יום שישי, 4 בנובמבר 2016

פוסט אחרי החגים

באמא, לפעמים אני מגזימה על באמת.
כאילו, יש לי מלא!!! לספר, ויש יגידו גם שיש לי את הזמן, אבל בזמן האחרון כל מה שהתחשק לי זה לראות ברצף את בנות גילמור (איך לא סיפרתם לי שזו סדרה כזו מגניבה???!? שיים!), ואת הסדרה החדשה 'מטומטמת' (ככה קוראים לה, זה לא אני, זה בעברית וזו סדרה מצוינת! רק לא לראות ליד הילדים, כי יש מלא קללות), וגם סתם לשחק במחשב או בטלפון במשחקים אוויליים שלא תורמים לי בכלום.
אז בינתיים צילמתי מלאן'תלפים תמונות שחסמו לי את הטלפון עד שלא נותר בו גרגר מקום, ולא כתבתי בבלוג שלי כלום.
ולכן אתם תיאלצו לקרוא על מה קרה אצלי בבית לפני חודשיים בערך.
נתחיל בפרויקט המדע המקסים של עמית. ליום ההולדת שלה (מרץ 2015, כן?) קיבלה עמית מתנה מהדודה מאמריקה (ליאת האדירה שירית), ערכה להכנת קריסטלים ובשמחה ובששון הניחה אותה בצד ושכחה ממנה מכל וכל.
ואז לפני חודשיים אסרתי עליהן לפתוח טלוויזיה (פשוט הן הפריעו לי ברצף של בנות גילמור) והיא נאלצה לחפש לעשות משהו עם עצמה. והיא מצאה את הערכה.
אז לבשנו כפפות גומי, וערבבנו חומרים כימיים מסוכנים, והחלטנו על צבעים וגוונים וגם קראנו קצת על קריסטלים מפורסמים ועובדות מעניינות.
התוצאות לפניכם:





הילדה הגאה והתוצאות




במשך שבועיים מוקמו הקריסטלים במדף עליון, וכסא מוצב לידם. יש לציין שהסלון שלי לא ראה ימים עמוסים מאלה, ובכל רגע נתון אפשר היה לראות ילדה כלשהי על כסא מחכה שהקריסטלים יצמחו. לפעמים היתה זו גם ילדה שלי. כיף.

עוד משהו שלמדתי בחודשיים האחרונים, היה איך להכין אטריות כמו של סבתא שלי. הבנות שלי מאוד אוהבות מרק עוף זך, כמו של סבתא, ומצבור שקדי המרק בסכנת הכחדה אצלי במטבח (לשימת לב המבקרים אצלי). המתכון המקורי קורא לקמח תפוח אדמה, והוא נפלא לפסח, אבל עכשיו לא פסח ואיפה לעזאזל אני אמצא עכשיו קמח תפוחי אדמה, אז עשיתי עם קמח רגיל.
החוכמה היא להכין בלילה של ביצים עם קמח ועשבי תיבול (במקרה שלי - מלח ושמיר יבש), שהיא דלילה מספיק בשביל שהאטריות יהיו דקות מספיק ואז לטגן אותן על מחבת טפלון לא משומנת (או לשמן בספריי או עם מפית נייר מחבת רגילה), לערום 3 חביתיות כל פעם, לגלגל יחד ולחתוך לרצועות.
המתכון (מקמח תפוחי אדמה, אבל אפשר להחליף, רק שימו לב לדלילות) מכאן.



התוצאה הסופית - מעולה!

















האטריות נשמרות כמה ימים במקרר, והן טעימות גם בתור אטריות למרק וגם בתור נשנוש סתם ככה. הן בקושי הספיקו להגיע למרק כי הבנות אכלו כמעט הכל.

במהלך החודשיים האחרונים חגגנו יום הולדת ואת ליל כל הקדושים ועוד פרויקטים שסיימנו בהצלחה, וחתולה חדשה בבית, אבל אני אשאיר משהו גם לפעם הבאה.

נשיקות <3 עינת

ובינתיים, קחו לכם קצת ימים של שקט

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

קלאסה במרפאת השיניים

מבין שלוש בנותיי, רק הזאטוטה היתה הולכת לישון כל לילה עם בקבוק.
היא היתה מבקשת (או דורשת, או נחושה או מתעקשת, תקראו לזה איך שתקראו) את השוקו שלה והולכת למיטה - לפעמים נרדמת מיד, לפעמים מסיימת את כל הבקבוק, מניחה בצד ונרדמת. כן, אני יודעת, הגזמתי לגמרי. הילדה גדלה בהזנחה פושעת ורשויות הרווחה מתדפקות על דלת ביתי ברגעים אלה. מזל שאני לא בבית.

בכל מקרה, השוקו עשה את שלו, ולזאטוטה בת 4 יש חורים בשיניים.
מיד פניתי למקורות יודעי דבר ושאלתי מי מהם מכיר רופא שיניים שמטפל בילדים. מסתבר שלואיסה, המורה שלי לספרדית, מטפחת אחים ובני דודים, וכולם רופאי שיניים. וכך, ביום רביעי האחרון, התייצבנו זאטוטה אחת ואנוכי במרפאתו של ד"ר פרדרס אשר באחד מהאזורים המפוארים בגואטמלה סיטי.
השכונה בה ממוקמת המרפאה הינה של בתים פרטיים, כבישים רחבים, מדרכות מסודרות, גינון מושקע ושומר בכניסה, באמצעה של העיר הסואנת. בכניסה למרפאה, מדרגות מעוצבות מובילות למעלה, בעיטור של קרמיקה מצוירת ביד וקירות הצבועים בווש חום (זה בעצם צבע חום שעשו עליו וויש). חדר הקבלה היה מפואר גם כן, עם פקידת קבלה מחויכת שהזמינה אותי לשבת על הכורסא הרכה, הרקומה גם היא בגוונים של חום, וכשביקשתי ללכת לשירותים, הכניסה אותי ביראת כבוד לחדר שירותים מעוטר במראות סביב סביב, בו אוכל גם למצוא, בעת הצורך, מי פה ומשחת שיניים. מפנק.
בהגיע תורה של הזאטוטה לשבת על כס הכבוד, נכנסנו לחדר הטיפול, שם פגש אותנו כסא מוכר עד להכאיב בצבע כתום חמרה. מול הכסא הוצב חלון רחב ידיים, ומעברו השני, קיר מעוטר במזרקה מעוצבת בסגנון קולוניאלי. זה כמובן נועד להרגיע את המטופל, היושב על כסא המחמד, ואכן זאטוטתי היתה רגועה. היא ישבה על הכסא בחדווה, צחקקה כאשר הרופא משך אותה עד למשענת הכסא כדי שתגיע עם ראשה למקום הראוי, פתחה את הפה בלי בעיה ולגמרי לא היה לה מושג. היא לא ידעה.
האמת, שהבדיקה הראשונית הזו לא היתה נוראית כל כך. גילינו שיש לה חורים בשיניים (ידענו). גילינו כמה חורים יש לה (לא ידענו). הרופא שם דבק זמני שייבש לה את השיניים ויימנע הגדלה של החורים (היא ירקה דבק למשך 10 הדקות שלאחר מכן). קבענו תור לתחילת הטיפולים לשבוע שלאחר מכן ובאנו לצאת חזרה הביתה, עם דרישה לא לאכול שעתיים שלמות.
כמעט והכתרתי את הביקור כביקור רופא שיניים הכי מוצלח שהיה לי אי פעם. גם כי לא אני זו שישבה על הכסא, וגם כי הוא היה מעוצב, נעים, מפנק. קלאסה.
אבל, רגע לפני שיצאנו מהמרפאה, קרא לי הרופא לחדרו. "אל תגידי שום דבר לגבי הזריקה המרדימה", הוא ביקש ממני, "וגם, החצאית שלך מורמת מאחורה, לא כדאי לך לצאת ככה לרחוב".

קלאסה.


עד לפדיחה הבאה, נשיקות <3 עינת

יום רביעי, 27 ביולי 2016

שלום כתה א'

אני עומדת בצד ומתבוננת.

כבר כמעט חודשיים שאני מגיעה לשיעורי הזומבה בג'ים שלנו, פעמיים בשבוע. אני פוגשת שם את אותן הנשים, מברכת אותן בבוקר טוב, אפילו מחליפה צ'וקלה עם מי שעומדת לידי (chocala - כיף) כששיר מסוים עושה לכולנו טוב על הלב וזכרנו את כל הצעדים.

אבל בהפוגות שבין השירים, כשקבוצות קבוצות חוברות להן יחדיו ומשוחחות שיחות חולין, או מתלוצצות על ענייני דיומא, אני עומדת מהצד.

זה לא שאני ביישנית במיוחד, או שאני לא דוברת את השפה. זה שאני ביישנית במעט ואני לא שוחה בשפה. אני לא מבינה את כל הבדיחות שמתרוצצות סביבי, ונראה כאילו השיחות שאני כן משתתפת בהן סובבות סביב ישראל והעברית וזה שיש לי 3 בנות מקסימות ושהן נולדו בישראל ושהן דוברות עברית.

ואני יודעת שזה רק עניין של זמן, אבל רבאק! 3 שנים אני כאן, לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

לפני כחודש אחת מהאמהות בקבוצת הקראטה של יעל ביקשה שאכין לה תיק, היא רוצה לתת במתנה למישהי מגרמניה. ישבתי והכנתי מלאן'תלפים תיקים, בגדלים שונים, בשילוב עם בדים מקומיים. הראיתי לה אותם, היא צילמה את חלקם בכדי להתייעץ עם הבת שלה, ואמרה שתגיד לי איזה היא רוצה. זה היה לפני חודש, מאז היא לא פנתה אליי שוב לגבי התיקים. אמרה לי מישהי מקומית, שלגואטמלים קשה להגיד לא תודה, והם יכולים להשאיר אותך תלוי בין שמיים לארץ עד קץ כלות.

ואני יודעת שזה רק עניין של תרבות, אבל רבאק!! 3 שנים אני כאן. לא הגיע הזמן שאשחה בחומר הלימודי??

מחר אנחנו טסים לביקור בישראל. המזוודות כבר ארוזות, הילדות כבר מוכנות, את הכלבה אוספים היום, העוזרת מודעת ללו"ז ולתפקידה בכח, המדריכים של הבנות יודעים שהבנות לא יגיעו באוגוסט לשיעורי הקראטה והבלט, המורות לספרדית ולמתמטיקה כבר נתנו שיעורים לחופשה, מתנות כבר נאספו והמקרר כבר כמעט והתרוקן, החברים והמשפחה בארץ יודעים מתי ואיפה נפגשים, וציפיות תואמו.

3 שנים שאני כאן, אני שוחה בחומר.

שוחים בחומר
נשיקות <3, עינת

ועוד משהו אחרון: אני יודעת שלא ביקרתי הרבה זמן בבלוג שלי. ממש התגעגעתי.