יום שני, 5 ביוני 2017

מתי בפעם האחרונה עשית משהו לראשונה?

את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה.
למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל בוקר - מתי לאחרונה עשינו משהו בפעם הראשונה.
בתמונה - ספל קרמיקה בפוזה מגרה

אני מניחה שהכוונה שלו היתה שונה, אבל אני תמיד חייבת לקחת את הרעיונות הללו רחוק מדי, וכבר הרבה זמן שלא סיפרתי לכם על היכולת המדהימה שלי לייצר פאדיחות מושקעות. אז תקשיבו לאחרונה שלי, שלקחה את המשפט שלעיל והעמידה אותו בראש חוצות.

הכל התחיל אתמול, כשיצאתי מהבית לעבר החווה של בח"לי (בחיר ליבי, החקלאי המוכשר), יחד עם בנותיי והכהבלה, עם מיכל דלק כמעט ריק. כבר כמעט חודשיים שאני עם האוטו החדש החתיך שלי, ויכולות שריפת הדלק שלו הינם עדיין חידה בעיניי. יש שיגידו, שכשנורת הדלק נדלקת, אין צורך להתחכם וכדאי ללכת ולתדלק. לא אני. אני ראיתי שהשעון ממליץ לי לתדלק עוד 90 ק"מ, והתוכנית שלי היתה לנסוע 60, וזה מכבר רציתי לראות כמה קילומטרים יכול הרכב החתיך שלי לנסוע על מיכל שלם. אז נסעתי, והחזקתי את עצמי חזק לא לעצור באף תחנת דלק בדרך (מפוקפקת ככל שתהיה). המיכל השתנה עם הדרך. ירד ל80, ל70, ל60. עלה שוב ל70 והגיע עד 50. ואני? לא חששתי בכלל. והרי גם הצטמצמה לי הדרך, אז מה הבעיה? לחווה של הבחור הגענו עם כמעט 40 ק"מ ספייר במיכל, ו30 ק"מ נסיעה לתחנת הדלק שאליה האוטו התרגל. אוטו מפונק, כבר אמרתי?

הנה כמה תמונות מהחווה, כולל של האוטו החתיך שלי.
מסדרון הכניסה למשרדים, בפריחה מלאה

חלון לים הירוק

וואו! איזה אוטו חתיך! של מי?

צועדת על אדמה לא מוכרת

זו החממה החדשה של המוכשר הפרטי שלי. צילמתי כי אני גאה
בסוף הביקור, רגועה וטובת לב, העמסתי את הבנות הרטובות שלי (הן הביאו איתן רובי מים, אל תשאלו) ואת הכהבלה על האוטו ויצאנו לדרך. בתוכנית - לנסוע הכי רגוע שאפשר עד לתחנת הדלק הקרובה, מרחק 31 ק"מ מהחווה. בפועל - להיתקע עם מיכל ריק אחרי 19.
כן, כן. אתמול, בפעם הראשונה בחיי, נתקעתי בלי דלק באמצע שומקום. לא הישג מרשים, לכאורה, אבל כזה שידובר בו עוד רבות.
למעשה, בח"לי (שיחיה עוד שנים ארוכות, אמן) רצה לקלל אותי נמרצות, אני בטוחה, כשנאלץ לעלות על האוטו באמצע יום עבודה ולצאת לכיווני (בגשם זלעפות, כדי שיהיה מעניין) עם מיכל רזרבי, אבל במקום זאת הוא רק סינן "שתהיי בריאה", ובא.

מאוחר יותר באותו היום, ראינו את "וונדר וומן" עם גל גדות המהממת, וניסינו לנער את החוויה הזו מהזיכרון שלנו, אבל אין סיכוי. הבנות שלי יספרו עוד שנים על אותה הפעם, שאמא שלהן חשבה שהיא מסוגלת לנצח מיכל דלק.
לו רק הייתי גל גדות.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: היום הצלחנו לעשות שוב משהו לראשונה, אבל על כך בפעם הבאה :)

יום חמישי, 25 במאי 2017

מתנת בת המצווה

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על מתנת בת המצווה של יעל.
כמו שאתם ודאי זוכרים, בכורתי חגגה השנה 12 חורפים (אפשר לקרוא על זה כאן). הרבה חשבתי איך לחגוג לה.
עצם העובדה שאנו לא חיים בישראל צמצמה לי את האפשרויות - אין מסיבה באולם, אין בוק תמונות או שאר הדברים שעושות בנות מצווה בישראל.
מאחר ואנו לא חברות בקבוצת התרבות הישראלית שבמרכז הקהילתי בגואטמלה סיטי, נפסלה האפשרות לחגוג יחד עם בנות גילה ו"לעלות לתורה" בטקס רב משמעות בבית הכנסת הקהילתי.
אבל מה שכן היה באמתחתי, זה הטקס היהודי והערכים המשפחתיים שחשובים לי לשמר. לכן, פניתי בשקט בשקט לבנות המשפחה שלנו וביקשתי מהן שייקחו חלק במתנת יום ההולדת של יעל.
המחשבה שעמדה מאחוריו, הוא שמשפחה יהודית מבלה זמן רב סביב שולחן האוכל - בחגים, בשבתות, במפגשים חברתיים. שולחן האוכל לא רק מרכז מסורת, אלא יצירתיות, ליכוד משפחתי וזכרונות טובים (וגם כאלה שעולים לך על העצבים, אך חיוניים בכל משפחה). יחד עם האמהות, הסבתות, הדודות, אספנו את הזיכרונות הללו ואיגדנו אותם לספר מתכונים יחיד ומיוחד, כי כל כולו הוא רק שלנו.
לאט לאט שלחו לי הדודות והסבתות מתכונים. כאלה שעברו להן בירושה במשפחה, כזה ששינו והתאימו לטעמן שלהן, כאלה שמוגשים בחגים ובשבתות, כאלה שמשפחתן הגרעינית שלהן לא תוותר עליהם. הן שלחו לי את טעם המטבח שלהן, תיבלו אותו בסיפורים והסברים, וצילחתו אותו גם בתמונות.
ואני, אני שמחתי שלעמית יש חוג בלט, כי בזמן הזה הייתי יושבת מול המחשב, מבלי שיעל תראה, ומקלידה את המתכונים במתכונת אחידה, מצרפת את התמונות המתאימות ובוחרת תמונות נוספות של יעל ושל בנות המשפחה, מתקופות שונות של חייה.
את ההדפסה עשינו בגואטמלה, משימה משעשעת בפני עצמה, כי עברית היא לא שפת המקור כאן.. הכי מצחיק היה שהייתי צריכה לזכור לבקש שאת הספר נקרא מימין לשמאל, ולא להיפך.
את טקס בת המצווה שלה, יעל חגגה עם 2 הסבתות שלה שהגיעו במיוחד יחד. סביב השולחן ישבו אחיותיה, הסבתות ואני, ולשנו חלה לשבת. יעל בירכה על הפרשת החלה לראשונה, וניהלה את הטקס בכשרון רב.
ביום שישי, כשבירכנו על החלה הראשונה שלה, הגשנו ליעל את ספר המתכונים האישי שלה "שולחן לשבט", והתרגשנו יחד איתה כשהבינה את ההשקעה שעמדה מאחוריו.

הנה כמה תמונות מהספר, שתוכלו להתרגש גם כן.




הספר והמתכון הראשון שנוסה בו - הקובנה

 מזל שיש לי עוד שנתיים שלמות לחשוב מה לעשות לבת המצווה של עמית, כי הפרויקט הזה היה מספיק גדול בשביל כל השלוש :)


נשיקות <3 עינת

יום שבת, 20 במאי 2017

יום האם 2017

כשהיינו ילדים, יום האם היה מאורע מכונן.
זה היה יום שבו ישבנו בגן או בבית הספר, וציירנו/כתבנו/הדבקנו/שוררנו משהו לאמא. זה היה מלווה בטקס שבו כל האמהות ישבו מסביב, והיינו מזמרים להן - אמא יקרה לי, יקרה.
זה היה מתוק ומרגש, בעיקר לאמהות, ומילא גם את ליבן וגם את המגירות בבית ביצירות ומחברות שירים (שחלקן נשמרות עד היום אצל אמהות משקיעות במיוחד).
מאז החג התפתח בארץ והפך ליום המשפחה, וגם אני הפכתי לאמא וזכיתי להתרגש מ'אמא, הו אמא, חבקיני חזק'. אבל מה, הילדות שלי מעולם לא הלכו לגנים או לבתי ספר, וכך נחסכו ממני טקסים מרגשים ומגירות מלאות (לא באמת, יש לי מלא!!! יצירות שמורות במגירה). מה שכן, אני לא אחת שתזניח הזדמנות להביע הערכה ואהבה, וכך ביום האם האחרון (שנחגג שבוע שעבר בגואטמלה, והוא עדיין יום האם. חוגגים פה גם יום האב ויום הילד ויום הסבים, כך שכולם מרוויחים) לקחתי את בנותיי לחגוג לאמא שלהן.
מה עשינו? פשוט. נתתי להן את האפשרות לבחור איזו מתנה שירצו (לעצמן) שיש בה ערך חינוכי. כזו שירוויחו ממנה. וגם אני.
יערה בחרה פאזל של חתולים, וערכה ליצירת גבס וצביעה, כמו שהיינו ילדים.



עמית בחרה לעצמה בית לבניה תלת מימדי, והרוויחה שלוש שעות של זמן איכות איתי, כי בנינו אותו יחד

אפילו תאורת גן ופנים יש בו, בבית הזה.

ו...הוא נפתח!

חדר שינה ואמבטיה
כסא הנדנדה בגזוזטרא


שולחן גן

פינת אוכל ומטבח

כרכוב בכניסה לבית
חיפשתי הזדמנות לכתוב 'כרכוב'
 ויעל בחרה לה כרית ושמיכה, אותה חיברה בתפירה ובקשירה

רואים איך היא שמחה?
מה שלא רואים, זה שרגלי
הג'מוס שלה מקופלות
היטב כדי להיכנס
מתחת לשמיכה

אבל החגיגות לא נגמרו כאן, כי גם בחוגים של הבנות חגגו לי, ולא בשירה ויצירה - אלא בדם יזע ודמעות.
לוח גדול הוצב בכניסה לג'ים, ובו ילדים כתבו ברכות לאמא. זו הברכה האישית שלי.

מזיעה בשיעור קראטה





כן. אז עשיתי פלייה, ורלווה, וקיאהההה!! וכל מה שהבנות שלי עושות בחוגים שלהם, ובניתי וצבעתי וראיתי אותן מתפתחות ושמחות ויוצרות ומתבגרות, וזו בעצם המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש לי ליום האם. תודה לכן בנותיי, שאתן חלק מחיי.

שכל יום יהיה יום אם שמח <3 עינת