יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

קלאסה במרפאת השיניים

מבין שלוש בנותיי, רק הזאטוטה היתה הולכת לישון כל לילה עם בקבוק.
היא היתה מבקשת (או דורשת, או נחושה או מתעקשת, תקראו לזה איך שתקראו) את השוקו שלה והולכת למיטה - לפעמים נרדמת מיד, לפעמים מסיימת את כל הבקבוק, מניחה בצד ונרדמת. כן, אני יודעת, הגזמתי לגמרי. הילדה גדלה בהזנחה פושעת ורשויות הרווחה מתדפקות על דלת ביתי ברגעים אלה. מזל שאני לא בבית.

בכל מקרה, השוקו עשה את שלו, ולזאטוטה בת 4 יש חורים בשיניים.
מיד פניתי למקורות יודעי דבר ושאלתי מי מהם מכיר רופא שיניים שמטפל בילדים. מסתבר שלואיסה, המורה שלי לספרדית, מטפחת אחים ובני דודים, וכולם רופאי שיניים. וכך, ביום רביעי האחרון, התייצבנו זאטוטה אחת ואנוכי במרפאתו של ד"ר פרדרס אשר באחד מהאזורים המפוארים בגואטמלה סיטי.
השכונה בה ממוקמת המרפאה הינה של בתים פרטיים, כבישים רחבים, מדרכות מסודרות, גינון מושקע ושומר בכניסה, באמצעה של העיר הסואנת. בכניסה למרפאה, מדרגות מעוצבות מובילות למעלה, בעיטור של קרמיקה מצוירת ביד וקירות הצבועים בווש חום (זה בעצם צבע חום שעשו עליו וויש). חדר הקבלה היה מפואר גם כן, עם פקידת קבלה מחויכת שהזמינה אותי לשבת על הכורסא הרכה, הרקומה גם היא בגוונים של חום, וכשביקשתי ללכת לשירותים, הכניסה אותי ביראת כבוד לחדר שירותים מעוטר במראות סביב סביב, בו אוכל גם למצוא, בעת הצורך, מי פה ומשחת שיניים. מפנק.
בהגיע תורה של הזאטוטה לשבת על כס הכבוד, נכנסנו לחדר הטיפול, שם פגש אותנו כסא מוכר עד להכאיב בצבע כתום חמרה. מול הכסא הוצב חלון רחב ידיים, ומעברו השני, קיר מעוטר במזרקה מעוצבת בסגנון קולוניאלי. זה כמובן נועד להרגיע את המטופל, היושב על כסא המחמד, ואכן זאטוטתי היתה רגועה. היא ישבה על הכסא בחדווה, צחקקה כאשר הרופא משך אותה עד למשענת הכסא כדי שתגיע עם ראשה למקום הראוי, פתחה את הפה בלי בעיה ולגמרי לא היה לה מושג. היא לא ידעה.
האמת, שהבדיקה הראשונית הזו לא היתה נוראית כל כך. גילינו שיש לה חורים בשיניים (ידענו). גילינו כמה חורים יש לה (לא ידענו). הרופא שם דבק זמני שייבש לה את השיניים ויימנע הגדלה של החורים (היא ירקה דבק למשך 10 הדקות שלאחר מכן). קבענו תור לתחילת הטיפולים לשבוע שלאחר מכן ובאנו לצאת חזרה הביתה, עם דרישה לא לאכול שעתיים שלמות.
כמעט והכתרתי את הביקור כביקור רופא שיניים הכי מוצלח שהיה לי אי פעם. גם כי לא אני זו שישבה על הכסא, וגם כי הוא היה מעוצב, נעים, מפנק. קלאסה.
אבל, רגע לפני שיצאנו מהמרפאה, קרא לי הרופא לחדרו. "אל תגידי שום דבר לגבי הזריקה המרדימה", הוא ביקש ממני, "וגם, החצאית שלך מורמת מאחורה, לא כדאי לך לצאת ככה לרחוב".

קלאסה.


עד לפדיחה הבאה, נשיקות <3 עינת

יום רביעי, 27 ביולי 2016

שלום כתה א'

אני עומדת בצד ומתבוננת.

כבר כמעט חודשיים שאני מגיעה לשיעורי הזומבה בג'ים שלנו, פעמיים בשבוע. אני פוגשת שם את אותן הנשים, מברכת אותן בבוקר טוב, אפילו מחליפה צ'וקלה עם מי שעומדת לידי (chocala - כיף) כששיר מסוים עושה לכולנו טוב על הלב וזכרנו את כל הצעדים.

אבל בהפוגות שבין השירים, כשקבוצות קבוצות חוברות להן יחדיו ומשוחחות שיחות חולין, או מתלוצצות על ענייני דיומא, אני עומדת מהצד.

זה לא שאני ביישנית במיוחד, או שאני לא דוברת את השפה. זה שאני ביישנית במעט ואני לא שוחה בשפה. אני לא מבינה את כל הבדיחות שמתרוצצות סביבי, ונראה כאילו השיחות שאני כן משתתפת בהן סובבות סביב ישראל והעברית וזה שיש לי 3 בנות מקסימות ושהן נולדו בישראל ושהן דוברות עברית.

ואני יודעת שזה רק עניין של זמן, אבל רבאק! 3 שנים אני כאן, לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

לפני כחודש אחת מהאמהות בקבוצת הקראטה של יעל ביקשה שאכין לה תיק, היא רוצה לתת במתנה למישהי מגרמניה. ישבתי והכנתי מלאן'תלפים תיקים, בגדלים שונים, בשילוב עם בדים מקומיים. הראיתי לה אותם, היא צילמה את חלקם בכדי להתייעץ עם הבת שלה, ואמרה שתגיד לי איזה היא רוצה. זה היה לפני חודש, מאז היא לא פנתה אליי שוב לגבי התיקים. אמרה לי מישהי מקומית, שלגואטמלים קשה להגיד לא תודה, והם יכולים להשאיר אותך תלוי בין שמיים לארץ עד קץ כלות.

ואני יודעת שזה רק עניין של תרבות, אבל רבאק!! 3 שנים אני כאן. לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

מחר אנחנו טסים לביקור בישראל. המזוודות כבר ארוזות, הילדות כבר מוכנות, את הכלבה אוספים היום, העוזרת מודעת ללו"ז ולתפקידה בכח, המדריכים של הבנות יודעים שהבנות לא יגיעו באוגוסט לשיעורי הקראטה והבלט, המורות לספרדית ולמתמטיקה כבר נתנו שיעורים לחופשה, מתנות כבר נאספו והמקרר כבר כמעט והתרוקן, החברים והמשפחה בארץ יודעים מתי ואיפה נפגשים, וציפיות תואמו.

3 שנים שאני כאן, אני שוחה בחומר.

שוחים בחומר
נשיקות <3, עינת

ועוד משהו אחרון: אני יודעת שלא ביקרתי הרבה זמן בבלוג שלי. ממש התגעגעתי.  

יום שבת, 4 ביוני 2016

להיות אמא ישראלית בחו"ל

פסח בא והלך.
יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות חלפו גם הם.
יש משהו בשהות בגולה שמרחיק אותך ומקרב אותך בו זמנית לאירועים מכוננים בתרבות היהודית-ישראלית. מצד אחד אין לי דגלי ישראל בכל פינת רחוב, אין שירי יום זיכרון ברדיו, אין סגירת בתי עסק או חגיגות על במות במרכז העיר. 
מצד שני - יש רצון עז לשמר את המסורת, מתוך אחריות אמהית לילדות שלי ומתוך אהבת המסורת. אז נפגשים עם ישראלים, ומדליקים נר זיכרון, ומדברים בבית על ישראל ומכינים אוכל עם זיכרון ישראלי.
וככה, לכבוד יום העצמאות (וגם קצת לכבוד יום ההולדת שלי שהיה וחלף והיה נפלא, תודה ששאלתם) הזמנו כמה חברים ישראלים וכמה שהם לא לארוחת עלאש מסורתית עם מלא סלטים (וגם פלאפל). ישבנו סביב לשולחן - הולנדי אחד, אמריקאיות שתיים, גואטמלית אחת וארבעה ישראלים. דיברנו עברית, אנגלית וספרדית ואכלנו סלטים ישראליים וגואטמלים ואירופאים בצלחות קרמיקה מקומיות שקניתי לי ליומולדת. קיבוץ גלויות זה כאן.

זוכרים את הפלאפל מהרשומה הקודמת?
אז הכנתי שוב, הפעם לכבוד בח"לי שפיספס
את הפעם שעברה
חומוס מעשה ידיי, עם טחינה,
פטריות וגרגירי חומוס
סלט קישואים הונגרי וסלט מטבוחה מרוקאי


כרוב כבוש, פלפלים קלויים וחציל קלוי בשום וכוסברה

באירוע אחר, אליו הוזמנו רק נשים מהקהילה, חגגנו יום העצמאות יחד עם יום האשה. זה היה האירוע הכי היי סוסאייטי שהייתי בו בחיים! בחתונה שלי לא היו 2 כוסות על רגל לכל סועד וזמרת ששרה אדית פיאף בלייב. לעומת זאת, בחתונה שלי 4 גברברים החזיקו חופה עבודת יד, וחבר נוסף הכין דיסקים של מוזיקה שתתנגן ברקע ואז חבר של ההורים הלך והביא מהאוטו דיסק מזרחי כדי שנוכל לרקוד קצת, אז אולי זו לא השוואה טובה.



הנשים של חיי. 
דרך אגב - לאירוע של ארוחת צהריים בחצר של מישהו, לא כדאי לבוא עם נעלי עקב. החורים שהשארתי בדשא מפדחים כמעט כמו כתמי הבוץ שנשארו לי עדיין על נעלי הזמש.


חוץ מאירועים ישראליים וקהילתיים, גם ציינו השבוע אירוע יהודי דווקא, את ראש חודש סיוון, נפגשנו עם ילדים והבנות הכינו טנא ופירות מפלסטלינה. ומאחר ואנו בגואטמלה ולא בישראל, אז בטנא שלנו היה אבטיח, תות, ענבים, בננה ואננס. פירות ארצנו הנוכחית.





















את חודש ישראל, חתם ערב ישראלי - מיוחד לישראלים -  במרכז היהודי בגואטמלה. סידרנו לנו בייביסיטר - שזה מאורע בפני עצמו וג'ימלאיה ג'ים לבח"לי שדחף והתעקש, השארנו לה רשימת טלפונים למקרי חירום, יידענו את כל השכנים שאם יש ריח שריפה אז שירוצו עם מטף, הזמנו 4 מגשים של פיצה (ל-3 ילדות ממוצע גילאים 8 ובייביסיטר אחת, כן?!), ויצאנו לדרך. מה עושים בערב ישראלי? מסתבר שמה שעושים בכל מפגש משפחתי - מדברים הרבה, אוכלים הרבה יותר וזהו בעצם (זוכרים את הרשומה האחרונה? אז כזה). אה! והיה קפה טורקי בפינג'ן, כי מילואים זה משהו שכולנו מתגעגעים אליו פה...


וגם מצטלמים יחד. זה הצד של המצלמות.
וככה נגמר לנו החודש. הוא היה גדוש ומשמח, מלא בפעילויות, והפעם גם השתדלנו להשתתף בהן. כי מסתבר שבקהילה דוקא חוגגים ככה כל שנה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: חדווה, ציידת האריות, המליטה. אני אתרברב בכלבלבים ברשומה הבאה - Stay tuned!