יום שני, 3 ביולי 2017

אופים ונהנים

אמא, אני רעבה!

זה מה שאני שומעת מהבנות שלי בזמן האחרון. וזה לא שאני מרעיבה אותן (ניסיתי, הן עושות יותר מדי רעש, אין בזה יתרון), פשוט שהן התחילו קייטנת ספורט, וכשהן חוזרות הביתה - הן רעבות. לפחות 2 מתוך ה3. השלישית עושה קייטנת בישול, אז היא לא רעבה (אני שוקלת בחיוב לשלוח את שלושתן פעם הבאה לקייטנת בישול, אולי ככה יהיה לי יותר שקט).

ככה נראה הלו"ז של קייטנת הבישול. כל יום הם מכינים אוכל ממדינה אחרת. זה נראה כאן כאילו ארה"ב היא מעצמה קולינרית לפחות כמו איטליה...

בשבוע שעבר חזרנו הביתה ושאלתי את העדר מה הן רוצות לאכול. מק'דונלדס! צעקה הזאטוטה. אין מצב, עניתי, כבר אכלתן מקדונלד'ס השבוע (כי צריך איזון בחיים ואי אפשר רק לאכול בריא כל הזמן). אז סלצ'יצ'ה! (שזה נקניקיה בספרדית, ונשמע הרבה יותר טוב ככה), צעקה הזאטוטה. סבבה, מי עוד רוצה סלצ'יצ'ה? דממה נשמעה בספסלי המכונית, מלבד מלמולי ההסכמה שהגיעו רק מהזאטוטה. אז מה אתן רוצות לאכול? שאלתי את המתבגרות שלי. סלט! ענתה האמצעית, שכנראה נמאס לה קצת מריבוי הפחמימות שמלעיטים עליה בקייטנת בישול והבכורה מיד הסכימה. אבל אני רוצה סלצ'יצ'ה! זעקה הזאטוטה. אז אכין לך אחת, עניתי לה. לא, ארבע! היא דרשה. מה פתאום? את לא תאכלי 4, אני אכין לך שלוש. אבל אני רוצה שמונה! היא זעקה. אז לא אכין לך בכלל, הקשיתי עליה. והוספתי שיעור - את מעדיפה כלום או שלוש?  כלום! היא קראה אליי מהמושב האחורי בלי להתבלבל. רגע, עצרה אותה הבכורה, כלום זה אפס. את רוצה אפס? אה....היא התחרטה, אז אני רוצה שלוש. החיים במשא ומתן.

וכך, הגעתי הביתה, הכנתי סלט וביצה ואבוקדו ושלוש נקניקיות.
וככה נראתה הצלחת של הזאטוטה אחרי ארוחת הערב.

למי שלא מבין מה הוא רואה - יש כאן ביצה וטונה ואבוקדו וסלט, וסלצ'יצ'ה. אחת. שום דבר לא נאכל. הילדה הרעבה שלי שבעה אחרי ביס אחד מכל דבר.

פעם אחרונה שאני נכנעת ללחצים חברתיים...

********
ולעניין אחר שהבטחתי לכם מהפעם הקודמת, הפדיחות הקולינריות בבית משפחת כהן, והפעם - ציפוי סוכר צבעוני.
לפני שבועיים בערך החלטתי להכין עם הבנות עוגיות סוכר בציפוי צבעוני. המטרה (מלבד אפיית העוגיות) היתה להשתמש בחותכני האותיות בעברית שקניתי לפני 4 שנים ולא היו בשימוש מאז. אז זאטוטה ואני הפשלנו שרוולים וערבבנו חומרים והכנו עוגיות (שהיו לא משהו, דרך אגב, אז אם בא לכם להכין גם - תמצאו מתכון שאתם אוהבים ותשתפו אותי, כי אני מחפשת להחליף) וחתכנו ואפינו איזה 8 מגשים של עוגיות ברוטציה, וקיררנו והכנו ציפוי סוכרי לפי המתכון בספר "עוגות ועוגיות" של פיונה פאצ'ט, מהוצאת דני ספרים.
המתכון הולך בערך ככה: כוס ורבע אבקת סוכר (אנחנו הוספנו עוד כף, לפי הצורך), כף וחצי מים פושרים וצבעי מאכל.
את אבקת הסוכר מסננים לתוך קערה, ומערבבים יחד עם המים הפושרים עד שמתקבל קרם חלק. פה הוספנו עוד קצת אבקת סוכר כי הקרם שלנו היה מימי מדי. ברגע הזה חילקנו את הקרם לשקיות ניילון והוספנו בכל שקית טיפה אחת של צבעי מאכל, סגרנו את השקית ועירבבנו היטב.
ואז זה קרה.
יעל עירבבה כל כך טוב את השקית עם קרם הסוכר האדום, שהשקית התפוצצה והמטבח זעק "רצח!!!!!"


דם!!!!!!!
רצח!!!!

הבגדים שלנו, השיער של עמית, הארונות, המקרר, השיש, הכל! התמלא בסימנים מחשידים, רק שהפעם האשמה לא היתה עליי. או שכן, אם מחשיבים גנטיקה.
יש לציין שהצבעים האחרים לא התנהגו באותה הצורה, ועד עכשיו לא החלטנו אם הפיאסקו קרה בגלל שזה צבע אדום ומרפי יודע לשחק אותה, או שזה יד המקרה (או יד היעל) שגרמה לשקית להתפוצץ לכל עבר.
את שאר העוגיות קישטנו בלי בעיה, וחיכינו שיתקרר ויתייבש לפני שהכנסנו לקופסת העוגיות. מאז כבר הספקתי להחביא את העוגיות הלא טעימות בעליל האלו מאחורי ערימה של שוקולד לינדט משובח, אבל הזאטוטה עוד מוצאת אותן לפעמים, ונהנית עד מאוד.
 
מקשטות עוגיות


מקשטות את הכיור


אז מה אתם עושים בחופש הזה? יש רעיונות לפעילויות עם הילדים שלא כוללות צוות משטרה ואיסוף ראיות? אנא, שתפו אותי!

נשיקות <3 עינת


יום שני, 5 ביוני 2017

מתי בפעם האחרונה עשית משהו לראשונה?

את המשפט למעלה, שמעתי לראשונה מפיו של גבי, המנכ"ל של חברת דנציגר ישראל, שראה אותו כתוב על קיר באחד מבתי המלון מגואטמלה.
למעשה, המשפט כל כך השפיע עליו, שבאחד החגים קיבלו כל העובדים בחברה ספל קרמיקה ועליו חרוט המשפט הזה, שלא נשכח לשאול את עצמנו בכל בוקר - מתי לאחרונה עשינו משהו בפעם הראשונה.
בתמונה - ספל קרמיקה בפוזה מגרה

אני מניחה שהכוונה שלו היתה שונה, אבל אני תמיד חייבת לקחת את הרעיונות הללו רחוק מדי, וכבר הרבה זמן שלא סיפרתי לכם על היכולת המדהימה שלי לייצר פאדיחות מושקעות. אז תקשיבו לאחרונה שלי, שלקחה את המשפט שלעיל והעמידה אותו בראש חוצות.

הכל התחיל אתמול, כשיצאתי מהבית לעבר החווה של בח"לי (בחיר ליבי, החקלאי המוכשר), יחד עם בנותיי והכהבלה, עם מיכל דלק כמעט ריק. כבר כמעט חודשיים שאני עם האוטו החדש החתיך שלי, ויכולות שריפת הדלק שלו הינם עדיין חידה בעיניי. יש שיגידו, שכשנורת הדלק נדלקת, אין צורך להתחכם וכדאי ללכת ולתדלק. לא אני. אני ראיתי שהשעון ממליץ לי לתדלק עוד 90 ק"מ, והתוכנית שלי היתה לנסוע 60, וזה מכבר רציתי לראות כמה קילומטרים יכול הרכב החתיך שלי לנסוע על מיכל שלם. אז נסעתי, והחזקתי את עצמי חזק לא לעצור באף תחנת דלק בדרך (מפוקפקת ככל שתהיה). המיכל השתנה עם הדרך. ירד ל80, ל70, ל60. עלה שוב ל70 והגיע עד 50. ואני? לא חששתי בכלל. והרי גם הצטמצמה לי הדרך, אז מה הבעיה? לחווה של הבחור הגענו עם כמעט 40 ק"מ ספייר במיכל, ו30 ק"מ נסיעה לתחנת הדלק שאליה האוטו התרגל. אוטו מפונק, כבר אמרתי?

הנה כמה תמונות מהחווה, כולל של האוטו החתיך שלי.
מסדרון הכניסה למשרדים, בפריחה מלאה

חלון לים הירוק

וואו! איזה אוטו חתיך! של מי?

צועדת על אדמה לא מוכרת

זו החממה החדשה של המוכשר הפרטי שלי. צילמתי כי אני גאה
בסוף הביקור, רגועה וטובת לב, העמסתי את הבנות הרטובות שלי (הן הביאו איתן רובי מים, אל תשאלו) ואת הכהבלה על האוטו ויצאנו לדרך. בתוכנית - לנסוע הכי רגוע שאפשר עד לתחנת הדלק הקרובה, מרחק 31 ק"מ מהחווה. בפועל - להיתקע עם מיכל ריק אחרי 19.
כן, כן. אתמול, בפעם הראשונה בחיי, נתקעתי בלי דלק באמצע שומקום. לא הישג מרשים, לכאורה, אבל כזה שידובר בו עוד רבות.
למעשה, בח"לי (שיחיה עוד שנים ארוכות, אמן) רצה לקלל אותי נמרצות, אני בטוחה, כשנאלץ לעלות על האוטו באמצע יום עבודה ולצאת לכיווני (בגשם זלעפות, כדי שיהיה מעניין) עם מיכל רזרבי, אבל במקום זאת הוא רק סינן "שתהיי בריאה", ובא.

מאוחר יותר באותו היום, ראינו את "וונדר וומן" עם גל גדות המהממת, וניסינו לנער את החוויה הזו מהזיכרון שלנו, אבל אין סיכוי. הבנות שלי יספרו עוד שנים על אותה הפעם, שאמא שלהן חשבה שהיא מסוגלת לנצח מיכל דלק.
לו רק הייתי גל גדות.

נשיקות <3 עינת

ועוד משהו אחרון: היום הצלחנו לעשות שוב משהו לראשונה, אבל על כך בפעם הבאה :)

יום חמישי, 25 במאי 2017

מתנת בת המצווה

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על מתנת בת המצווה של יעל.
כמו שאתם ודאי זוכרים, בכורתי חגגה השנה 12 חורפים (אפשר לקרוא על זה כאן). הרבה חשבתי איך לחגוג לה.
עצם העובדה שאנו לא חיים בישראל צמצמה לי את האפשרויות - אין מסיבה באולם, אין בוק תמונות או שאר הדברים שעושות בנות מצווה בישראל.
מאחר ואנו לא חברות בקבוצת התרבות הישראלית שבמרכז הקהילתי בגואטמלה סיטי, נפסלה האפשרות לחגוג יחד עם בנות גילה ו"לעלות לתורה" בטקס רב משמעות בבית הכנסת הקהילתי.
אבל מה שכן היה באמתחתי, זה הטקס היהודי והערכים המשפחתיים שחשובים לי לשמר. לכן, פניתי בשקט בשקט לבנות המשפחה שלנו וביקשתי מהן שייקחו חלק במתנת יום ההולדת של יעל.
המחשבה שעמדה מאחוריו, הוא שמשפחה יהודית מבלה זמן רב סביב שולחן האוכל - בחגים, בשבתות, במפגשים חברתיים. שולחן האוכל לא רק מרכז מסורת, אלא יצירתיות, ליכוד משפחתי וזכרונות טובים (וגם כאלה שעולים לך על העצבים, אך חיוניים בכל משפחה). יחד עם האמהות, הסבתות, הדודות, אספנו את הזיכרונות הללו ואיגדנו אותם לספר מתכונים יחיד ומיוחד, כי כל כולו הוא רק שלנו.
לאט לאט שלחו לי הדודות והסבתות מתכונים. כאלה שעברו להן בירושה במשפחה, כזה ששינו והתאימו לטעמן שלהן, כאלה שמוגשים בחגים ובשבתות, כאלה שמשפחתן הגרעינית שלהן לא תוותר עליהם. הן שלחו לי את טעם המטבח שלהן, תיבלו אותו בסיפורים והסברים, וצילחתו אותו גם בתמונות.
ואני, אני שמחתי שלעמית יש חוג בלט, כי בזמן הזה הייתי יושבת מול המחשב, מבלי שיעל תראה, ומקלידה את המתכונים במתכונת אחידה, מצרפת את התמונות המתאימות ובוחרת תמונות נוספות של יעל ושל בנות המשפחה, מתקופות שונות של חייה.
את ההדפסה עשינו בגואטמלה, משימה משעשעת בפני עצמה, כי עברית היא לא שפת המקור כאן.. הכי מצחיק היה שהייתי צריכה לזכור לבקש שאת הספר נקרא מימין לשמאל, ולא להיפך.
את טקס בת המצווה שלה, יעל חגגה עם 2 הסבתות שלה שהגיעו במיוחד יחד. סביב השולחן ישבו אחיותיה, הסבתות ואני, ולשנו חלה לשבת. יעל בירכה על הפרשת החלה לראשונה, וניהלה את הטקס בכשרון רב.
ביום שישי, כשבירכנו על החלה הראשונה שלה, הגשנו ליעל את ספר המתכונים האישי שלה "שולחן לשבט", והתרגשנו יחד איתה כשהבינה את ההשקעה שעמדה מאחוריו.

הנה כמה תמונות מהספר, שתוכלו להתרגש גם כן.




הספר והמתכון הראשון שנוסה בו - הקובנה

 מזל שיש לי עוד שנתיים שלמות לחשוב מה לעשות לבת המצווה של עמית, כי הפרויקט הזה היה מספיק גדול בשביל כל השלוש :)


נשיקות <3 עינת