יום שבת, 11 בנובמבר 2017

שבוע טוב

וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו.
הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה.
טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה.
אולי רק בלב.
טוב, רק אני.
אבל 4 שנים. וואו!
ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת.
תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (רק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר).

ביום שני יצאתי באיחור לשיעור שלי, כדי להוריד בדרך את הבלרינה בג'ים, כי היו לה חזרות גנרליות. בשיעור גיליתי שכל מה שעבדתי עליו בפרויקט האחרון שלי היה בזבוז זמן גדול, והחומר מלא האבנים הקטנטנות שקניתי לציפוי המדף שבניתי, היה החומר הלא נכון. בדרך הביתה עצרתי לקנות את החומר הנכון ומיד כשהגעתי הביתה (אחרי שטרפתי את ארוחת הערב שהבנות הכינו כי הייתי רעבה טילים), התחלתי לצפות את המדף בחומר החדש.

ביום שלישי בבוקר קמתי לעשות עוד שכבת ציפוי על המדף ויצאתי עם הקראטיסטית לשיעור הפרטי שלה. חזרתי הביתה לעבוד עוד על המדף - בעיקר להחליק ולתקן חלקים שלא צופו טוב, כי ככה זה כשאין 24 שעות טבין ותקילין בין כל שכבה. ב2 בצהריים יצאנו עם הבלרינה לכיוון האולם (שנמצא בעיר, והוא חלק מהאוניברסיטה שלי) כדי לשים אותה שם לחזרות גנרליות גנרליות. אבא שלה אסף אותה משם ב7, כי אנחנו היינו צריכות לחזור הביתה ולהתארגן שוב ליציאה לשיעור הקראטה של הבכורה. בינתיים החלקתי עוד את הציפוי הנכון.

ביום רביעי קמתי בבוקר לסיים את ההחלקה ולצבוע את המדף, וגיליתי שהספריי שיש לי לא מספיק. אז יצאתי לקנות ספריי. קניתי גם בתי מנורה וכבלים ומפסק ותקע, כי יש לי פרויקט נוסף שהייתי אמורה להגיש היום אבל קיבלנו דחיה לשבוע הבא. בינתיים גם ניגשתי לחנות הדפוס הקטנה שבמרכז המסחרי, כדי להדפיס פוסטר מאיר עיניים המתאר את הפרויקט שלי בצורה מאירת עיניים. חזרתי אחרי שעה כי היה תור בחנות הדפוס. בבית צבעתי צד אחד של הפרויקט, חיכיתי, ואז צבעתי צד שני. לא חיכיתי מספיק זמן וכבר לא היה לי איך לתקן, אז הבטחתי לעצמי להציג את המדף מהזווית הנכונה בלבד. בצהריים יצאנו לכיוון השיעור שלי, כולנו יחד, כי לבלרינה היה מופע בערב. הצגתי את המדף שלי בהצלחה גדולה. מסתבר שאני לא היחידה שנאבקה בחומר הציפוי. אני אולי היחידה שקנתה 3 חומרים עד שמצאה את הנכון, אבל אני לפחות הספקתי לצבוע (אנחת רווחה מתבקשת כרגע מקהל המאזינים). הבנות בינתיים שיחקו במכשירים האלקטרוניים שלנו. השיעור נגמר מוקדם אז הלכנו לאכול משהו קטן (נמצא כי הסאבווי טעים מאוד לבנותיי אנינות הטעם והסנביץ' טונה שלהם הוא משו משו). השארתי את הבנות על שולחנות אזור המזון לשחק טאקי והלכתי לשיעור השני שלי. אחרי פחות מ20 דקות של חמדעלך, שוחררתי מהשיעור והלכתי להכין את הבלרינה למופע. כשהגעתי לאזור טורניר הטאקי, גיליתי שלבלרינה נקרע הגרביון בתאונת שירותים מצערת, ולכן לאחר שאיפרתי אותה, יצאנו במהירות לחנות הבלט הקרובה למקום (2 ק"מ) וקנינו 2 זוגות גרביונים חדשים, ליתר ביטחון. לקח לנו 20 דקות לחזור לאוניברסיטה. הבלרינה הלחוצה נרגעה כשהגענו, ואנחנו מילאנו את הזמן באכילת ממתקים שנמכרו בכניסה לאולם, באריזות מהודרות לכבוד הבלרינות. המופע היה מוצלח פלוס פלוס, והביתה הגענו מלאות מרץ ושבעות, כי בדרך הביתה עצרנו במקדונלדס. 10 בלילה.

ביום חמישי שוב יצאנו לשיעור קראטה, קראטיסטית בכורה ואני. כשחזרנו הביתה התחלתי (שוב) לעבוד על הפרויקט האחרון אחרון שלי לסמסטר הזה, כי מה שעשיתי עד עכשיו היה זבל גמור. בצהריים הספקתי קצת לנוח, וב3 וחצי יצאנו, בלרינה אחת ואחותה הקטנה, לכיוון האוניברסיטה שלי, למופע השני. הגענו בזמן בכדי לעבור (שוב) בסאבווי ולקנות סנביצ'ים טונה לכולם ושחררנו את הבלרינה להתארגן. בינתיים זאטוטה אחת ואמא שלה (אני) הלכו לטייל בגנים הנפלאים של האוניברסיטה, והתעייפנו כמו שצריך. עד שהתחיל המופע, זאטוטה הספיקה לפרוץ בבכי מעורר רחמים לפחות פעמיים כי קניתי מתנה רק לבלרינה ולא לה, ונרגעה רק אחרי שקניתי לה שקית קטנה של ממתקים, אותם היא אכלה בחדווה. בעצם היא אכלה רק את המרשמלו. את הסוכריות החמצמצות האדומות היא פיזרה על רצפת האולם. ב9 היא כבר ישנה עליי נחרצות וכשאספנו את הבלרינה אחרי המופע, נזהרתי לא ליפול יחד איתה ממדרגות האיסוף. היא התעוררה כשהנחתי אותה באוטו.

ביום שישי לא החלפנו את הפיג'מות. בכלל. יעל בעצם כן, כי היא התקלחה בבוקר כדי שאוכל לסרק אותה היטב, כי מסתבר שיש כינים גם בגואטמלה. 

וואו.
שרדתם איתי את השבוע הזה?
אז מגיעות לכם תמונות מרגיעות של טיולים פסטורליים בשבילי האוניברסיטה.












בסוף הסיור, הבנות אמרו שהן היו שמחות להגיע כל יום ללמוד כאן. אז לקחתי את עצתן, ונרשמתי לקורסים בסמסטר הבא שתופסים לי כמעט כל יום בשבוע.

תמונה אחת אחרונה מהמופע המרגש של הבלרינה. טוב אולי שתיים.



בגדול, אני מקווה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה מלאה בשמחות כאלה תמיד.

נשיקות <3 עינת

יום רביעי, 6 בספטמבר 2017

למה צריך שיהיה חתול בבית

שבוע שעבר התקשר אליי הוגו. הוגו הוא הבעלים של חנות החיות בה אנחנו קונים מזון ושאר עניינים לבעלי החיים שלנו. החנו גם נותנת שירותי פנסיון, וטרינריה וגרומינג (שזה שם יפה יותר למקלחת לכלב). מדי חודש הוגו או מי מטעמו מתקשר להודיע לנו שהכלבה שלנו מסריחה ושהגיע הזמן לקלח אותה. כזה מין שירות הוא נותן.
אז שבוע שעבר התקשר הוגו להזכיר לנו שהגיע הזמן למקלחת החודשית של הכהבלה.
בישרתי לו את הבשורה המרה.
הוא החניק דמעה. או ככה לפחות היה נדמה לי, כי מיד אחר כך הוא שאל איזה כלב אחר לחפש לנו. עוד הוא הוסיף, כי הם הגדילו את החנו ושכדאי לנו להגיע כי יש מלא חיות חדשות.
אז ביום שבת נכנסנו לחנות החדשה, ומיד הכניסו אותנו לחדר הפרטי של הסמורים. שלושה סמורים היו לו, להוגו. 2 נקבות וזכר אחד (שכבר נמכר, שיט!). כמובן שהוצאנו אותם מהכלוב שלהם והתכרבלנו איתם נורא, וצחקנו כשהם נכנסו לי לשרוול והתהלכו לי על השכמות, וגם נגעלנו כמו שצריך כשאחד מהם הלך לפינה וחירבן. ייאמר לזכותו(ה) שהוא עשה את זה בפינה ולא על השכמות שלי.
אמא! דרשו השלוש, תקני לנו סמור! כי הוא חמוד ויש לו פרווה נעימה והוא אוכל אוכל של חתולים שכבר יש לנו ואפשר להתכרבל איתו והוא עולה רק 400$!
אוקיי, עניתי לג'ונגל הפרטי שלי, אני צריכה לחשוב על זה. בכל זאת, לא נעים להרוג 400$ והרי אנחנו מוצלחים בבית בנושא הזה.
וככה עברו להם כמה ימים שקטים. ביום ראשון הן נתנו לי לחשוב על זה. ביום שני יעל נכנסה לאינטרנט וקראה קצת על סמורים והסוגים השונים שלהם וגם אם אפשר לגדל אותם יחד עם חתולים בבית (מסתבר שאפשר). ביום שלישי הן ראו סרט מדליק על דובים וחשבו שזו חיה ממש מתוקה לגדל. אני מיד קפצתי על ההזדמנות והכרזת, דב! דב אני מוכנה לקנות לכן. אבל רק דב! לא סמור, לא כלב, דב! אם תמצאו למכירה דב בגואטמלה, אני מבטיחה לכן שאקנה אותו. ואל תדאגו, אני אסביר לאבא שלכן והוא יסכים גם. אבל אמא, קיטרה הזאטוטה, הבטחת לנו סמור! לא הבטחתי, טענתי..אוקיי! ענתה בחדווה, אז דב.
כי בינינו, מאיפה לעזאזל הן ימצאו דב למכירה?!?!
היום יעל התחילה לחפש. מסתבר שיש אתר מיוחד למי שרוצה לקנות דובים. למרבה הפלא, כשהיא הקישה את מילות החיפוש bears for sale, היא מצאה אחד. אם בא לכם גם, הנה לינק.



בתמונה: דב פנדה.
בבוקר, כשהן סיפרו לדלילה, עוזרת הבית הגיבורה שלנו, שאמא קונה להן דב, דלילה נבהלה נורא. כי היא יודעת מי ינקה אחרי הדב הזה, וזה לא אף אחת מהבנות שלי...


עד הפעם הבאה, נשיקות <3 עינת

יום רביעי, 30 באוגוסט 2017

נפלאות האקדמיה

כשהייתי קטנה, למדנו בבית הספר על האימפריה היוונית ועל הנפלאות שהיא הנחילה לעולמנו - האולימפיאדה, הדמוקרטיה, האקרופוליס והאקדמיה. אני זוכרת איך קראתי בשקיקה על המוסד האקדמי הראשון, שקיבל לשורותיו מלומדים וסקרנים בעלי יכולת, ונתן לסקרנות שלהם קורת גג. חשבתי לעצמי, כמה זה נפלא, ללמוד. לשבת עם סקרנים נוספים, כמוני, ולחשוב ביחד. להעשיר את הדעת.
אחר כך גדלתי, וגיליתי שהמוסד האקדמי הוא לא אופורי כפי שציירתי לי, ושאני צריכה גם לעמוד בדרישות מסובכות כמו מבחנים, ועבודות וסמינריונים. פתאום יצא לי קצת החשק. אולי זה היה המקצוע שבחרתי ללמוד (בלשנות, עם כל כמה שזה מעניין, חייבה אותי לשקוד על תפקידו של המושא העקיף והתפקיד של המפיק בה' הידיעה. בחרתי לא לשקוד), אולי זה היה התזמון שלא היה מתאים. בכל מקרה, למרות הפצרותיו של סבא נתן, שדגל בכוחה של ההשכלה, לא סיימתי את לימודיי. התחתנתי, ילדתי 3 פעמים, בניתי בית ועברתי ממנו פעם אחת, שנייה, שלישית. והופ! הנה עברו להן 15 שנה מאז הרגע ההוא שנרשמתי לאוניברסיטה והפספוס כבר נשכח ממני לגמרי. 
אבל הרצון ללמוד לא נעלם, אלא רק חיכה לו להתגבש למוטיבציה. והנה היא הגיעה, המוטיבציה. היא הגיעה מתוך צורך עמוק למימוש וללמידה. מתוך החשש לעמוד במקום. מתוך דגדוג בקצות האצבעות. אז שיחררתי את הילדות לקייטנה (זוכרים את זה?) והלכתי לי לחפש לי אוניברסיטה, ואני שמחה לבשר לכם שמצאתי! אוניברסיטת פרנסיסקו מרוקין בגואטמלה. באותו היום שמצאתי, ניגשתי למחלקה המתאימה וביררתי מה עליי לעשות כדי להתקבל ללימודי תעודה (מסתבר שתעודת סיום לימודים, שאין לי, כי כבר עברו 20 שנה, מכתב שמספר להם למה אני רוצה ללמוד אצלם במחלקה וכסף). חזרתי הביתה מרוממת נפש. כתבתי מכתב (בספרדית!) מלא התלהבות ותחינה, והתקבלתי ללימודי עיצוב תעשייתי באחת האוניברסיטאות היפות בעולם. לא צוחקת, תראו!


המדשאה ממול הקמפוס. בצד השני של הכביש זורם לו נחל

חצר פנימית בתוך הקמפוס

אני חושב, משמע אני קיים. או משמע אני UFM, שזה קיצור לשם האוניברסיטה


אני לומדת 4 ימים בשבוע, שעתיים כל פעם, עם מרצים שקטנים ממני בחצי, ונהנית מכל רגע. בשיעור אחד אני בונה מכונות מגניבות (יכולים לראות בעמוד הפייסבוק שלי) ובשני אני לומדת על אמנות. אז כן, אני עדיין צריכה להגיש עבודות, אבל אולי הפעם אני מוכנה יותר.

צאו ללמוד! זה ירחיב לכם את הדעת. נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון, השבוע קיבלתי לידיי בננות קצת משוגעות. דבוקות זו לזו כמקשה אחת ובעלות קליפה קשה.
אספר לכם איך היה כשיתבשלו עוד קצת. מחר.