יום שבת, 4 ביוני 2016

להיות אמא ישראלית בחו"ל

פסח בא והלך.
יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות חלפו גם הם.
יש משהו בשהות בגולה שמרחיק אותך ומקרב אותך בו זמנית לאירועים מכוננים בתרבות היהודית-ישראלית. מצד אחד אין לי דגלי ישראל בכל פינת רחוב, אין שירי יום זיכרון ברדיו, אין סגירת בתי עסק או חגיגות על במות במרכז העיר. 
מצד שני - יש רצון עז לשמר את המסורת, מתוך אחריות אמהית לילדות שלי ומתוך אהבת המסורת. אז נפגשים עם ישראלים, ומדליקים נר זיכרון, ומדברים בבית על ישראל ומכינים אוכל עם זיכרון ישראלי.
וככה, לכבוד יום העצמאות (וגם קצת לכבוד יום ההולדת שלי שהיה וחלף והיה נפלא, תודה ששאלתם) הזמנו כמה חברים ישראלים וכמה שהם לא לארוחת עלאש מסורתית עם מלא סלטים (וגם פלאפל). ישבנו סביב לשולחן - הולנדי אחד, אמריקאיות שתיים, גואטמלית אחת וארבעה ישראלים. דיברנו עברית, אנגלית וספרדית ואכלנו סלטים ישראליים וגואטמלים ואירופאים בצלחות קרמיקה מקומיות שקניתי לי ליומולדת. קיבוץ גלויות זה כאן.

זוכרים את הפלאפל מהרשומה הקודמת?
אז הכנתי שוב, הפעם לכבוד בח"לי שפיספס
את הפעם שעברה
חומוס מעשה ידיי, עם טחינה,
פטריות וגרגירי חומוס
סלט קישואים הונגרי וסלט מטבוחה מרוקאי


כרוב כבוש, פלפלים קלויים וחציל קלוי בשום וכוסברה

באירוע אחר, אליו הוזמנו רק נשים מהקהילה, חגגנו יום העצמאות יחד עם יום האשה. זה היה האירוע הכי היי סוסאייטי שהייתי בו בחיים! בחתונה שלי לא היו 2 כוסות על רגל לכל סועד וזמרת ששרה אדית פיאף בלייב. לעומת זאת, בחתונה שלי 4 גברברים החזיקו חופה עבודת יד, וחבר נוסף הכין דיסקים של מוזיקה שתתנגן ברקע ואז חבר של ההורים הלך והביא מהאוטו דיסק מזרחי כדי שנוכל לרקוד קצת, אז אולי זו לא השוואה טובה.



הנשים של חיי. 
דרך אגב - לאירוע של ארוחת צהריים בחצר של מישהו, לא כדאי לבוא עם נעלי עקב. החורים שהשארתי בדשא מפדחים כמעט כמו כתמי הבוץ שנשארו לי עדיין על נעלי הזמש.


חוץ מאירועים ישראליים וקהילתיים, גם ציינו השבוע אירוע יהודי דווקא, את ראש חודש סיוון, נפגשנו עם ילדים והבנות הכינו טנא ופירות מפלסטלינה. ומאחר ואנו בגואטמלה ולא בישראל, אז בטנא שלנו היה אבטיח, תות, ענבים, בננה ואננס. פירות ארצנו הנוכחית.





















את חודש ישראל, חתם ערב ישראלי - מיוחד לישראלים -  במרכז היהודי בגואטמלה. סידרנו לנו בייביסיטר - שזה מאורע בפני עצמו וג'ימלאיה ג'ים לבח"לי שדחף והתעקש, השארנו לה רשימת טלפונים למקרי חירום, יידענו את כל השכנים שאם יש ריח שריפה אז שירוצו עם מטף, הזמנו 4 מגשים של פיצה (ל-3 ילדות ממוצע גילאים 8 ובייביסיטר אחת, כן?!), ויצאנו לדרך. מה עושים בערב ישראלי? מסתבר שמה שעושים בכל מפגש משפחתי - מדברים הרבה, אוכלים הרבה יותר וזהו בעצם (זוכרים את הרשומה האחרונה? אז כזה). אה! והיה קפה טורקי בפינג'ן, כי מילואים זה משהו שכולנו מתגעגעים אליו פה...


וגם מצטלמים יחד. זה הצד של המצלמות.
וככה נגמר לנו החודש. הוא היה גדוש ומשמח, מלא בפעילויות, והפעם גם השתדלנו להשתתף בהן. כי מסתבר שבקהילה דוקא חוגגים ככה כל שנה.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: חדווה, ציידת האריות, המליטה. אני אתרברב בכלבלבים ברשומה הבאה - Stay tuned!


יום רביעי, 20 באפריל 2016

מה בין יהודים לישראלים? אוכל כמובן!

ביום ראשון האחרון אירחנו במרכז היהודי תערוכת עבודות יצירה לכבוד קק"ל.

הנה משהו שלא הכרתי בו קודם. אני חיה עכשיו ב"תפוצות". ולכן אני נפגשת עם פעילויות של ארגונים שונים ומשונים שמיועדים ל'יהודי התפוצות'. שזו אני.

אז אם נתעלם רגע מתחושת הגלותיות הזו, שקיימת רק עבור 'יהודי התפוצות', ולא עבור אף מהגר ממדינות אחרות, הפעילות ביום ראשון היתה ממש מקסימה.
הילדות התבקשו ליצור שלט מעץ של קק"ל, לפי מיטב הבנתן וחוש היצירה שלהן. אני התבקשתי לא להתערב, מה שהיה, כמובן, בלתי אפשרי.

אז קודם פתחתי את האינטרנט על האתר של קק"ל, וקראנו יחד וענינו על שאלות כלליות כדי להכיר את הקרן הקיימת לישראל קצת יותר טוב וגם כתבנו במחברת. איזו אמא קרציה.
ואז תיכננו את הצבעים, ואת הרעיון הכללי, וערכנו קניות (הכרחי), ופרסנו ניילון על השולחן ויצאנו לרסס והדבקנו וצבענו ונמרח לנו אז הדבקנו וגזרנו והתפרק לנו אז הדבקנו שוב ועטפנו ונסענו ופתחנו והתפרק לנו והדבקנו והצגנו לראווה (אנחת רווחה כללית נשמעת בקהל).

רוצים לראות? ברור!! כי גם אם תגידו לא, אין לכם ברירה ממש, אני רוצה להראות! 

אלו השלטים, אחרי שריססנו עליהם את צבעי קק"ל

העבודה של עמית

העבודה של יעל










בתחרות עמית זכתה בקבוצת הגיל שלה במקום השני, ויעל לא זכתה בכלל. היא התבאסה קלות, בעיקר כי מי שזכה עשה עבודה בינונית לעומת העבודה שלה, שהיתה לא יפה כלל וכלל. ואנחנו הרי הכי אובייקטיבים שיש.




באירוע באו לבקר אותנו עוד יצורים נפלאים חוץ מנציגי קק"ל.
היה כיף!



בכל מקרה, בעוד אנו יושבות באירוע, שותות קפה טוב (לשם שינוי) ושייק קיווי, מקפצות במתקנים המתנפחים ומקשקשות בעברית, שואלת עדי מהשגרירות ככה על הדרך - "תגידו, מישהי רוצה להצטלם ביום רביעי לטלוויזיה ולהראות איך עושים חומוס?"
אז ברור שהתנדבתי. 
מאוחר יותר התברר גם שצריך להכין פלאפל.
אני אף פעם לא הכנתי פלאפל. לפחות לא פלאפל שלא מגיע משקית.

אז מה עושה יצירתית אחראית? ניגשת מיד לעבודה ומתחילה לקרוא מתכונים, לטחון מרכיבים, לטגן כדורים ולבדוק טעמים.
ובדרך לברך את בח"לי שרכש לי מטחנת בשר חדשה, כי בלעדיה הפלאפל לא היה קיים (סתם, חיפשתי הזדמנות להשוויץ במטחנה החדשה שלי).

העיסה הראשונה נראתה ככה:
יאמי!

בשטח הזה, של קריאת מתכונים וטעימתם - נחלתי הצלחה כוללת. לא חוכמה במיוחד, אני טובה בלטעום.
הטיגון הראשון נראה ככה:
אתם לא טועים, זה אכן נראה בדיוק כמו העיסה שלמעלה!
כל הכדורים התפרקו לי.
לבנות לא היה אכפת, הן מילאו קערות ועירבבו טחינה ונהנו מאוד מעיסת השמן שבצלחת, אבל אני האמנתי שזה לא זה.
בכל זאת - המטבח הישראלי נמצא אצלי על הכתפיים! ואי אפשר לעשות פדיחות בשידור טלוויזיוני.
אז עשיתי מה שכל יצירתית אחראית עושה - והתקשרתי לליאת.
היא שאלה אותי אם חיממתי את השמן כהוגן ואם נתתי לעיסה לנוח לפני הטיגון במקרר. נו, ברור שלא! למי יש סבלנות??
אז שמתי את העיסה במקרר וחזרתי אליה אחרי שעה (כמעט).
ואז טיגנתי את זה:
תראו! פלאפל!
ואכן, יצאו כדורים למופת, אבל דחוסים במעט ולא עשויים היטב בפנים.
שוב פניתי לליאת, והיא שלחה אותי לחפש כפית מתוחכמת להכנת עוגיות, מה שלא מצאתי, אז במקום זה קניתי כפות מדידה מתכתיות וניגשתי לעבודה שוב, על הבוקר (כי הייתי צריכה לישון על זה), עם עיסה חדשה וכפית חדשה ושמן נקי (כי חשוב שמן נקי, כל הפלאפליות הטובות מתהדרות בשמן נקי).
ואז טיגנתי שוב, והכנתי טחינה, וחומוס, וסלט ירקות ותראו! פלאפל!

אנחת רווחה נשמעת בקהל, שוב.
הצילומים קורים מיד עוד רגע, הבנות מקולחות ונקיות ומוכנות ומזומנות עם כל אוצר המילים הרלוונטי (כי הן אלה שידריכו, מה חשבתם שהתנדבתי אני להסביר? פפחחחח!), והפלאפל לדוגמא טעים מאוד.
היידה, הפועל!

עדכונים בהמשך, תקבלו מהסוכנת שלי <3 עינת.

ועוד משהו אחרון: לא שכחתי שפסח אוטוטו. הדחקתי.

יום ראשון, 27 במרץ 2016

פורים היום!!

"המסיבה מתחילה בחמש!", קראתי לבנות. "בואו להתאפר!".
"מתי יוצאים?" שאל בח"לי. 
"ארבע וחצי," עניתי. "מקסימום רבע לחמש, לא נורא אם נאחר קצת".
כולנו היינו מקולחים בזמן, לבושים בתחפושות המושקעות שלנו בזמן, מאופרים בזמן ואפילו יצאנו בזמן (שזה חמש ורבע). הדרך היתה ריקה לגמרי בזכות הסמנה סנטה, השבוע הקדוש, שבו כל תושבי המדינה הנוצרים (שזה כולם חוץ ממי שהגיע למסיבה) נסעו לטייל בחו"ל, או באנטיגואה, או בכל מקום אחר שהוא לא העיר. תוך 25 דקות הגענו למרכז היהודי, מתפללים לעצמנו שנמצא חניה, כי אנחנו בחצי שעה איחור.
אבל כשירדנו במורד הביש לכיוון החניה המקורה, וראינו שמלבדנו נמצאים בה 2 רכבים בלבד, החלטתי שאולי כדאי שאבדוק שוב את ההזמנה.
"בח"לי..." ציינתי בחיל ורעד. "..נראה לי שהגענו שעה לפני הזמן."
"לא נורא," הוא ציין בתמורה. "אני רגיל שאת עושה לנו פדיחות".
************************************************
ועכשיו נעבור לסיבה האמיתית שהתכנסנו אליה היום - למה התחפשתי??
כולכם בוודאי זוכרים שבשבוע שעבר נחרדתי לגלות שאני לא יודעת למה אתחפש, ואז היתה לי הארה! כיפה אדומה!!
יש לי כיפה אדומה שתפרתי לעצמי לפני עידן ועידנים, ולפני יומיים הגיעו אליי סוף סוף המגפיים האדומים המ-ה-מ-מ-י-ם שלי, והכי כדאי לשלב ביניהם, ואי אפשר וונדר וומן כי את התחפושת הזו גל גדות כבר תפסה.
"אז אני אהיה הזאב??" שאל בח"לי, ואני קיפצצתי בעונג למשמע הידיעה המשמחת והלכתי לחפש לו זנב. אבל בטרם השלמתי את משימת הלבשת האוזניים הסתכלתי בו, וראיתי את מבט ה-פחחחחחח אליו הורגלתי, והחלטתי שהוא יהיה הצייד. צייד לא צריך תחפושת. הוא צריך רק להגיד שהוא צייד. ואת זה כבר דאגתי להגיד לכולם.

המסיבה עצמה היתה נחמדה מאוד, בעיקר כי הבנות זכו בפרס עבור התחפושות שלהן, שהיו 'הום מייד' כפי שיעל טרחה לציין בפני כולם.
אני חושבת שעזרה גם העובדה שכל שאר הילדים התחפשו לאסטרונאוט.


יעל תפרה לעצמה לגמרי לבד
סיפרנו לכולם שזו הנסיכה לאה,
אבל בעצם זו ריי. מסתבר.



















אלזה הצטיידה באיפור
היפהפייה הנרדמת הצטיידה באקססוריז


















למחרת התחפשנו שוב, ויצאנו למסיבת פורים בבית חב"ד. הפעם בלי הצייד, לכן הרשיתי לעצמי להשתמש לו באוזני הזאב, להגיד לכולם שאני זאב שהתחפש לכיפה אדומה, ולהרגיש נורא נורא מתוחכמת.

יש כיפה אדומה, יש סלסלה
מלאה מזון ושתיה, רק חסר זאב
אבל הכי חשוב - המגפיים!!





























בסופו של דבר היה לנו חג מאוד כיף. התחפשנו, חגגנו עם חברים, זכינו בפרסים ובמתנות, ומאוד נהנינו. תודה לכל המארגנים :) נתראה בשנה הבאה?

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: זוכרים את הרשומה על הפטיפון? אז בשעה טובה ניגשנו לקחת את הפטיפון החדש, ואפילו קנינו שני תקליטים חדשים לאוסף - רדיוהד ורד הוט צ'ילי פפרס. מרגש :)