצאים בערב, לבושים חגיגית, לאחר שנחנו צהריים והתקלחנו והתבשמנו והתלבשנו ממיטב מחלפותינו ואפילו הצטבענו מעט.
השניה "נראה". נראה מה? מתי אנחנו חוזרים הביתה מהעבודה? מה יש לאכול בבית? נראה אם מתחשק לנו בכלל? בקיצור, לא. כי ההיפך מכן, זה לא.
ולכן, קמתי בשישי בבוקר, התארגנתי ויצאתי למסע קניות מזורז שנועד למלא את המקרר (כי אי אפשר להכין ארוחת שישי בלי מלפפון ועגבניה..). המקרר חדש, אך לא נכנס דרך הדלת ולכן נמצא בסלון. אמנם מקרר יפה מאוד, כסוף 2 דלתות. קלאסי! אבל די צפוף לנו בסלון...אז מאוד שמחתי כשהגיע הטכנאי ופירק אותו לגורמים ודחס אותו דרך הדלת. הזאטוטה ניצלה את המקרר הפרוץ וניכסה לה "שלוק" קפוא. יש לציין שהיא נתנה אחד גם לטכנאי.
בין לבין, אני הכנתי פרגית ממולאת בפלפל קלוי, עוף ממולא בבשר וצנוברים, דג בנייר כסף עם עגבניה ובצל ירוק, גבעטש (המבטא פולני אבל התיבול העיקרי הוא כורכום) וסלט ירקות. בנוסף גם אפיתי חלות, קובנה לשבת וקוראסונים. איך אומרת בכורתי? בקטנה...
כשנכנס בח"לי בערב עם א' ב' וג' (לא מיספור אוטומטי! שמותיהם באמת נפתחים בא' ב' וג'), הוא שאל אותם אם יש מסעדה טובה יותר מזו של אשתו.
האמת, מחמיא. אבל גם לי בא לפעמים ללכת למסעדה...

 

את החמוד הזה מצאנו השבוע בגן השעשועים. "אמא, הוא רעיל! אל תגעי!" זעקה לעברי הסנביץ' האחראית. "טוב," עניתי, "אז אצלם בלי ידיים".



 

השבוע נחתה בשכונה ו', אשתו של א'. הבנות הנרגשות ניגשות אליה מדי יום ביומו לקבלה בהכנסת אורחים מעוררת הערכה. הם כל כך התרגשו מהעובדה שיש קרוב לביתם בית כמעט ישראלי (ו' היא אזרחית אמריקאית במקור) שניתן לבקרו מדי יום ולהרגיש בבית, שיומיים לאחר הנחיתה הן ארזו מזוודות ובהחלטה נחושה להעביר שם את הלילה יצאו מן הבית. במזל תפסתי אותן בדרך והפצרתי בהן לחכות עוד כמה ימים, עד שהזוג הצעיר ימצא לפחות את המצעים שלו במזוודות שטרם נפרקו...

 

המזוודה הזו ארזה את עצמה...

 יתרון גדול לכך שיש בית נוסף בשכונה שמארח את בנותיי, בצירוף עונה גשומה משגעת שמאלצת אותם להתעכב יותר מהמתוכנן, הוא שפתע פתאום מצאתי את עצמי נהנית מאחר צהריים שקט בבית.

תענוג..

 

 

ולסיום, לקראת ראש השנה, הנה כמה מהמשפטים שנתנו לי השראה השנה. אני מקווה שגם אתם תמצאו בהם קצת נחת.

 



החיבוקים שלך הם הבית שלי.
התמונה הזו היא שומר המסך בטלפון שלי, כך שכל פעם שאני מרימה את הטלפון (למשחק בעיקר..), אני מחבקת איזו ילדה.
לרוב זו אחת משלי.

תזכורת. תמידית. חבק יותר צעק פחות.
זה הולך טוב עם ההחלטה הכללית שלי להפסיק לצעוק השנה.
ושיהיה לי בהצלחה.

ואחרון חביב, במילון סריגה באה לפני עבודות הבית.
ותחשבו על זה...

 

נשיקות <3 עינת

 

ועוד דבר אחרון:  בשבוע האחרון, לאחר מאורעות הפיצה, צירפה בתי האמצעית לערימת הבובות שעל מיטתה גם דלי ורוד. היא טוענת שעוזרת לה לישון הידיעה, שקרוב קרוב אליה יש לה איפה להקיא...

חזרנו הביתה...

חודש שלם.
כמעט 30 יום שלא כתבתי כאן כלום.
וואו, כמה שהתגעגעתי!

יש משהו בישיבה הזו מול המחשב, כשברקע צוחקות/מדברות/מזמרות/מצווחות הילדות שמאוד מרגיעה אותי. כאילו הישיבה מול המסך והמקלדת מתעלת את הרגשות והמחשבות והחלומות כולם ומוציאה אותם נכונים יותר. או לפחות מובנים יותר, או נגישים לפחות.
היום יום שבת, נחתנו ביום חמישי. השעות לא לגמרי הסתדרו לנו אבל זה הבית. כבר בישלתי, וסידרתי, ויצרתי. והצלחתי למצוא שוב את השקט הזה שעוזר לי לשבת ולכתוב.

אז מה היה לנו בעצם? היתה לנו חופשת מולדת של שלושה שבועות פחות יום.

הבנות ואני בחצר ביתנו הקט.
למי ששואל איפה בח"לי האהוב - הוא כבר לא פה..וגם לא מצטלם באופן עקרוני...עצוב, לא?

היתה חופשה אחת עם המשפחה שלי המורחבת בנחל שניר, לינה בצימר במלון הגושרים ונסיעה אחת מטרפת דרך כביש הבקעה

נכון שהן מדהימות?

הרבה טיולים רגליים ברחבי העיר, מין סיורי תיירים כאלה, משחקים בגני שעשועים, ביקורי חברים.

גינה באמצע העיר, סתם ככה

הרבה הרבה הרבה פירות ארצנו - הגענו בול לעונת המשמשים החמקנית, ולעונת הדובדבנים הנפלאה והאפרסקים האהובים עליי. ולא אמרתי כלום על עונת חג השבועות עם הגבינות והמאפים וכל הטוב השופע של ארץ זבת חלב.

 

 

 

 

ציינו 100 שנים לדודה המאומצת שלנו - דודה גרטה. לכבודה הכנתי מנדלה ענקית בקוטר 50 ס"מ (ותודה לזלנה מ-zooty owl על ההדרכה הנהדרת) ותפרתי אותה לתוך כרית ענקית. כי מה עוד חשוב לאשה בת 100 חוץ ממשענת נוחה?

 

עשינו קניות! כמה כיף זה היה. קנינו בגדים, ונעליים, וקוסמטיקה. אפשר לחשוב שאני גרה בג'ונגל..

והקניה הכי שווה - קנינו זרעים. של במיה ושעועית וחמניות וקמומיל. ומלפפון וחציל. שזה הכי חשוב כי המלפפונים פה הם זוועה, ובחציל יש זרעים.



 

 

 

בדרך הביתה שעשענו את עצמנו עם ערכת הפלסטלינה הנפלאה של רוני אורן, ולמרות שבערכה המקורית היו הוראות מדויקות ליצירת צפרדע, הבנות שלי יצרו כל מה שהיה על ליבן באותו הרגע - משמע דמויות משוגעות בבגדים משגעים. כולל קולבים וארון בגדים..



וזו הצפרדע.

 ועכשיו, סוף סוף בבית.

אפשר להתפנק עם הכהבלה שהתגעגעה מאוד (אבל ממש! היא ישנה כל לילה עם אחת מהבובות של הילדות כדי להריח את הריח שלהן קרוב קרוב), ואפשר ליצור, ולנוח.





 



עד הפעם הבאה, מבטיחה לשתף קצת מהיצירות האחרונות, נשיקות, עינת

ועוד משהו קטן, הארנבה המליטה. שגר ראשון של 6 זערורים. היא לא מניקה אותם לבד עדיין, מה שאומר שהפכנו כולנו למיניקים. של ארנבונים.

הצלחה מובטחת?