מעבר דירה

לכל הקוראים שלום
אני שמחה לבשר כי הבלוג שלי עבר לבית חדש.

אתם מוזמנים להתעדכן על ידי לחיצה על הלינק הבא:

אמא יוצרת ומטיילת, חוויות ממרכז אמריקה

יום חופש בהפתעה

יצאתי מהבית מוקדם היום בבוקר.
עברתי אצל הוטרינרית כדי להשאיר אצלה כלבה אחת וחתולה אחת.
ניקיתי את האוטו מהשאריות שהכלבה פלטה.
עברתי בבריסטה האהוב שלי וקניתי קפוצ'ינו.
ואז קיבלתי הודעה, שבעצם השיעור שלי מבוטל להיום.

4 שנים ו14

השבוע היה רווי בחגיגות.

גם חגגתי 4 שנים לבלוג (צהלולים יתקבלו בברכה) וגם חגגתי עם בח״לי 14 שנות נישואין (פה אני מבקשת יותר מצהלולים. לדעתי מחיאות כפיים סוערות יעשו את העבודה). איך אתם חוגגים יום נישואין?

בסרטים ובתוכניות הטלוויזיה, תמיד רואים את הגבר מביא פרחים, האישה מפנקת בארוחה רומנטית לאור נורת. או שלחילופין, הם מתאמים בייביסיטר מראש ויוצאים לארוחה במסעדה יקרה על שפת הים (ואז גם טועים בהם שהם אנשי מוסד והם נאלצים לברוח מראש המאפיה ובדרך הם מתאהבים מחדש וכאלה).

אז אצלנו זה לא ממש ככה.

Such a perfect day

לקוראים הנאמנים שלי, רשומה זו הולכת להיות שונה.

לשם פרויקט באוניברסיטה, את הרשומה הזו ארשום באנגלית. אל דאגה! אחזור לרשום לכם בשפת האם ברשומה הבאה. עד אז - הצטרפו לסטודנטים שחובשים את ספסל הלימודים איתי וצ'מעו סיפור.

רשימת מלאי ראשונה 2018

לכולם יש דעות ומחשבות על שנת 2017. יש שאומרים שהיא היתה שנה מחורבנת ביותר, יש שיגידו שטוב שעברה.
לי אין דעה מגובשת על השנה. סך הכל שנה בסדר. התחלתי ללמוד השנה, ביקרתי במקומות חדשים, ניסיתי קצת דברים חדשים ונכשלתי בחלקם. חלקם היו מוצלחים.
עוד שנה לאוסף.
אבל מה שיש לי - זו רשימת מלאי!! כן, כן, תודו שהתגעגעתם לרשימות המלאי שלי, ולכן הרשימה חוזרת לקראת שנת 2018, ומי שרוצה - מוזמן להצטרף!

יאללה, בואו נתחיל.

נסיון, נסיון, 1 2 3

אני אוהבת לנסות דברים חדשים.

אם זה מצליח לי, אני אפילו מגזימה (קצת) וממשיכה ליצור.

ככה יצא ששרפתי את הבלנדר שלנו כשניסיתי (קצת) למחזר נייר וליצור איתו אהיל למנורה. הרטבתי מלא נייר וצבעתי אותו במי סלק ואז החלטתי לטחון אותו היטב היטב בבלנדר. התוצאות היו הרות אסון. לבלנדר.

הנייר גם התעקש לא להתייבש לי בזמן, מה שגרם לפרויקט המיוחל של אהיל לשנות מצב ולנייר לשמש כפריט קישוט במעמד עצמו.

אני לא גאה בתוצאה.

נרות של חנוכה

לא ייאמן ששוב הגיע חנוכה! אתם זוכרים כמה אני אוהבת את החג הזה, נכון?
אם לא - אתם יכולים לקרוא כאן כמה היללתי אותו, או כאן כמה אני מאמינה בנסים בחג הזה. ולא רק שהיללתי אותו, אלא גם צילמתי הדרכות ליצירה עם הילדים ולמבוגרים ברשומות שלעיל, אז כדאי לכם להציץ.
אחת מההדרכות היא ליצירת נרות צבעוניים וריחניים בצנצנות זכוכית שלא בא לנו לזרוק. כל הנרות כבר בערו אצלנו בבית, ומילאו את הבית בריחות של בית. או של חנות לנרות, תלוי איך מסתכלים על זה.
ולכן כשבח"לי הציע שהשנה, במקום לקנות נרות לחנוכיות, אולי נכין לבד בבית, לא התפלצתי על המקום אלא חשבתי על זה ברצינות.

שבוע טוב

וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו.
הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה.
טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה.
אולי רק בלב.
טוב, רק אני.
אבל 4 שנים. וואו!
ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת.
תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (ורק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר).

למה צריך שיהיה חתול בבית

שבוע שעבר התקשר אליי הוגו. הוגו הוא הבעלים של חנות החיות בה אנחנו קונים מזון ושאר עניינים לבעלי החיים שלנו. החנו גם נותנת שירותי פנסיון, וטרינריה וגרומינג (שזה שם יפה יותר למקלחת לכלב). מדי חודש הוגו או מי מטעמו מתקשר להודיע לנו שהכלבה שלנו מסריחה ושהגיע הזמן לקלח אותה. כזה מין שירות הוא נותן.
אז שבוע שעבר התקשר הוגו להזכיר לנו שהגיע הזמן למקלחת החודשית של הכהבלה.
בישרתי לו את הבשורה המרה.
הוא החניק דמעה. או ככה לפחות היה נדמה לי, כי מיד אחר כך הוא שאל איזה כלב אחר לחפש לנו. עוד הוא הוסיף, כי הם הגדילו את החנות ושכדאי לנו להגיע כי יש מלא חיות חדשות.

נפלאות האקדמיה

כשהייתי קטנה, למדנו בבית הספר על האימפריה היוונית ועל הנפלאות שהיא הנחילה לעולמנו - האולימפיאדה, הדמוקרטיה, האקרופוליס והאקדמיה. אני זוכרת איך קראתי בשקיקה על המוסד האקדמי הראשון, שקיבל לשורותיו מלומדים וסקרנים בעלי יכולת, ונתן לסקרנות שלהם קורת גג. חשבתי לעצמי, כמה זה נפלא, ללמוד. לשבת עם סקרנים נוספים, כמוני, ולחשוב ביחד. להעשיר את הדעת.
אחר כך גדלתי, וגיליתי שהמוסד האקדמי הוא לא אופורי כפי שציירתי לי, ושאני צריכה גם לעמוד בדרישות מסובכות כמו מבחנים, ועבודות וסמינריונים. פתאום יצא לי קצת החשק.

אריה הכלבה

ביום שבת לפני האחרון חזרנו הביתה לבית בלי כהבלה.

אופים ונהנים

אמא, אני רעבה!

זה מה שאני שומעת מהבנות שלי בזמן האחרון. וזה לא שאני מרעיבה אותן (ניסיתי, הן עושות יותר מדי רעש, אין בזה יתרון), פשוט שהן התחילו קייטנת ספורט, וכשהן חוזרות הביתה - הן רעבות. לפחות 2 מתוך ה3. השלישית עושה קייטנת בישול, אז היא לא רעבה (אני שוקלת בחיוב לשלוח את שלושתן פעם הבאה לקייטנת בישול, אולי ככה יהיה לי יותר שקט).

ככה נראה הלו"ז של קייטנת הבישול. כל יום הם מכינים אוכל ממדינה אחרת. זה נראה כאן כאילו ארה"ב היא מעצמה קולינרית לפחות כמו איטליה...

מתי בפעם האחרונה עשית משהו לראשונה?

את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה.
למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל בוקר - מתי לאחרונה עשינו משהו בפעם הראשונה.

בתמונה - ספל קרמיקה בפוזה מגרה

אני מניחה שהכוונה שלו היתה שונה, אבל אני תמיד חייבת לקחת את הרעיונות הללו רחוק מדי, וכבר הרבה זמן שלא סיפרתי לכם על היכולת המדהימה שלי לייצר פאדיחות מושקעות. אז תקשיבו לאחרונה שלי, שלקחה את המשפט שלעיל והעמידה אותו בראש חוצות.

הכל התחיל אתמול, כשיצאתי מהבית לעבר החווה של בח"לי (בחיר ליבי, החקלאי המוכשר), יחד עם בנותיי והכהבלה, עם מיכל דלק כמעט ריק. כבר כמעט חודשיים שאני עם האוטו החדש החתיך שלי, ויכולות שריפת הדלק שלו הינם עדיין חידה בעיניי. יש שיגידו, שכשנורת הדלק נדלקת, אין צורך להתחכם וכדאי ללכת ולתדלק. לא אני. אני ראיתי שהשעון ממליץ לי לתדלק עוד 90 ק"מ, והתוכנית שלי היתה לנסוע 60, וזה מכבר רציתי לראות כמה קילומטרים יכול הרכב החתיך שלי לנסוע על מיכל שלם. אז נסעתי, והחזקתי את עצמי חזק לא לעצור באף תחנת דלק בדרך (מפוקפקת ככל שתהיה). המיכל השתנה עם הדרך. ירד ל80, ל70, ל60. עלה שוב ל70 והגיע עד 50. ואני? לא חששתי בכלל. והרי גם הצטמצמה לי הדרך, אז מה הבעיה? לחווה של הבחור הגענו עם כמעט 40 ק"מ ספייר במיכל, ו30 ק"מ נסיעה לתחנת הדלק שאליה האוטו התרגל. אוטו מפונק, כבר אמרתי?

הנה כמה תמונות מהחווה, כולל של האוטו החתיך שלי.

מסדרון הכניסה למשרדים, בפריחה מלאה

חלון לים הירוק

וואו! איזה אוטו חתיך! של מי?

צועדת על אדמה לא מוכרת

זו החממה החדשה של המוכשר הפרטי שלי. צילמתי כי אני גאה

בסוף הביקור, רגועה וטובת לב, העמסתי את הבנות הרטובות שלי (הן הביאו איתן רובי מים, אל תשאלו) ואת הכהבלה על האוטו ויצאנו לדרך. בתוכנית - לנסוע הכי רגוע שאפשר עד לתחנת הדלק הקרובה, מרחק 31 ק"מ מהחווה. בפועל - להיתקע עם מיכל ריק אחרי 19.

כן, כן. אתמול, בפעם הראשונה בחיי, נתקעתי בלי דלק באמצע שומקום. לא הישג מרשים, לכאורה, אבל כזה שידובר בו עוד רבות.

למעשה, בח"לי (שיחיה עוד שנים ארוכות, אמן) רצה לקלל אותי נמרצות, אני בטוחה, כשנאלץ לעלות על האוטו באמצע יום עבודה ולצאת לכיווני (בגשם זלעפות, כדי שיהיה מעניין) עם מיכל רזרבי, אבל במקום זאת הוא רק סינן "שתהיי בריאה", ובא.

מאוחר יותר באותו היום, ראינו את "וונדר וומן" עם גל גדות המהממת, וניסינו לנער את החוויה הזו מהזיכרון שלנו, אבל אין סיכוי. הבנות שלי יספרו עוד שנים על אותה הפעם, שאמא שלהן חשבה שהיא מסוגלת לנצח מיכל דלק.

לו רק הייתי גל גדות.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: היום הצלחנו לעשות שוב משהו לראשונה, אבל על כך בפעם הבאה :)

מתנת בת המצווה

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על מתנת בת המצווה של יעל.
כמו שאתם ודאי זוכרים, בכורתי חגגה השנה 12 חורפים (אפשר לקרוא על זה כאן). הרבה חשבתי איך לחגוג לה.
עצם העובדה שאנו לא חיים בישראל צמצמה לי את האפשרויות - אין מסיבה באולם, אין בוק תמונות או שאר הדברים שעושות בנות מצווה בישראל.
מאחר ואנו לא חברות בקבוצת התרבות הישראלית שבמרכז הקהילתי בגואטמלה סיטי, נפסלה האפשרות לחגוג יחד עם בנות גילה ו"לעלות לתורה" בטקס רב משמעות בבית הכנסת הקהילתי.
אבל מה שכן היה באמתחתי, זה הטקס היהודי והערכים המשפחתיים שחשובים לי לשמר. לכן, פניתי בשקט בשקט לבנות המשפחה שלנו וביקשתי מהן שייקחו חלק במתנת יום ההולדת של יעל.
המחשבה שעמדה מאחוריו, הוא שמשפחה יהודית מבלה זמן רב סביב שולחן האוכל - בחגים, בשבתות, במפגשים חברתיים. שולחן האוכל לא רק מרכז מסורת, אלא יצירתיות, ליכוד משפחתי וזכרונות טובים (וגם כאלה שעולים לך על העצבים, אך חיוניים בכל משפחה). יחד עם האמהות, הסבתות, הדודות, אספנו את הזיכרונות הללו ואיגדנו אותם לספר מתכונים יחיד ומיוחד, כי כל כולו הוא רק שלנו.
לאט לאט שלחו לי הדודות והסבתות מתכונים. כאלה שעברו להן בירושה במשפחה, כזה ששינו והתאימו לטעמן שלהן, כאלה שמוגשים בחגים ובשבתות, כאלה שמשפחתן הגרעינית שלהן לא תוותר עליהם. הן שלחו לי את טעם המטבח שלהן, תיבלו אותו בסיפורים והסברים, וצילחתו אותו גם בתמונות.
ואני, אני שמחתי שלעמית יש חוג בלט, כי בזמן הזה הייתי יושבת מול המחשב, מבלי שיעל תראה, ומקלידה את המתכונים במתכונת אחידה, מצרפת את התמונות המתאימות ובוחרת תמונות נוספות של יעל ושל בנות המשפחה, מתקופות שונות של חייה.
את ההדפסה עשינו בגואטמלה, משימה משעשעת בפני עצמה, כי עברית היא לא שפת המקור כאן.. הכי מצחיק היה שהייתי צריכה לזכור לבקש שאת הספר נקרא מימין לשמאל, ולא להיפך.
את טקס בת המצווה שלה, יעל חגגה עם 2 הסבתות שלה שהגיעו במיוחד יחד. סביב השולחן ישבו אחיותיה, הסבתות ואני, ולשנו חלה לשבת. יעל בירכה על הפרשת החלה לראשונה, וניהלה את הטקס בכשרון רב.
ביום שישי, כשבירכנו על החלה הראשונה שלה, הגשנו ליעל את ספר המתכונים האישי שלה "שולחן לשבט", והתרגשנו יחד איתה כשהבינה את ההשקעה שעמדה מאחוריו.

הנה כמה תמונות מהספר, שתוכלו להתרגש גם כן.

הספר והמתכון הראשון שנוסה בו - הקובנה

 מזל שיש לי עוד שנתיים שלמות לחשוב מה לעשות לבת המצווה של עמית, כי הפרויקט הזה היה מספיק גדול בשביל כל השלוש :)


נשיקות <3 עינת

יום האם 2017

כשהיינו ילדים, יום האם היה מאורע מכונן.
זה היה יום שבו ישבנו בגן או בבית הספר, וציירנו/כתבנו/הדבקנו/שוררנו משהו לאמא. זה היה מלווה בטקס שבו כל האמהות ישבו מסביב, והיינו מזמרים להן - אמא יקרה לי, יקרה.
זה היה מתוק ומרגש, בעיקר לאמהות, ומילא גם את ליבן וגם את המגירות בבית ביצירות ומחברות שירים (שחלקן נשמרות עד היום אצל אמהות משקיעות במיוחד).
מאז החג התפתח בארץ והפך ליום המשפחה, וגם אני הפכתי לאמא וזכיתי להתרגש מ'אמא, הו אמא, חבקיני חזק'. אבל מה, הילדות שלי מעולם לא הלכו לגנים או לבתי ספר, וכך נחסכו ממני טקסים מרגשים ומגירות מלאות (לא באמת, יש לי מלא!!! יצירות שמורות במגירה). מה שכן, אני לא אחת שתזניח הזדמנות להביע הערכה ואהבה, וכך ביום האם האחרון (שנחגג שבוע שעבר בגואטמלה, והוא עדיין יום האם. חוגגים פה גם יום האב ויום הילד ויום הסבים, כך שכולם מרוויחים) לקחתי את בנותיי לחגוג לאמא שלהן.
מה עשינו? פשוט. נתתי להן את האפשרות לבחור איזו מתנה שירצו (לעצמן) שיש בה ערך חינוכי. כזו שירוויחו ממנה. וגם אני.
יערה בחרה פאזל של חתולים, וערכה ליצירת גבס וצביעה, כמו שהיינו ילדים.

עמית בחרה לעצמה בית לבניה תלת מימדי, והרוויחה שלוש שעות של זמן איכות איתי, כי בנינו אותו יחד

אפילו תאורת גן ופנים יש בו, בבית הזה.

ו...הוא נפתח!

חדר שינה ואמבטיה

כסא הנדנדה בגזוזטרא

שולחן גן

פינת אוכל ומטבח

כרכוב בכניסה לבית

חיפשתי הזדמנות לכתוב 'כרכוב'

 ויעל בחרה לה כרית ושמיכה, אותה חיברה בתפירה ובקשירה

רואים איך היא שמחה?

מה שלא רואים, זה שרגלי

הג'מוס שלה מקופלות

היטב כדי להיכנס

מתחת לשמיכה

אבל החגיגות לא נגמרו כאן, כי גם בחוגים של הבנות חגגו לי, ולא בשירה ויצירה - אלא בדם יזע ודמעות.

לוח גדול הוצב בכניסה לג'ים, ובו ילדים כתבו ברכות לאמא. זו הברכה האישית שלי.

מזיעה בשיעור קראטה

כן. אז עשיתי פלייה, ורלווה, וקיאהההה!! וכל מה שהבנות שלי עושות בחוגים שלהם, ובניתי וצבעתי וראיתי אותן מתפתחות ושמחות ויוצרות ומתבגרות, וזו בעצם המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש לי ליום האם. תודה לכן בנותיי, שאתן חלק מחיי.

שכל יום יהיה יום אם שמח <3 עינת

קינון למתקדמים

ברשומה האחרונה שלי ציינתי, בקטנה, שאני מעצבת את הבית.

וזה נכון.

לא מזמן סגרנו 3 שנים בגואטמלה, וכנראה שהחלטתי שנגמר זמן הסתגלות והגיע זמן התמקמות. מה גם שהילדות גדלות, ואני כבר לא חוששת (יותר מדי) מכתמי שוקולד על הספות. אני עדיין מסלקת את הכלבה מהספות מדי פעם, אבל מאז שהתחלנו עם האנטיביוטיקה היא כבר לא משתינה על הספה בסלון (אני מבינה אתכם אם בא לכם להגיד איכסה). לאור כל העובדות הללו, יצאתי למסע קניות. 

האמת היא שלא ממש הייתי צריכה את התירוצים שרשמתי למעלה כדי לצאת למסע קניות, אבל זה נחמד שיש גושפנקא. וגם הייתי זקוקה לדחיפה. ולמבצעי סוף השנה. 

בכל מקרה, לאט לאט הורדתי ציורי קיר שהדבקתי בחופזה על הקירות עם נייר דבק, והתחלתי לתלות תמונות ברחבי הבית. תליתי וילונות ומיקמתי רהיטים קצת אחרת. קניתי כורסאות ושטיחים ושולחנות, והבית מתחיל לקבל צורה נעימה כזו, של בית של אנשים מיושבים בדעתם. זה לא אומר שלא אזיז יותר ספות בבית או אשנה סדר בחדרים, אבל לבינתיים אני מרוצה מהסדר החדש.

אז מה עשיתי?

קודם כל, קניתי 2 כורסאות חדשות לסלון ולפינת הספרייה. בלון גם חיפשתי ומצאתי שולחן מקסים, לא גדול מדי, והנחתי עליו עציץ. הוספתי שטיח, אחד קנוי ואחד סרוג שהכנתי מזמן ותליתי וילונות בספריה. 

אחרי שהרגשתי מרוצה מספיק מהקומה התחתונה, ניגשתי לקומה העליונה. ברשומה האחרונה סיפרתי כבר איך העברתי את הילדות לחדר משלהן. את הקירות צבעתי בטוורקיז ולילך (תכלת וסגול) ואת המשרד סידרתי כפינה לימודית מזמינה.

 

 ובזמן שחיפשתי ספות וריגושים, מצאתי גם פינת ישיבה מ-ה-מ-מ-ת לחצר, ולא יכולתי להתאפק, אז כמובן שמי שידרגתי גם את הבחוץ.

שולחן גינה מנוצל היטב

אז מה נשאר לנו? (כי אני בשוונג, אז אין מצב שאני נחה)

פינת האוכל התרוקנה מחומרי היצירה והלימודים של הילדות, אז בתכנון להעמיד בה מדפי עץ גדולים ולקשט אותה בכלי אוכל מקסימים, תוצרת גואטמלה. גם קיר תמונות משפחתיות בא בחשבון. כבר קניתי מסגרות...

המטבח זקוק לריענון דחוף, וגם חדר האורחים יכול להשתפר מבחינת קישוטים למיניהם.

וחדר השינה שלנו! וואו, כמה הוא גדול וריק עכשיו, אחרי שהוצאנו משם את המיטה של הזאטוטה. הגלגלים מסתובבים...

אהבתם? אשמח לשמוע תגובות ורעיונות, מה עושים עם חדר שינה גדול במיוחד.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: שבוע הבא אני מארחת אצלי 2 משפחות אהובות, שמגיעות אליי לשבוע פלוס של הנאה מובטחת.

אני ממש ממש מתרגשת...

לילה ראשון בלי אמא

כשכל אחת מהבנות שלנו נולדו, שמנו עריסה קטנה צמודה למיטה שלנו, כדי שאוכל להניק ולהסניף ב-3 החודשים הראשונים לחייה.
אחר כך, לפי הספר, העברנו אותן לחדר משלהן, ואני הייתי מתרוצצת בין החדרים.
כשנולדה יערה, עוד גרנו בבית הראשון שלנו. בית קטן של 60 מטר רבוע, 2 חדרי שינה, ובח״לי התעקש שאין מקום בחדר הילדות למיטה נוספת, ובכלל הזאטוטה קטנה מדי, ובואי נשאיר אותה במיטה שלנו עוד קצת כי היא פיצקית וחמודה ממש.
כשעברנו לגואטמלה, קנינו לה מיטה קטנה חמודה ומיקמנו אותה ליד המיטה שלנו, כי חדר השינה שלנו ענק ויש מקום.
בכל בוקר, ולפעמים גם באמצע הלילה, היתה הזאטוטה יורדת מהמיטה שלה, וברגליים יחפות מדדה לעבר המיטה שלנו ומתמקמת בשקע צווארי, או באזור החם שביני לבינו. לפעמים ההתמקמות שלה היתה כל כך החלטית, שלי ולו כבר לא היה מקום על המיטה, ונאלצנו להתחשב בה ולהמשיך לישון בסלון (שם נרדמנו, מול הטלוויזיה, מה שמלכתחילה איפשר לה להתמקם בנוחות שכזו).
בשבוע שעבר החלטנו. החלטנו שהגיע הזמן (מזמן) לשינוי, ושיש לשפצר את חדר הילדות ולמזג את הצד הנמוך של המשפחה יחד. אז בשלב הראשון סידרנו את המשרד והפכנו אותו לחדר לימודים מזמין, הוצאנו את הספריה מחדר הילדות ומיקמנו אותה שם. באותה ההזדמנות גם העלינו מחדר האוכל את פינת היצירה שלהן והעברנו גם אותה למשרד, מה שפינה לי מקום בחדר האוכל לעיצוב חדש, אבל על כך ברשומה אחרת.
בשלב השני - צבענו את חדר הילדות בטורקיז ולילך. או, כפי שבח״לי מעדיף - בתכלת וסגול. השלב הזה היה צריך לכלול גם תליית התמונות והמדפים על הקירות, אבל רמון השיפוצניק יצא הביתה בשבת והבטיח לחזור בשבת הבאה לסיים את השלב הזה. הרגשתי לרגע כמו רס״ר נרגן, אבל בסוף נתתי לו פס.
השלב השלישי היה הכי מרגש, כי הוא כלל בחירת וקניית מיטת קומותיים, הרכבתה ומיקומה בחדר והעברת המיטה החמודה של הזאטוטה לחדר הילדות. בשלב הזה גם פינינו לזאטוטה מדף בארון הגדול שבחדר, והעברנו לשם את הבגדים שלה. השלב הזה קרה ביום חמישי. אחרי שסיימנו אותו, הילדות לא רצו לצאת מהחדר או לקום מהמיטה. למעשה, הן נשארו בחדר שלהן כמעט כל הצהריים ואחר הצהריים, ומעולם לא היתה הסכמה גורפת כל כך שהגיע הזמן לישון וללכת למיטה.
מיותר לציין כי הן לא באמת נרדמו מהר. הן נכנסו מהר למיטה, אבל אז התחיל דיון לגבי מי נרדמה קודם, וזאטוטה ניסתה לשכנע אותן שאם העיניים שלה עצומות זה סימן שהיא ישנה, ואז מה אם היא מדברת. אחר כך קומה ב׳ של המיטה זזה יותר מדי וקומה א׳ התלוננה שזה מזיז לה את המיטה מדי. אחר כך הן נזכרו שהן צמאות והלכו, בצורה מסודרת בטור עורפי, למטבח להביא מים. ואז כבר התפקענו והזעקנו לשמים שילכו לישון או שיישנו בחוץ. זה שלח אותן לכבות את האור וללכת לישון. שעה אחר כך עברתי שם והעברתי זאטוטה חזרה למיטה שלה. 
היה לה מפחיד החושך, אז היא עברה לקומה א׳ של הקומותיים.

ואצלנו בחדר? שקט. שקט מאוד.
כי מי ידע שבלילה הראשון בלי אמא, יהיה הכי קשה לאמא.

פרח של אהבה

בהריון הראשון שלי לא יכולתי להריח שזיפים מסוכרים. מדוע נאלצתי להריח אותם זו שאלה אחרת לגמרי, אבל הם עשו לי בחילה נוראית.
אהבתי לישון. וואו, כמה ישנתי! הייתי חוזרת מהעבודה בשתיים בצהריים ונשכבת על הספה לנוח מעט, עד שבח"לי חזר מהעבודה בשש. כל יום.
הלכתי מלא. לגור בערד נותן לך את האפשרות לצעוד. גם בעבודתי במוזיאון הזכוכית רחב הידיים התהלכתי הרבה בין מבקרים והדרכות וגמעתי מרחקים.
בברית המילה של האחיין החדש שלי, בדיוק חודש לפני הלידה, כשפרץ הקטן בבכי, בעט העובר שלי בכח רב, שם בפנים.
ולא היה לי קר. בערד יש חורפים קרים, לילות שמגיעים לאפס מעלות צלזיוס. ההריון נמשך עד השבוע הראשון של ינואר, ותמיד כשנשאלתי למה אני בלי מעיל, עניתי שיש לי תנור פנימי, שמחמם אותי.
את הלילה של הצירים עברתי בקריאה, אחרי אמבטיה מרעננת, רגועה, ורק בבוקר צעדנו האב המיועד ואני לבית הוריו, כדי לקחת את הרכב ולנסוע לבית החולים.

כשנולדה יעל, קראנו לה פרח של אהבה.

היא היתה תינוקת ארוכת אצבעות, עם מבט רציני בעיניים ותסרוקת מושלמת.
בימים הראשונים אחרי לידתה, עם מבול המבקרים שבא לחזות בפלא (כן, היא פלא!), היתה נלחצת מהרעש וממררת בבכי. עד שלקחתי אותה לחדר שקט והסברתי לה במלוא הרצינות שאלה הם בני משפחתה, ושלעולם יאהבו אותה, אז היא יכולה להירגע. ומיד.
המילה הראשונה שלה היתה 'אניד', שמה של הכלבה הראשונה שלנו.
לא קר לה אף פעם, אני מכריחה אותה לצאת עם מעיל.
היא אוהבת לרוץ ולקפוץ ולשחק בכדורגל.
היא יכולה להעביר לילה שלם בקריאה, בלי לשים לב שהזמן עובר.
היא אוהבת לישון. עד מאוחר.
יש לה רגישות יוצאת דופן לבני המשפחה שלה - לאחיות שלה, לבני הדודים, להורים. גם לחברים.
יש לה טעם מאוד ספציפי באופנה, באוכל, במוסיקה. ולא תמיד הוא תואם לשלי.
יש לה לב רחב ומזמין, שקל לאהוב, ובזכותה הבית שלנו תמיד מלא בבעלי חיים, בילדים, ובהרבה רעש והמולה.
כשהייתי מתבוננת בה, בתינוקת צהובת השיער שלי, מסניפה, מחבקת, הלב שלי עצמי היה מתרחב עד כמעט להתפקע, וכל שיכולתי לחשוב עליו זה שיש בלבי מקום, בזכותה, לעוד 10 ילדים לפחות. 

והיום, האפרוח שלי, הקטן הצהוב, הילדת קסם שעזרה לי לצמוח ולהתגבש, שהפכה אותי לאמא ושעדיין מלמדת אותי יוםיום מהי סבלנות וכמה לב אחד קטן יכול לגדול. היום, היא חוגגת בת מצווה.

יום הולדת שמח, פרח שלי, ילדה אהובה.
אמן שתמיד יהיו ימייך עמוסים בשמחה ובהמולת צחוק, שיימלאו משאלות ליבך, שתדעי לאהוב ולסלוח, לכבד ולהתמיד, להתגבר ולהתרגש, בכל פעם מחדש.

אני אוהבת אותך, אמא.

נרות חנוכה, הדרכה מצולמת

בטח כבר סיפרתי פעם את הסיפור הזה, אבל לא אכפת לי - תקשיבו בכל זאת.

את חנוכה הראשון שלי כאדם בוגר פגשתי ביום הראשון בעבודה חדשה, 2 רגעים אחרי השחרור. התקבלתי לעבוד כסייעת בגן ילדים בקיבוץ עין גדי, והיום הראשון היה נר ראשון של חנוכה. והנה אני, משוחררת צעירה בת 21, יום ראשון בעבודה, 12 ילדים מתוקים מתוקים (יום ראשון, כן?), 24 הורים נרגשים אותם אני פוגשת לראשונה, צריכה להדליק נר ראשון של חנוכה - ואין לי מושג איך.

כאילו, הדלקנו נרות בבית ואכלנו סופגניות והכל, אבל מי זוכר את הברכות בעל פה?? בטח לא מי שמגיע מבית חצי אפיקורס, אחרי שירות של שנתיים בבסיס חיל אוויר רחוק מכל זיקה יהודית, אשכנזיה מבית טוב ואוי ואבוי לסבתא שלי אם היתה יודעת, אבל הייתי צריכה להיעזר בדף עזר שנתנו להורים. מזל שמדובר היה בקיבוץ עין גדי, שחבריו היו רחוקים מהמסורת עוד יותר ממני.

אבל, למרות כל המבוכה שסביב, באותו היום התאהבתי בחג על אמת. התאהבתי בשמחה שבו, בנצנוצי האורות בכל פינה, בשירה, בטעמים, בריחות. מאז הכנתי מאות לביבות בטעמים שונים - חלק מטוגנות וחלק אפויות, מאות סופגניות עם מילויים שונים (סבתא שלי תמיד היתה משאירה לי שתיים בצד בלי מילוי, נקיות וחפות), הדלקתי נרות בכל מיני מקומות בעולם והארתי את הלילות החשוכים של חודש כסלו בעשרות בתים, אבל החג ההוא, הראשון - זכור לי הכי לטובה.

לכבוד החג, כל שנה אני ממלאה את הבית בויטראז'ים מצוירים, בחנוכיות מעשי ידן של הבנות ובנרות ריחניים. שנה אחת גם כמעט שרפתי את הבית כי הענף עליו הדלקנו נרות היה דליק (כאילו, דא!). השנה החלטתי להוציא את ערכת השעווה שהבאתי איתי מישראל לפני שלוש שנים, ולהכין נרות עם הילדות. שלחתי אותן לחפש ביוטיוב הדרכה קלילה ובעברית, ויצאנו לדרך.

החומרים: כלי זכוכית בגדלים שונים - צנצנות ריקות, כלים שהיו בהם נרות ונשמרו כי הם יפים נורא ולא זורקים שום דבר בבית הזה.
שעווה - אפשר את זאתי של הביוקר, שנראית כמו גרגירי טפיוקה, או שעוות נרות שבת, מהפושטים השטוחים (בלי הפתיל).
שמנים ריחניים - אפשרי, לא הכרחי, אבל כיף גדול.
צבעי פסטל - צבעי שמן/ קריון/ שאריות צבע שיש בכל בית עם ילדים קטנים שאוהבים לפעמים, במקום לצבוע, רק לשבור את הצבעים לחתיכות קטנות.
פתיל - גם פה ,אפשר את אלה של הביוקר, או להשתמש בחוט קשירה פשוט.
קיסם עץ - בשביל לקשור את הפתיל שלא יברח פנימה כששופכים את השעווה.
סיר מים.
כלי להרתיח בו שעווה - אני השתמשתי בכוס זכוכית חלקה.
מקל לערבוב השעווה - אני השתמשתי בידית של כף עץ.
מגבת או כפפת מטבח ומבוגר אחראי. הכי חשוב מבוגר אחראי. אם אין לכם, תשאילו מהשכן.
קדימה, הדרכה מצולמת להכנת נרות יוצאת לדרך! מוכנים? 

שלב ראשון - איסוף כלי זכוכית שונים מרחבי הבית, בחירת שמנים ריחניים וצבעים. רואים את גרגירי הטפיוקה? אלו גרגירי השעווה.
גם ניתן לראות את חוט הקשירה קשור לקיסם, מדוד לגודל הכלי.
מאוחר יותר הוא יהפוך לפתיל.

כלי זכוכית ריק, מחכה לשעווה

אחרי בחירת הצבע לכל נר, עלינו לחתוך את הצבעים לחתיכות קטנות יותר, לעזור להן להימס בקלות

כאן רואים את יעל ממש מגרדת שבבי צבע לתוך השעווה. לא יודעת אם זה עדיף ככה לתהליך, אבל היא נהנתה מזה.

כוס עם פתיתי שעווה וצבע נכנסים לכוס.

כוס מוצבת בתוך סיר עם מים.

מבוגר אחראי מדליק אש ומתחיל לערבב.

בזהירות! המים מתחילים לרתוח מסביב ולקפוץ, ושעווה רותחת היא חמה מאוד!

לוקח זמן עד שהשעווה נמסה, בינתיים תראו כמה תמונות יפות.

כמעט מוכן! הצבע כבר נמס לגמרי וגם השעווה כבר נוזלית, אבל אנחנו רוצים נוזל קצת יותר מבריק. כשהשעווה מבריקה ואין גושים, אז מטפטפים כמה טיפות של שמן ריחני ומכבים את האש. ניגשים למשטח העבודה שלנו לשלב הסופי, כשהכוס עדיין בתוך סיר המים, בכדי לשמור על חום השעווה.

ככה מבריק. לצערי אין לי תמונות של מזיגת השעווה לכלים, אבל תאמינו לי שהשתמשתי במגבת כי הכוס חמה. רגע לפני מזיגת השעווה, טבלתי את הפתיל בשעווה והדבקתי אותו לתחתית הכוס, שלא יזוז. מה שאתם רואים כאן, זה פתיל של הביוקר.

כאן רואים אותי טובלת פתיל מחוט קשירה שוב ושוב בשעווה. הרעיון הוא לצפות את החוט בשעווה, כדי שזמן הבעירה שלו יהיה ארוך יותר. וגם כדי להדביק אותו לכלי.

פתיל קשור לקיסם, מודבק לכלי הזכוכית באמצעות שעווה מומסת.

 

רואים איזה יופי הפתיל עומד במקומו? כבר שפכתי שעווה, וצילמתי בצורה אמנותית.

זוכרים שאמרתי שהמים רותחים בבועות גדולות?

כאן אפשר להיווכח שאני לא מדברת שטויות (לפחות לא הפעם).

את הצבע הזה הבנות השיגו כששברו לשעווה צבע כחול עם צבע אדום.

עוד דרך נפלא ללמוד על עירבוב צבעים.

 

נר נוסף. יערה קוראת לו ג'ורג'. לעומת הנר האדום שלו קוראים פפה.

זה שהם שמנמנים מסביר את הרעיון, רק למי שרואה טלוויזיה ויש לו ילדה בת 4.

הנרות של יעל.

היא, דרך אגב, התנגדה נחרצות לשם ג'ורג'.

הנרות של עמית.

גם היא לא היתה מרוצה לגמרי מהשם.

עמית בודקת את הריחות מהנר שלה ונהנית מכל סניף.

השלל היומי. כבר הדלקנו 4 מהם, והריח אכן היה נפלא!

עד כאן ההדרכה המצולמת שלנו להפעם.

את הנרות המוכנים שלכם הניחו בצד ל-24 שעות לפחות עד שיתגבשו לגמרי, ותוכלו לתת מתנה/ להאיר לעצמכם את הלילה החשוך של חנוכה באור גדול.

חג חנוכה שמח לכולם <3 עינת