יום רביעי, 6 בספטמבר 2017

למה צריך שיהיה חתול בבית

שבוע שעבר התקשר אליי הוגו. הוגו הוא הבעלים של חנות החיות בה אנחנו קונים מזון ושאר עניינים לבעלי החיים שלנו. החנו גם נותנת שירותי פנסיון, וטרינריה וגרומינג (שזה שם יפה יותר למקלחת לכלב). מדי חודש הוגו או מי מטעמו מתקשר להודיע לנו שהכלבה שלנו מסריחה ושהגיע הזמן לקלח אותה. כזה מין שירות הוא נותן.
אז שבוע שעבר התקשר הוגו להזכיר לנו שהגיע הזמן למקלחת החודשית של הכהבלה.
בישרתי לו את הבשורה המרה.
הוא החניק דמעה. או ככה לפחות היה נדמה לי, כי מיד אחר כך הוא שאל איזה כלב אחר לחפש לנו. עוד הוא הוסיף, כי הם הגדילו את החנו ושכדאי לנו להגיע כי יש מלא חיות חדשות.
אז ביום שבת נכנסנו לחנות החדשה, ומיד הכניסו אותנו לחדר הפרטי של הסמורים. שלושה סמורים היו לו, להוגו. 2 נקבות וזכר אחד (שכבר נמכר, שיט!). כמובן שהוצאנו אותם מהכלוב שלהם והתכרבלנו איתם נורא, וצחקנו כשהם נכנסו לי לשרוול והתהלכו לי על השכמות, וגם נגעלנו כמו שצריך כשאחד מהם הלך לפינה וחירבן. ייאמר לזכותו(ה) שהוא עשה את זה בפינה ולא על השכמות שלי.
אמא! דרשו השלוש, תקני לנו סמור! כי הוא חמוד ויש לו פרווה נעימה והוא אוכל אוכל של חתולים שכבר יש לנו ואפשר להתכרבל איתו והוא עולה רק 400$!
אוקיי, עניתי לג'ונגל הפרטי שלי, אני צריכה לחשוב על זה. בכל זאת, לא נעים להרוג 400$ והרי אנחנו מוצלחים בבית בנושא הזה.
וככה עברו להם כמה ימים שקטים. ביום ראשון הן נתנו לי לחשוב על זה. ביום שני יעל נכנסה לאינטרנט וקראה קצת על סמורים והסוגים השונים שלהם וגם אם אפשר לגדל אותם יחד עם חתולים בבית (מסתבר שאפשר). ביום שלישי הן ראו סרט מדליק על דובים וחשבו שזו חיה ממש מתוקה לגדל. אני מיד קפצתי על ההזדמנות והכרזת, דב! דב אני מוכנה לקנות לכן. אבל רק דב! לא סמור, לא כלב, דב! אם תמצאו למכירה דב בגואטמלה, אני מבטיחה לכן שאקנה אותו. ואל תדאגו, אני אסביר לאבא שלכן והוא יסכים גם. אבל אמא, קיטרה הזאטוטה, הבטחת לנו סמור! לא הבטחתי, טענתי..אוקיי! ענתה בחדווה, אז דב.
כי בינינו, מאיפה לעזאזל הן ימצאו דב למכירה?!?!
היום יעל התחילה לחפש. מסתבר שיש אתר מיוחד למי שרוצה לקנות דובים. למרבה הפלא, כשהיא הקישה את מילות החיפוש bears for sale, היא מצאה אחד. אם בא לכם גם, הנה לינק.



בתמונה: דב פנדה.
בבוקר, כשהן סיפרו לדלילה, עוזרת הבית הגיבורה שלנו, שאמא קונה להן דב, דלילה נבהלה נורא. כי היא יודעת מי ינקה אחרי הדב הזה, וזה לא אף אחת מהבנות שלי...


עד הפעם הבאה, נשיקות <3 עינת

יום רביעי, 30 באוגוסט 2017

נפלאות האקדמיה

כשהייתי קטנה, למדנו בבית הספר על האימפריה היוונית ועל הנפלאות שהיא הנחילה לעולמנו - האולימפיאדה, הדמוקרטיה, האקרופוליס והאקדמיה. אני זוכרת איך קראתי בשקיקה על המוסד האקדמי הראשון, שקיבל לשורותיו מלומדים וסקרנים בעלי יכולת, ונתן לסקרנות שלהם קורת גג. חשבתי לעצמי, כמה זה נפלא, ללמוד. לשבת עם סקרנים נוספים, כמוני, ולחשוב ביחד. להעשיר את הדעת.
אחר כך גדלתי, וגיליתי שהמוסד האקדמי הוא לא אופורי כפי שציירתי לי, ושאני צריכה גם לעמוד בדרישות מסובכות כמו מבחנים, ועבודות וסמינריונים. פתאום יצא לי קצת החשק. אולי זה היה המקצוע שבחרתי ללמוד (בלשנות, עם כל כמה שזה מעניין, חייבה אותי לשקוד על תפקידו של המושא העקיף והתפקיד של המפיק בה' הידיעה. בחרתי לא לשקוד), אולי זה היה התזמון שלא היה מתאים. בכל מקרה, למרות הפצרותיו של סבא נתן, שדגל בכוחה של ההשכלה, לא סיימתי את לימודיי. התחתנתי, ילדתי 3 פעמים, בניתי בית ועברתי ממנו פעם אחת, שנייה, שלישית. והופ! הנה עברו להן 15 שנה מאז הרגע ההוא שנרשמתי לאוניברסיטה והפספוס כבר נשכח ממני לגמרי. 
אבל הרצון ללמוד לא נעלם, אלא רק חיכה לו להתגבש למוטיבציה. והנה היא הגיעה, המוטיבציה. היא הגיעה מתוך צורך עמוק למימוש וללמידה. מתוך החשש לעמוד במקום. מתוך דגדוג בקצות האצבעות. אז שיחררתי את הילדות לקייטנה (זוכרים את זה?) והלכתי לי לחפש לי אוניברסיטה, ואני שמחה לבשר לכם שמצאתי! אוניברסיטת פרנסיסקו מרוקין בגואטמלה. באותו היום שמצאתי, ניגשתי למחלקה המתאימה וביררתי מה עליי לעשות כדי להתקבל ללימודי תעודה (מסתבר שתעודת סיום לימודים, שאין לי, כי כבר עברו 20 שנה, מכתב שמספר להם למה אני רוצה ללמוד אצלם במחלקה וכסף). חזרתי הביתה מרוממת נפש. כתבתי מכתב (בספרדית!) מלא התלהבות ותחינה, והתקבלתי ללימודי עיצוב תעשייתי באחת האוניברסיטאות היפות בעולם. לא צוחקת, תראו!


המדשאה ממול הקמפוס. בצד השני של הכביש זורם לו נחל

חצר פנימית בתוך הקמפוס

אני חושב, משמע אני קיים. או משמע אני UFM, שזה קיצור לשם האוניברסיטה


אני לומדת 4 ימים בשבוע, שעתיים כל פעם, עם מרצים שקטנים ממני בחצי, ונהנית מכל רגע. בשיעור אחד אני בונה מכונות מגניבות (יכולים לראות בעמוד הפייסבוק שלי) ובשני אני לומדת על אמנות. אז כן, אני עדיין צריכה להגיש עבודות, אבל אולי הפעם אני מוכנה יותר.

צאו ללמוד! זה ירחיב לכם את הדעת. נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון, השבוע קיבלתי לידיי בננות קצת משוגעות. דבוקות זו לזו כמקשה אחת ובעלות קליפה קשה.
אספר לכם איך היה כשיתבשלו עוד קצת. מחר.






יום שבת, 26 באוגוסט 2017

אריה הכלבה

ביום שבת לפני האחרון חזרנו הביתה לבית בלי כהבלה.
חלקכם אולי זוכרים שכתבתי עליה בעבר. מי שקרא זוכר שהכהבלה האהובה שלנו (כלבה+אהבלה=כהבלה) נמצאת איתנו באש ובמים כבר 5 שנים.
בזמן שחיות אחרות לא שרדו את החיים התזזיתיים איתנו, היא תמיד היתה ברקע (ולפעמים גם עזרה לחיות האחרות לעבור לעולם טוב יותר).
כבר 5 שנים, מאז יום ההולדת השביעי של יעל, בכורתי, הכהבלה איתנו. היא הגיעה איתנו מהרפובליקה הדומיניקנית, לישראל ואז לגואטמלה.
סימני השיניים שלה נמצאים על ספרים אהובים, בובות ברבי, ואפילו על זוג משקפיים אחד שנזרק לאחר שחירבה אותו לחלוטין.
השערות שלה עוד מתגלות על הספה, על מיטות, בפינות חדר ובתוך ספרים שהנחנו באמצע קריאה.
הפוף החום בפינת הספריה עוד מחזיק בריח שלה, כי היה אהוב עליה במיוחד ועליו נשכבה במהלך היום.
לכי, החתולה, מתרוצצת בבית, מחכה עוד שתרדוף אחריה הכהבלה ותכניס עניין להשתוללויות שלה, הליליות.
דלת המרפסת למעלה מלאה בסימני הציפורנים שלה, כשהיתה קופצת על הידית ומבקשת להיכנס.
הכניסה הביתה מרגישה בחסרונה, כשנפתחת הדלת לרווחה, ואין חשש שמא תברח הכהבלה ותקפוץ בנביחות רמות על שומר מזדמן.
הילדים בשכונה מתקרבים הביתה ללא פחד ורטט משום שאין כהבלה שתקפוץ עליהם ותמלא אותם בשערות. הם כבר התרגלו אליה, ולא יראו את נביחותיה או גודלה, ולכן היא היתה מתנפלת עליהם רק בדרישות ליטוף.
והבנות? בלילה הראשון יעל לא ישנה חצי לילה. בחצות עליתי למיטתה וחיבקתי אותה עד שנרגעה מהבכי והצליחה להירדם.
ביום השני, יעל מצאה פרפר בצבעים חום ושחור במרפסת שלה, והכריזה שאריה חזרה לביקור אחרון, בגילגול משמח של פרפר.
ביום השלישי, יערה לא הפסיקה לדבר על שאריה מתה, ועמית ביקשה ממנה שתפסיק לדבר על זה, כי זה עושה לה עצוב בלב.
ביום הרביעי הן שאלו אם זה נכון שהחלטנו להביא להם כלב חדש הביתה, כי אריה מתה והן עצובות.
אז לא, עוד לא החלטנו להביא כלב חדש הביתה, אבל כבר עיכלנו כולנו את חסרונה ואת מחזוריות החיים האכזרית.
 






להתראות כהבלה.
מתגעגעים.