יום שלישי, 7 בפברואר 2017

קינון למתקדמים

ברשומה האחרונה שלי ציינתי, בקטנה, שאני מעצבת את הבית.
וזה נכון.
לא מזמן סגרנו 3 שנים בגואטמלה, וכנראה שהחלטתי שנגמר זמן הסתגלות והגיע זמן התמקמות. מה גם שהילדות גדלות, ואני כבר לא חוששת (יותר מדי) מכתמי שוקולד על הספות. אני עדיין מסלקת את הכלבה מהספות מדי פעם, אבל מאז שהתחלנו עם האנטיביוטיקה היא כבר לא משתינה על הספה בסלון (אני מבינה אתכם אם בא לכם להגיד איכסה). לאור כל העובדות הללו, יצאתי למסע קניות. 
האמת היא שלא ממש הייתי צריכה את התירוצים שרשמתי למעלה כדי לצאת למסע קניות, אבל זה נחמד שיש גושפנקא. וגם הייתי זקוקה לדחיפה. ולמבצעי סוף השנה. 
בכל מקרה, לאט לאט הורדתי ציורי קיר שהדבקתי בחופזה על הקירות עם נייר דבק, והתחלתי לתלות תמונות ברחבי הבית. תליתי וילונות ומיקמתי רהיטים קצת אחרת. קניתי כורסאות ושטיחים ושולחנות, והבית מתחיל לקבל צורה נעימה כזו, של בית של אנשים מיושבים בדעתם. זה לא אומר שלא אזיז יותר ספות בבית או אשנה סדר בחדרים, אבל לבינתיים אני מרוצה מהסדר החדש.
אז מה עשיתי?
קודם כל, קניתי 2 כורסאות חדשות לסלון ולפינת הספרייה. בלון גם חיפשתי ומצאתי שולחן מקסים, לא גדול מדי, והנחתי עליו עציץ. הוספתי שטיח, אחד קנוי ואחד סרוג שהכנתי מזמן ותליתי וילונות בספריה. 












אחרי שהרגשתי מרוצה מספיק מהקומה התחתונה, ניגשתי לקומה העליונה. ברשומה האחרונה סיפרתי כבר איך העברתי את הילדות לחדר משלהן. את הקירות צבעתי בטוורקיז ולילך (תכלת וסגול) ואת המשרד סידרתי כפינה לימודית מזמינה.


 

 ובזמן שחיפשתי ספות וריגושים, מצאתי גם פינת ישיבה מ-ה-מ-מ-ת לחצר, ולא יכולתי להתאפק, אז כמובן שמי שידרגתי גם את הבחוץ.

שולחן גינה מנוצל היטב

אז מה נשאר לנו? (כי אני בשוונג, אז אין מצב שאני נחה)
פינת האוכל התרוקנה מחומרי היצירה והלימודים של הילדות, אז בתכנון להעמיד בה מדפי עץ גדולים ולקשט אותה בכלי אוכל מקסימים, תוצרת גואטמלה. גם קיר תמונות משפחתיות בא בחשבון. כבר קניתי מסגרות...
המטבח זקוק לריענון דחוף, וגם חדר האורחים יכול להשתפר מבחינת קישוטים למיניהם.
וחדר השינה שלנו! וואו, כמה הוא גדול וריק עכשיו, אחרי שהוצאנו משם את המיטה של הזאטוטה. הגלגלים מסתובבים...

אהבתם? אשמח לשמוע תגובות ורעיונות, מה עושים עם חדר שינה גדול במיוחד.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: שבוע הבא אני מארחת אצלי 2 משפחות אהובות, שמגיעות אליי לשבוע פלוס של הנאה מובטחת.
אני ממש ממש מתרגשת...

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

לילה ראשון בלי אמא

כשכל אחת מהבנות שלנו נולדו, שמנו עריסה קטנה צמודה למיטה שלנו, כדי שאוכל להניק ולהסניף ב-3 החודשים הראשונים לחייה.
אחר כך, לפי הספר, העברנו אותן לחדר משלהן, ואני הייתי מתרוצצת בין החדרים.
כשנולדה יערה, עוד גרנו בבית הראשון שלנו. בית קטן של 60 מטר רבוע, 2 חדרי שינה, ובח״לי התעקש שאין מקום בחדר הילדות למיטה נוספת, ובכלל הזאטוטה קטנה מדי, ובואי נשאיר אותה במיטה שלנו עוד קצת כי היא פיצקית וחמודה ממש.
כשעברנו לגואטמלה, קנינו לה מיטה קטנה חמודה ומיקמנו אותה ליד המיטה שלנו, כי חדר השינה שלנו ענק ויש מקום.
בכל בוקר, ולפעמים גם באמצע הלילה, היתה הזאטוטה יורדת מהמיטה שלה, וברגליים יחפות מדדה לעבר המיטה שלנו ומתמקמת בשקע צווארי, או באזור החם שביני לבינו. לפעמים ההתמקמות שלה היתה כל כך החלטית, שלי ולו כבר לא היה מקום על המיטה, ונאלצנו להתחשב בה ולהמשיך לישון בסלון (שם נרדמנו, מול הטלוויזיה, מה שמלכתחילה איפשר לה להתמקם בנוחות שכזו).
בשבוע שעבר החלטנו. החלטנו שהגיע הזמן (מזמן) לשינוי, ושיש לשפצר את חדר הילדות ולמזג את הצד הנמוך של המשפחה יחד. אז בשלב הראשון סידרנו את המשרד והפכנו אותו לחדר לימודים מזמין, הוצאנו את הספריה מחדר הילדות ומיקמנו אותה שם. באותה ההזדמנות גם העלינו מחדר האוכל את פינת היצירה שלהן והעברנו גם אותה למשרד, מה שפינה לי מקום בחדר האוכל לעיצוב חדש, אבל על כך ברשומה אחרת.
בשלב השני - צבענו את חדר הילדות בטורקיז ולילך. או, כפי שבח״לי מעדיף - בתכלת וסגול. השלב הזה היה צריך לכלול גם תליית התמונות והמדפים על הקירות, אבל רמון השיפוצניק יצא הביתה בשבת והבטיח לחזור בשבת הבאה לסיים את השלב הזה. הרגשתי לרגע כמו רס״ר נרגן, אבל בסוף נתתי לו פס.
השלב השלישי היה הכי מרגש, כי הוא כלל בחירת וקניית מיטת קומותיים, הרכבתה ומיקומה בחדר והעברת המיטה החמודה של הזאטוטה לחדר הילדות. בשלב הזה גם פינינו לזאטוטה מדף בארון הגדול שבחדר, והעברנו לשם את הבגדים שלה. השלב הזה קרה ביום חמישי. אחרי שסיימנו אותו, הילדות לא רצו לצאת מהחדר או לקום מהמיטה. למעשה, הן נשארו בחדר שלהן כמעט כל הצהריים ואחר הצהריים, ומעולם לא היתה הסכמה גורפת כל כך שהגיע הזמן לישון וללכת למיטה.
מיותר לציין כי הן לא באמת נרדמו מהר. הן נכנסו מהר למיטה, אבל אז התחיל דיון לגבי מי נרדמה קודם, וזאטוטה ניסתה לשכנע אותן שאם העיניים שלה עצומות זה סימן שהיא ישנה, ואז מה אם היא מדברת. אחר כך קומה ב׳ של המיטה זזה יותר מדי וקומה א׳ התלוננה שזה מזיז לה את המיטה מדי. אחר כך הן נזכרו שהן צמאות והלכו, בצורה מסודרת בטור עורפי, למטבח להביא מים. ואז כבר התפקענו והזעקנו לשמים שילכו לישון או שיישנו בחוץ. זה שלח אותן לכבות את האור וללכת לישון. שעה אחר כך עברתי שם והעברתי זאטוטה חזרה למיטה שלה. 
היה לה מפחיד החושך, אז היא עברה לקומה א׳ של הקומותיים.

ואצלנו בחדר? שקט. שקט מאוד.
כי מי ידע שבלילה הראשון בלי אמא, יהיה הכי קשה לאמא.

יום רביעי, 4 בינואר 2017

פרח של אהבה

בהריון הראשון שלי לא יכולתי להריח שזיפים מסוכרים. מדוע נאלצתי להריח אותם זו שאלה אחרת לגמרי, אבל הם עשו לי בחילה נוראית.
אהבתי לישון. וואו, כמה ישנתי! הייתי חוזרת מהעבודה בשתיים בצהריים ונשכבת על הספה לנוח מעט, עד שבח"לי חזר מהעבודה בשש. כל יום.
הלכתי מלא. לגור בערד נותן לך את האפשרות לצעוד. גם בעבודתי במוזיאון הזכוכית רחב הידיים התהלכתי הרבה בין מבקרים והדרכות וגמעתי מרחקים.
בברית המילה של האחיין החדש שלי, בדיוק חודש לפני הלידה, כשפרץ הקטן בבכי, בעט העובר שלי בכח רב, שם בפנים.
ולא היה לי קר. בערד יש חורפים קרים, לילות שמגיעים לאפס מעלות צלזיוס. ההריון נמשך עד השבוע הראשון של ינואר, ותמיד כשנשאלתי למה אני בלי מעיל, עניתי שיש לי תנור פנימי, שמחמם אותי.
את הלילה של הצירים עברתי בקריאה, אחרי אמבטיה מרעננת, רגועה, ורק בבוקר צעדנו האב המיועד ואני לבית הוריו, כדי לקחת את הרכב ולנסוע לבית החולים.

כשנולדה יעל, קראנו לה פרח של אהבה.

היא היתה תינוקת ארוכת אצבעות, עם מבט רציני בעיניים ותסרוקת מושלמת.
בימים הראשונים אחרי לידתה, עם מבול המבקרים שבא לחזות בפלא (כן, היא פלא!), היתה נלחצת מהרעש וממררת בבכי. עד שלקחתי אותה לחדר שקט והסברתי לה במלוא הרצינות שאלה הם בני משפחתה, ושלעולם יאהבו אותה, אז היא יכולה להירגע. ומיד.
המילה הראשונה שלה היתה 'אניד', שמה של הכלבה הראשונה שלנו.
לא קר לה אף פעם, אני מכריחה אותה לצאת עם מעיל.
היא אוהבת לרוץ ולקפוץ ולשחק בכדורגל.
היא יכולה להעביר לילה שלם בקריאה, בלי לשים לב שהזמן עובר.
היא אוהבת לישון. עד מאוחר.
יש לה רגישות יוצאת דופן לבני המשפחה שלה - לאחיות שלה, לבני הדודים, להורים. גם לחברים.
יש לה טעם מאוד ספציפי באופנה, באוכל, במוסיקה. ולא תמיד הוא תואם לשלי.
יש לה לב רחב ומזמין, שקל לאהוב, ובזכותה הבית שלנו תמיד מלא בבעלי חיים, בילדים, ובהרבה רעש והמולה.
כשהייתי מתבוננת בה, בתינוקת צהובת השיער שלי, מסניפה, מחבקת, הלב שלי עצמי היה מתרחב עד כמעט להתפקע, וכל שיכולתי לחשוב עליו זה שיש בלבי מקום, בזכותה, לעוד 10 ילדים לפחות. 

והיום, האפרוח שלי, הקטן הצהוב, הילדת קסם שעזרה לי לצמוח ולהתגבש, שהפכה אותי לאמא ושעדיין מלמדת אותי יוםיום מהי סבלנות וכמה לב אחד קטן יכול לגדול. היום, היא חוגגת בת מצווה.

יום הולדת שמח, פרח שלי, ילדה אהובה.
אמן שתמיד יהיו ימייך עמוסים בשמחה ובהמולת צחוק, שיימלאו משאלות ליבך, שתדעי לאהוב ולסלוח, לכבד ולהתמיד, להתגבר ולהתרגש, בכל פעם מחדש.

אני אוהבת אותך, אמא.