כשכל אחת מהבנות שלנו נולדו, שמנו עריסה קטנה צמודה למיטה שלנו, כדי שאוכל להניק ולהסניף ב-3 החודשים הראשונים לחייה.
אחר כך, לפי הספר, העברנו אותן לחדר משלהן, ואני הייתי מתרוצצת בין החדרים.
כשנולדה יערה, עוד גרנו בבית הראשון שלנו. בית קטן של 60 מטר רבוע, 2 חדרי שינה, ובח״לי התעקש שאין מקום בחדר הילדות למיטה נוספת, ובכלל הזאטוטה קטנה מדי, ובואי נשאיר אותה במיטה שלנו עוד קצת כי היא פיצקית וחמודה ממש.
כשעברנו לגואטמלה, קנינו לה מיטה קטנה חמודה ומיקמנו אותה ליד המיטה שלנו, כי חדר השינה שלנו ענק ויש מקום.
בכל בוקר, ולפעמים גם באמצע הלילה, היתה הזאטוטה יורדת מהמיטה שלה, וברגליים יחפות מדדה לעבר המיטה שלנו ומתמקמת בשקע צווארי, או באזור החם שביני לבינו. לפעמים ההתמקמות שלה היתה כל כך החלטית, שלי ולו כבר לא היה מקום על המיטה, ונאלצנו להתחשב בה ולהמשיך לישון בסלון (שם נרדמנו, מול הטלוויזיה, מה שמלכתחילה איפשר לה להתמקם בנוחות שכזו).
בשבוע שעבר החלטנו. החלטנו שהגיע הזמן (מזמן) לשינוי, ושיש לשפצר את חדר הילדות ולמזג את הצד הנמוך של המשפחה יחד. אז בשלב הראשון סידרנו את המשרד והפכנו אותו לחדר לימודים מזמין, הוצאנו את הספריה מחדר הילדות ומיקמנו אותה שם. באותה ההזדמנות גם העלינו מחדר האוכל את פינת היצירה שלהן והעברנו גם אותה למשרד, מה שפינה לי מקום בחדר האוכל לעיצוב חדש, אבל על כך ברשומה אחרת.
בשלב השני - צבענו את חדר הילדות בטורקיז ולילך. או, כפי שבח״לי מעדיף - בתכלת וסגול. השלב הזה היה צריך לכלול גם תליית התמונות והמדפים על הקירות, אבל רמון השיפוצניק יצא הביתה בשבת והבטיח לחזור בשבת הבאה לסיים את השלב הזה. הרגשתי לרגע כמו רס״ר נרגן, אבל בסוף נתתי לו פס.
השלב השלישי היה הכי מרגש, כי הוא כלל בחירת וקניית מיטת קומותיים, הרכבתה ומיקומה בחדר והעברת המיטה החמודה של הזאטוטה לחדר הילדות. בשלב הזה גם פינינו לזאטוטה מדף בארון הגדול שבחדר, והעברנו לשם את הבגדים שלה. השלב הזה קרה ביום חמישי. אחרי שסיימנו אותו, הילדות לא רצו לצאת מהחדר או לקום מהמיטה. למעשה, הן נשארו בחדר שלהן כמעט כל הצהריים ואחר הצהריים, ומעולם לא היתה הסכמה גורפת כל כך שהגיע הזמן לישון וללכת למיטה.
מיותר לציין כי הן לא באמת נרדמו מהר. הן נכנסו מהר למיטה, אבל אז התחיל דיון לגבי מי נרדמה קודם, וזאטוטה ניסתה לשכנע אותן שאם העיניים שלה עצומות זה סימן שהיא ישנה, ואז מה אם היא מדברת. אחר כך קומה ב׳ של המיטה זזה יותר מדי וקומה א׳ התלוננה שזה מזיז לה את המיטה מדי. אחר כך הן נזכרו שהן צמאות והלכו, בצורה מסודרת בטור עורפי, למטבח להביא מים. ואז כבר התפקענו והזעקנו לשמים שילכו לישון או שיישנו בחוץ. זה שלח אותן לכבות את האור וללכת לישון. שעה אחר כך עברתי שם והעברתי זאטוטה חזרה למיטה שלה.
היה לה מפחיד החושך, אז היא עברה לקומה א׳ של הקומותיים.
ואצלנו בחדר? שקט. שקט מאוד.
כי מי ידע שבלילה הראשון בלי אמא, יהיה הכי קשה לאמא.
אחר כך, לפי הספר, העברנו אותן לחדר משלהן, ואני הייתי מתרוצצת בין החדרים.
כשנולדה יערה, עוד גרנו בבית הראשון שלנו. בית קטן של 60 מטר רבוע, 2 חדרי שינה, ובח״לי התעקש שאין מקום בחדר הילדות למיטה נוספת, ובכלל הזאטוטה קטנה מדי, ובואי נשאיר אותה במיטה שלנו עוד קצת כי היא פיצקית וחמודה ממש.
כשעברנו לגואטמלה, קנינו לה מיטה קטנה חמודה ומיקמנו אותה ליד המיטה שלנו, כי חדר השינה שלנו ענק ויש מקום.
בכל בוקר, ולפעמים גם באמצע הלילה, היתה הזאטוטה יורדת מהמיטה שלה, וברגליים יחפות מדדה לעבר המיטה שלנו ומתמקמת בשקע צווארי, או באזור החם שביני לבינו. לפעמים ההתמקמות שלה היתה כל כך החלטית, שלי ולו כבר לא היה מקום על המיטה, ונאלצנו להתחשב בה ולהמשיך לישון בסלון (שם נרדמנו, מול הטלוויזיה, מה שמלכתחילה איפשר לה להתמקם בנוחות שכזו).
בשבוע שעבר החלטנו. החלטנו שהגיע הזמן (מזמן) לשינוי, ושיש לשפצר את חדר הילדות ולמזג את הצד הנמוך של המשפחה יחד. אז בשלב הראשון סידרנו את המשרד והפכנו אותו לחדר לימודים מזמין, הוצאנו את הספריה מחדר הילדות ומיקמנו אותה שם. באותה ההזדמנות גם העלינו מחדר האוכל את פינת היצירה שלהן והעברנו גם אותה למשרד, מה שפינה לי מקום בחדר האוכל לעיצוב חדש, אבל על כך ברשומה אחרת.
בשלב השני - צבענו את חדר הילדות בטורקיז ולילך. או, כפי שבח״לי מעדיף - בתכלת וסגול. השלב הזה היה צריך לכלול גם תליית התמונות והמדפים על הקירות, אבל רמון השיפוצניק יצא הביתה בשבת והבטיח לחזור בשבת הבאה לסיים את השלב הזה. הרגשתי לרגע כמו רס״ר נרגן, אבל בסוף נתתי לו פס.
השלב השלישי היה הכי מרגש, כי הוא כלל בחירת וקניית מיטת קומותיים, הרכבתה ומיקומה בחדר והעברת המיטה החמודה של הזאטוטה לחדר הילדות. בשלב הזה גם פינינו לזאטוטה מדף בארון הגדול שבחדר, והעברנו לשם את הבגדים שלה. השלב הזה קרה ביום חמישי. אחרי שסיימנו אותו, הילדות לא רצו לצאת מהחדר או לקום מהמיטה. למעשה, הן נשארו בחדר שלהן כמעט כל הצהריים ואחר הצהריים, ומעולם לא היתה הסכמה גורפת כל כך שהגיע הזמן לישון וללכת למיטה.
מיותר לציין כי הן לא באמת נרדמו מהר. הן נכנסו מהר למיטה, אבל אז התחיל דיון לגבי מי נרדמה קודם, וזאטוטה ניסתה לשכנע אותן שאם העיניים שלה עצומות זה סימן שהיא ישנה, ואז מה אם היא מדברת. אחר כך קומה ב׳ של המיטה זזה יותר מדי וקומה א׳ התלוננה שזה מזיז לה את המיטה מדי. אחר כך הן נזכרו שהן צמאות והלכו, בצורה מסודרת בטור עורפי, למטבח להביא מים. ואז כבר התפקענו והזעקנו לשמים שילכו לישון או שיישנו בחוץ. זה שלח אותן לכבות את האור וללכת לישון. שעה אחר כך עברתי שם והעברתי זאטוטה חזרה למיטה שלה.
היה לה מפחיד החושך, אז היא עברה לקומה א׳ של הקומותיים.
ואצלנו בחדר? שקט. שקט מאוד.
כי מי ידע שבלילה הראשון בלי אמא, יהיה הכי קשה לאמא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה