יום רביעי, 4 בינואר 2017

פרח של אהבה

בהריון הראשון שלי לא יכולתי להריח שזיפים מסוכרים. מדוע נאלצתי להריח אותם זו שאלה אחרת לגמרי, אבל הם עשו לי בחילה נוראית.
אהבתי לישון. וואו, כמה ישנתי! הייתי חוזרת מהעבודה בשתיים בצהריים ונשכבת על הספה לנוח מעט, עד שבח"לי חזר מהעבודה בשש. כל יום.
הלכתי מלא. לגור בערד נותן לך את האפשרות לצעוד. גם בעבודתי במוזיאון הזכוכית רחב הידיים התהלכתי הרבה בין מבקרים והדרכות וגמעתי מרחקים.
בברית המילה של האחיין החדש שלי, בדיוק חודש לפני הלידה, כשפרץ הקטן בבכי, בעט העובר שלי בכח רב, שם בפנים.
ולא היה לי קר. בערד יש חורפים קרים, לילות שמגיעים לאפס מעלות צלזיוס. ההריון נמשך עד השבוע הראשון של ינואר, ותמיד כשנשאלתי למה אני בלי מעיל, עניתי שיש לי תנור פנימי, שמחמם אותי.
את הלילה של הצירים עברתי בקריאה, אחרי אמבטיה מרעננת, רגועה, ורק בבוקר צעדנו האב המיועד ואני לבית הוריו, כדי לקחת את הרכב ולנסוע לבית החולים.

כשנולדה יעל, קראנו לה פרח של אהבה.

היא היתה תינוקת ארוכת אצבעות, עם מבט רציני בעיניים ותסרוקת מושלמת.
בימים הראשונים אחרי לידתה, עם מבול המבקרים שבא לחזות בפלא (כן, היא פלא!), היתה נלחצת מהרעש וממררת בבכי. עד שלקחתי אותה לחדר שקט והסברתי לה במלוא הרצינות שאלה הם בני משפחתה, ושלעולם יאהבו אותה, אז היא יכולה להירגע. ומיד.
המילה הראשונה שלה היתה 'אניד', שמה של הכלבה הראשונה שלנו.
לא קר לה אף פעם, אני מכריחה אותה לצאת עם מעיל.
היא אוהבת לרוץ ולקפוץ ולשחק בכדורגל.
היא יכולה להעביר לילה שלם בקריאה, בלי לשים לב שהזמן עובר.
היא אוהבת לישון. עד מאוחר.
יש לה רגישות יוצאת דופן לבני המשפחה שלה - לאחיות שלה, לבני הדודים, להורים. גם לחברים.
יש לה טעם מאוד ספציפי באופנה, באוכל, במוסיקה. ולא תמיד הוא תואם לשלי.
יש לה לב רחב ומזמין, שקל לאהוב, ובזכותה הבית שלנו תמיד מלא בבעלי חיים, בילדים, ובהרבה רעש והמולה.
כשהייתי מתבוננת בה, בתינוקת צהובת השיער שלי, מסניפה, מחבקת, הלב שלי עצמי היה מתרחב עד כמעט להתפקע, וכל שיכולתי לחשוב עליו זה שיש בלבי מקום, בזכותה, לעוד 10 ילדים לפחות. 

והיום, האפרוח שלי, הקטן הצהוב, הילדת קסם שעזרה לי לצמוח ולהתגבש, שהפכה אותי לאמא ושעדיין מלמדת אותי יוםיום מהי סבלנות וכמה לב אחד קטן יכול לגדול. היום, היא חוגגת בת מצווה.

יום הולדת שמח, פרח שלי, ילדה אהובה.
אמן שתמיד יהיו ימייך עמוסים בשמחה ובהמולת צחוק, שיימלאו משאלות ליבך, שתדעי לאהוב ולסלוח, לכבד ולהתמיד, להתגבר ולהתרגש, בכל פעם מחדש.

אני אוהבת אותך, אמא.




יום רביעי, 21 בדצמבר 2016

נרות חנוכה, הדרכה מצולמת

בטח כבר סיפרתי פעם את הסיפור הזה, אבל לא אכפת לי - תקשיבו בכל זאת.
את חנוכה הראשון שלי כאדם בוגר פגשתי ביום הראשון בעבודה חדשה, 2 רגעים אחרי השחרור. התקבלתי לעבוד כסייעת בגן ילדים בקיבוץ עין גדי, והיום הראשון היה נר ראשון של חנוכה. והנה אני, משוחררת צעירה בת 21, יום ראשון בעבודה, 12 ילדים מתוקים מתוקים (יום ראשון, כן?), 24 הורים נרגשים אותם אני פוגשת לראשונה, צריכה להדליק נר ראשון של חנוכה - ואין לי מושג איך.
כאילו, הדלקנו נרות בבית ואכלנו סופגניות והכל, אבל מי זוכר את הברכות בעל פה?? בטח לא מי שמגיע מבית חצי אפיקורס, אחרי שירות של שנתיים בבסיס חיל אוויר רחוק מכל זיקה יהודית, אשכנזיה מבית טוב ואוי ואבוי לסבתא שלי אם היתה יודעת, אבל הייתי צריכה להיעזר בדף עזר שנתנו להורים. מזל שמדובר היה בקיבוץ עין גדי, שחבריו היו רחוקים מהמסורת עוד יותר ממני.
אבל, למרות כל המבוכה שסביב, באותו היום התאהבתי בחג על אמת. התאהבתי בשמחה שבו, בנצנוצי האורות בכל פינה, בשירה, בטעמים, בריחות. מאז הכנתי מאות לביבות בטעמים שונים - חלק מטוגנות וחלק אפויות, מאות סופגניות עם מילויים שונים (סבתא שלי תמיד היתה משאירה לי שתיים בצד בלי מילוי, נקיות וחפות), הדלקתי נרות בכל מיני מקומות בעולם והארתי את הלילות החשוכים של חודש כסלו בעשרות בתים, אבל החג ההוא, הראשון - זכור לי הכי לטובה.


לכבוד החג, כל שנה אני ממלאה את הבית בויטראז'ים מצוירים, בחנוכיות מעשי ידן של הבנות ובנרות ריחניים. שנה אחת גם כמעט שרפתי את הבית כי הענף עליו הדלקנו נרות היה דליק (כאילו, דא!). השנה החלטתי להוציא את ערכת השעווה שהבאתי איתי מישראל לפני שלוש שנים, ולהכין נרות עם הילדות. שלחתי אותן לחפש ביוטיוב הדרכה קלילה ובעברית, ויצאנו לדרך.
החומרים: כלי זכוכית בגדלים שונים - צנצנות ריקות, כלים שהיו בהם נרות ונשמרו כי הם יפים נורא ולא זורקים שום דבר בבית הזה.
שעווה - אפשר את זאתי של הביוקר, שנראית כמו גרגירי טפיוקה, או שעוות נרות שבת, מהפושטים השטוחים (בלי הפתיל).
שמנים ריחניים - אפשרי, לא הכרחי, אבל כיף גדול.
צבעי פסטל - צבעי שמן/ קריון/ שאריות צבע שיש בכל בית עם ילדים קטנים שאוהבים לפעמים, במקום לצבוע, רק לשבור את הצבעים לחתיכות קטנות.
פתיל - גם פה ,אפשר את אלה של הביוקר, או להשתמש בחוט קשירה פשוט.
קיסם עץ - בשביל לקשור את הפתיל שלא יברח פנימה כששופכים את השעווה.
סיר מים.
כלי להרתיח בו שעווה - אני השתמשתי בכוס זכוכית חלקה.
מקל לערבוב השעווה - אני השתמשתי בידית של כף עץ.
מגבת או כפפת מטבח ומבוגר אחראי. הכי חשוב מבוגר אחראי. אם אין לכם, תשאילו מהשכן.
קדימה, הדרכה מצולמת להכנת נרות יוצאת לדרך! מוכנים? 

שלב ראשון - איסוף כלי זכוכית שונים מרחבי הבית, בחירת שמנים ריחניים וצבעים. רואים את גרגירי הטפיוקה? אלו גרגירי השעווה.
גם ניתן לראות את חוט הקשירה קשור לקיסם, מדוד לגודל הכלי.
מאוחר יותר הוא יהפוך לפתיל.



כלי זכוכית ריק, מחכה לשעווה


אחרי בחירת הצבע לכל נר, עלינו לחתוך את הצבעים לחתיכות קטנות יותר, לעזור להן להימס בקלות


כאן רואים את יעל ממש מגרדת שבבי צבע לתוך השעווה. לא יודעת אם זה עדיף ככה לתהליך, אבל היא נהנתה מזה.


כוס עם פתיתי שעווה וצבע נכנסים לכוס.
כוס מוצבת בתוך סיר עם מים.
מבוגר אחראי מדליק אש ומתחיל לערבב.


בזהירות! המים מתחילים לרתוח מסביב ולקפוץ, ושעווה רותחת היא חמה מאוד!



לוקח זמן עד שהשעווה נמסה, בינתיים תראו כמה תמונות יפות.


כמעט מוכן! הצבע כבר נמס לגמרי וגם השעווה כבר נוזלית, אבל אנחנו רוצים נוזל קצת יותר מבריק. כשהשעווה מבריקה ואין גושים, אז מטפטפים כמה טיפות של שמן ריחני ומכבים את האש. ניגשים למשטח העבודה שלנו לשלב הסופי, כשהכוס עדיין בתוך סיר המים, בכדי לשמור על חום השעווה.
ככה מבריק. לצערי אין לי תמונות של מזיגת השעווה לכלים, אבל תאמינו לי שהשתמשתי במגבת כי הכוס חמה. רגע לפני מזיגת השעווה, טבלתי את הפתיל בשעווה והדבקתי אותו לתחתית הכוס, שלא יזוז. מה שאתם רואים כאן, זה פתיל של הביוקר.

כאן רואים אותי טובלת פתיל מחוט קשירה שוב ושוב בשעווה. הרעיון הוא לצפות את החוט בשעווה, כדי שזמן הבעירה שלו יהיה ארוך יותר. וגם כדי להדביק אותו לכלי.

פתיל קשור לקיסם, מודבק לכלי הזכוכית באמצעות שעווה מומסת.
 
רואים איזה יופי הפתיל עומד במקומו? כבר שפכתי שעווה, וצילמתי בצורה אמנותית.
זוכרים שאמרתי שהמים רותחים בבועות גדולות?
כאן אפשר להיווכח שאני לא מדברת שטויות (לפחות לא הפעם).
את הצבע הזה הבנות השיגו כששברו לשעווה צבע כחול עם צבע אדום.
עוד דרך נפלא ללמוד על עירבוב צבעים.
 
נר נוסף. יערה קוראת לו ג'ורג'. לעומת הנר האדום שלו קוראים פפה.
זה שהם שמנמנים מסביר את הרעיון, רק למי שרואה טלוויזיה ויש לו ילדה בת 4.
הנרות של יעל.
היא, דרך אגב, התנגדה נחרצות לשם ג'ורג'.
הנרות של עמית.
גם היא לא היתה מרוצה לגמרי מהשם.

עמית בודקת את הריחות מהנר שלה ונהנית מכל סניף.


השלל היומי. כבר הדלקנו 4 מהם, והריח אכן היה נפלא!

עד כאן ההדרכה המצולמת שלנו להפעם.
את הנרות המוכנים שלכם הניחו בצד ל-24 שעות לפחות עד שיתגבשו לגמרי, ותוכלו לתת מתנה/ להאיר לעצמכם את הלילה החשוך של חנוכה באור גדול.

חג חנוכה שמח לכולם <3 עינת

יום שני, 5 בדצמבר 2016

שלוש שנים, אבל מי סופר?

השבוע מלאו שלוש שנים לשהותינו בגואטמלה.

הרבה דברים קרו בשלוש שנים הללו, טיילנו, בילינו, גדלנו, התרחבנו, הצטמצמנו וחווינו חוויות שלא היינו חווים בשום מקום אחר.
ומאחר ואני מאוד אוהבת רשימות, והבטחתי לכם שאכתוב קצת ברצף (עאלק "לכם". לבח"לי, שקורא) אז הכנתי לכם רשימה של חוויות שרק גואטמלה היתה יכולה לספק לנו. אני אמספר את החוויות, בעיקר כדי שיהיה לי מספר בסוף, לא לפי סדר החשיבות.

1. טיפוס על הר געש. אם יש משהו שגואטמלה מצטיינת בו, זה הרי געש. אז טיפסנו על אחד ועשינו מרשמלו וולקני, וגם ראינו התפרצות ממש מקרוב.  




2. ביקורים ארוכי טווח של משפחה ואהובים, אירוח של חגים ובישול למספר רב של סועדים. אין מצב שבישראל הייתי מארחת את אמא שלי לחודשיים. לא כי לא רציתי, פשוט היא גרה מרחק 15 דקות הליכה ממני...
אם תרצו, אפשר לקרוא קצת יותר על הביקורים האלה כאן וכאן וכאן.

3. חוגים פרה-אולימפיים. ברצינות. הגואטמלים מאוד רציניים. הילדים לא הולכים לחוג בריכה כדי ללמוד לשחות, אלא כדי לנצח באולימפיאדה. מגיל שנתיים.
בחוג קראטה הם לומדים קאטות ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות ובחוג בלט הם מארחים כוריאוגרפים מניו יורק ומעלים מופעים בתיאטרון הלאומי.
אז מצד אחד, הרצינות הזו מדבקת וראויה להערכה. יש פה דחיפה למצוינות, לא מחפפים ולמופע הבלט משלמים מחיר מלא. בולשוי.


שלישית מאחורה, במופע של ג'יזל
חזרה גנרלית



התיאטרון הלאומי
הכוכבת עם אמא שלה, הגאה



4. מסיבות מקלחת. או בשמותיהם הרשמיים - בייבי שאוור ובריידל שאוור.
מסתבר שבגואטמלה מאוד אוהבים את המסיבות לקראת בואו של - בואו של התינוק, בואה של החתונה. בישראל לא חוגגים לפני בואו של תינוק, ובטח לא נותנים לו מתנות לפני שהוא נולד כדי לא לעשות לו מזל רע. מסיבת רווקות אני דווקא מכירה, אבל אין קשר בין מסיבה של רווקות רוקדות ומשמחות כלה לעתיד ובין מסיבת הבריידל (כלה), אותה יכול לארגן כל מי שחפץ ביקרה של הכלה וכבר שמעתי על כלות שחגגו יותר מ15 מסיבות בריידל שאוור - מהמשפחה שלו, שלה, חברות, עבודה, חברות טובות, מכרות מהזומבה, אנשים שהיא אוהבת וכאלה שפחות. בכל מסיבה כזו יש משחקי חברה נושאי פרסים ומשעשעים - בינגו, ארץ עיר, לוטו. משעשעים.
דגם של בטן הריונית

משחקי חברה. מאז כתה ג' לא נהניתי ככה.

שולחן הנושא. הילד הזה הוא בן של קפטן ספינת משא.

5. אפשר לצייר על הכל. גם על סוסים. זה אולי שיעור שנשמע שולי אבל המסר הוא פשוט - הכל אפשרי, אם אתה רק יודע איך לדרוש.

זה דווקא לא היה הרעיון שלנו הפעם...
6. אם אתה רוצה לקוחות - תן להם פאן! פאן! פאן!
יש פה מלא מרכזי קניות. אנחנו גרים במקום שמאוד קרוב למטרופולין גואטמלה סיטי וההיצע הוא עצום. וכך, לפני כל חג/מאורע/סתם סופ"ש שמשי, מרכזי הקניות באזורינו מתמלאים בליצנים/סדנאות יצירה/גני שעשועים ושאר קישוטים.
ההשקעה שמרכזי הקניות משקיעים בלקוחות שלהם היא לגמרי הגיונית.
כי מגיע לי.
זה הבית של סנטה שם למטה



מכינות אמפנדה



7. אני חלק מיהדות התפוצות.
זהו, אמרתי את זה. הגולה שלי ממש לא דוויה, אבל אני מתבקשת לתרום עבור קק"ל, קרן היסוד, ויצ"ו. ובחנוכה - אני מסובבת סביבון שכתוב עליו *נ.ס*ג.דול*ה.יה*ש.ם*
קטע.

. אחרון אחרון חביב - החיות בהם אנחנו נתקלים כאן, הן רבות ומשונות - מתניני קיימן בחנויות בעלי החיים (למקרה שהטירה שלך זקוקה לתנינים בתעלות מסביב), ועד תוכים לכל המרבה במחיר או איגואנות שמסתובבות בשכונה. כמובן שאת כולן, בנקודה כזו או אחרת, הבנות שלי רצו לאמץ.


יומיים שלמים החזקנו את המיני איגואנה אצלנו בבית.
עד ששיחררנו אותה לחופשי, מתוך דאגה לשלומה.
יש לה יותר סיכוי בחוץ...ולדוגמא



נמצאו באגם הסמוך, לא עברו את מפתן הבית.
כי גם לי יש גבולות.

צ'יקה, אהובתי.

שלוש שנים האחרונות עברו עלינו ממש מהר.
אני מאחלת לכולנו שנדע ללמוד מכל סיטואציה שאנו נתקלים בה, בעיקר על עצמנו.
נשיקות <3 עינת

ומשהו אחרון לקינוח: אוטוטו חנוכה וחג המולד, חג האורות וחג האורות המזמרים.
מבטיחה לא להשתגע לפני נר ראשון.