יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

נרות של חנוכה

לא ייאמן ששוב הגיע חנוכה! אתם זוכרים כמה אני אוהבת את החג הזה, נכון?
אם לא - אתם יכולים לקרוא כאן כמה היללתי אותו, או כאן כמה אני מאמינה בנסים בחג הזה. ולא רק שהיללתי אותו, אלא גם צילמתי הדרכות ליצירה עם הילדים ולמבוגרים ברשומות שלעיל, אז כדאי לכם להציץ.
אחת מההדרכות היא ליצירת נרות צבעוניים וריחניים בצנצנות זכוכית שלא בא לנו לזרוק. כל הנרות כבר בערו אצלנו בבית, ומילאו את הבית בריחות של בית. או של חנות לנרות, תלוי איך מסתכלים על זה.
ולכן כשבח"לי הציע שהשנה, במקום לקנות נרות לחנוכיות, אולי נכין לבד בבית, לא התפלצתי על המקום אלא חשבתי על זה ברצינות.
"בנות!" קראתי להן בשבת בערב. "מחר אני מעירה אתכן מוקדם, אנחנו נוסעות לאנטיגואה!" התלהבתי. ונשארתי עם ההתלהבות בצד שלי של השיחה, כי התגובות היו לא נלהבות בלשון המעטה. אבל אמא!!!! מחר יום שבת!! אפשר לישון עד מאוחר!!! (מוזמנים להוסיף עוד כמה סימני קריאה כאוות נפשכם).
ולזה עניתי ב-פחחחחח, כי לישון עד מאוחר זה התחביב האהוב על הבנות שלי, והחינוך הביתי לרוב מאפשר להן להתחיל את הבוקר גם ב9.
ועדיין, למרות המחאות, יצאנו למחרת בבוקר לחפש את חנות הנרות שהעליתי בחכתי אחרי שיטוטים מרובים (של 20 דקות שלמות) ברחבי האינטרנט. תבקשו ממני לחפש עכשיו את המקום - אני לא אצליח. המקום שמצאנו חבוי עד כדי כך, שכדי למצוא אותו פיזית, הסתובבנו ברחוב וחיפשנו נר גדול תלוי מלמעלה.


רואים שם נר מצד שמאל? גם אני לא.
הגענו לחנות משפחתית קטנה, מלאה בנרות תלויים באוויר בגודל אימתני וסלים מלאים בברווזוני שעווה. זאטוטה מיד התישבה על הרצפה והתחילה לשחק, והגדולות קלטו בחושים החדים שלהן נביחות כלב ויצאו בדרישה לראות את הכלב. אף אחת מהן לא שמה קצוץ על הנרות שמסביב. חוץ ממני. אני פצחתי בסדרת שאלות לגבי חומרים ותהליך ולמידה. לכל אלה קיבלתי תשובה שלילית. מסתבר, שה"מפעל" משמר סוד משפחתי כבר למעלה מ100 שנה, ואף אחד מלבד הדורות הבאים לא ידע לעולם על סוד הכנת הנרות. אבל למה ציפיתי? גם מיקום החנות הוא סוד כמוס.
מה שכן, הבעלים מאוד התלהבה מסיפור החנוכה שלנו, וביקשה שנכתוב לה ברכה בעברית בספר המבקרים שלה, ושאלה אם אפשר חיבוק ואפילו הזילה דמעה מהתרגשות שהעם הנבחר מבקר בחנותה ומברך אותה. בתמורה, קנינו 2 נרות עבים מחומר גלם משובח ויצאנו מהחנות נרגשים.
כאילו, אני יצאתי נרגשת.
הבנות יצאו חסרות סבלנות ושאלו אם אפשר כבר לחזור הביתה כי אנטיגואה משעממת והן כבר היו פה מלא פעמים והן מכירות אותה בעל פה.
אז חזרנו הביתה, והתחלנו לעבוד.
השלב הראשון - לחתוך את הנר כדי להמיס אותו בכלים נפרדים ולצבוע כל אחד מהם בנפרד. צבעי שעווה עובדים הכי טוב עם צביעת שעווה (כי כאילו, דא!). אחרי שגירדתי בקושי רב חצי נר, גיליתי שיותר קל יהיה לי להמיס אותו בשלמותו ולשפוך לכלים את הכמות הנדרשת. את הכלים שמתי במחבת חשמלית מלאה במים, כדי שיישארו בטמפרטורה קבועה ושהשעווה לא תישרף.


2 נרות עבים וסליל כותנה אחד
15 דקות לקח לי לחצוב את המעט הזה מהנר. אבל בזבזתי קצת זמן בלחפש את זווית הצילום המושלמת, אז אולי גם קצת בגלל זה. 


הכלים בתוך המים

הכוסות הן כוסות נחושת, מה שמצטלם נורא יפה, אבל רעיון ממש גרוע כי לנקות אותם היה בלתי אפשרי. עדיף זכוכית.
אחרי שהשעווה הומסה כליל, הגיע הזמן לקפל חוטי כותנה ולחתוך אותם לאורך הרצוי. חוט כפול ייתן לנו בערה טובה יותר. הכנתי נייר אפיה על משטח העבודה והתחלתי לטבול. החוטים עברו כמה טבילות כדי ליצור עובי רצוי של נר, כשבין כל שכבה המתנתי מעט בכדי שהשעווה תתקרר קצת.





וכך, לאט לאט, החלו הנרות להתהוות ולהתעבות. הבנות צצו במטבח, כל אחת בתורה, לטבילה קצרה בשעווה. כל אחת טבלה בערך 3 פעמים.
אחרי שעתיים וחצי בערך (אבל מי סופר), 50 נרות היו שמחים ומוכנים לבעור להם בחנוכיות שלנו.


"וואו, אמא!" נכנסה עמית למטבח וראתה את התוצאה. "זה ממש קל להכין נרות! תראי כמה עשית בכלום זמן!" נכון, אמרתי. פעם הבאה - שעתיים עבודה עלייך!


הנרות שלנו דולקים בכל החנוכיות שבבית. חנוכיה לכל ילד.

שיהיה לכולנו חג של אור ושמחה ואהבה. חג חמים ונעים עם המשפחות שלנו והאהובים עלינו, חג של חוויות חדשות וזכרונות נעימים.

נשיקות <3 עינת



יום שבת, 11 בנובמבר 2017

שבוע טוב

וואו, איזה שבוע מטורף עבר עלינו.
הוא התחיל בכך שחגגנו 4 שנים בגואטמלה.
טוב, לא ממש חגגנו. אפילו לא ציינו את זה.
אולי רק בלב.
טוב, רק אני.
אבל 4 שנים. וואו!
ואז התחיל הבלגן הגדול, כאילו כדי להזכיר לי שהחיים הם חיים, ולא ממש משנה באיזה אזור חיוג או קו רוחב או שפה מדוברת.
תנו לי לנסות ולעשות לכם סדר. איך? ברשימות! הרבה זמן לא היתה לנו רשימה פה.. (רק לשם הרפרנס, הנה כמה רשימות עבר).

ביום שני יצאתי באיחור לשיעור שלי, כדי להוריד בדרך את הבלרינה בג'ים, כי היו לה חזרות גנרליות. בשיעור גיליתי שכל מה שעבדתי עליו בפרויקט האחרון שלי היה בזבוז זמן גדול, והחומר מלא האבנים הקטנטנות שקניתי לציפוי המדף שבניתי, היה החומר הלא נכון. בדרך הביתה עצרתי לקנות את החומר הנכון ומיד כשהגעתי הביתה (אחרי שטרפתי את ארוחת הערב שהבנות הכינו כי הייתי רעבה טילים), התחלתי לצפות את המדף בחומר החדש.

ביום שלישי בבוקר קמתי לעשות עוד שכבת ציפוי על המדף ויצאתי עם הקראטיסטית לשיעור הפרטי שלה. חזרתי הביתה לעבוד עוד על המדף - בעיקר להחליק ולתקן חלקים שלא צופו טוב, כי ככה זה כשאין 24 שעות טבין ותקילין בין כל שכבה. ב2 בצהריים יצאנו עם הבלרינה לכיוון האולם (שנמצא בעיר, והוא חלק מהאוניברסיטה שלי) כדי לשים אותה שם לחזרות גנרליות גנרליות. אבא שלה אסף אותה משם ב7, כי אנחנו היינו צריכות לחזור הביתה ולהתארגן שוב ליציאה לשיעור הקראטה של הבכורה. בינתיים החלקתי עוד את הציפוי הנכון.

ביום רביעי קמתי בבוקר לסיים את ההחלקה ולצבוע את המדף, וגיליתי שהספריי שיש לי לא מספיק. אז יצאתי לקנות ספריי. קניתי גם בתי מנורה וכבלים ומפסק ותקע, כי יש לי פרויקט נוסף שהייתי אמורה להגיש היום אבל קיבלנו דחיה לשבוע הבא. בינתיים גם ניגשתי לחנות הדפוס הקטנה שבמרכז המסחרי, כדי להדפיס פוסטר מאיר עיניים המתאר את הפרויקט שלי בצורה מאירת עיניים. חזרתי אחרי שעה כי היה תור בחנות הדפוס. בבית צבעתי צד אחד של הפרויקט, חיכיתי, ואז צבעתי צד שני. לא חיכיתי מספיק זמן וכבר לא היה לי איך לתקן, אז הבטחתי לעצמי להציג את המדף מהזווית הנכונה בלבד. בצהריים יצאנו לכיוון השיעור שלי, כולנו יחד, כי לבלרינה היה מופע בערב. הצגתי את המדף שלי בהצלחה גדולה. מסתבר שאני לא היחידה שנאבקה בחומר הציפוי. אני אולי היחידה שקנתה 3 חומרים עד שמצאה את הנכון, אבל אני לפחות הספקתי לצבוע (אנחת רווחה מתבקשת כרגע מקהל המאזינים). הבנות בינתיים שיחקו במכשירים האלקטרוניים שלנו. השיעור נגמר מוקדם אז הלכנו לאכול משהו קטן (נמצא כי הסאבווי טעים מאוד לבנותיי אנינות הטעם והסנביץ' טונה שלהם הוא משו משו). השארתי את הבנות על שולחנות אזור המזון לשחק טאקי והלכתי לשיעור השני שלי. אחרי פחות מ20 דקות של חמדעלך, שוחררתי מהשיעור והלכתי להכין את הבלרינה למופע. כשהגעתי לאזור טורניר הטאקי, גיליתי שלבלרינה נקרע הגרביון בתאונת שירותים מצערת, ולכן לאחר שאיפרתי אותה, יצאנו במהירות לחנות הבלט הקרובה למקום (2 ק"מ) וקנינו 2 זוגות גרביונים חדשים, ליתר ביטחון. לקח לנו 20 דקות לחזור לאוניברסיטה. הבלרינה הלחוצה נרגעה כשהגענו, ואנחנו מילאנו את הזמן באכילת ממתקים שנמכרו בכניסה לאולם, באריזות מהודרות לכבוד הבלרינות. המופע היה מוצלח פלוס פלוס, והביתה הגענו מלאות מרץ ושבעות, כי בדרך הביתה עצרנו במקדונלדס. 10 בלילה.

ביום חמישי שוב יצאנו לשיעור קראטה, קראטיסטית בכורה ואני. כשחזרנו הביתה התחלתי (שוב) לעבוד על הפרויקט האחרון אחרון שלי לסמסטר הזה, כי מה שעשיתי עד עכשיו היה זבל גמור. בצהריים הספקתי קצת לנוח, וב3 וחצי יצאנו, בלרינה אחת ואחותה הקטנה, לכיוון האוניברסיטה שלי, למופע השני. הגענו בזמן בכדי לעבור (שוב) בסאבווי ולקנות סנביצ'ים טונה לכולם ושחררנו את הבלרינה להתארגן. בינתיים זאטוטה אחת ואמא שלה (אני) הלכו לטייל בגנים הנפלאים של האוניברסיטה, והתעייפנו כמו שצריך. עד שהתחיל המופע, זאטוטה הספיקה לפרוץ בבכי מעורר רחמים לפחות פעמיים כי קניתי מתנה רק לבלרינה ולא לה, ונרגעה רק אחרי שקניתי לה שקית קטנה של ממתקים, אותם היא אכלה בחדווה. בעצם היא אכלה רק את המרשמלו. את הסוכריות החמצמצות האדומות היא פיזרה על רצפת האולם. ב9 היא כבר ישנה עליי נחרצות וכשאספנו את הבלרינה אחרי המופע, נזהרתי לא ליפול יחד איתה ממדרגות האיסוף. היא התעוררה כשהנחתי אותה באוטו.

ביום שישי לא החלפנו את הפיג'מות. בכלל. יעל בעצם כן, כי היא התקלחה בבוקר כדי שאוכל לסרק אותה היטב, כי מסתבר שיש כינים גם בגואטמלה. 

וואו.
שרדתם איתי את השבוע הזה?
אז מגיעות לכם תמונות מרגיעות של טיולים פסטורליים בשבילי האוניברסיטה.












בסוף הסיור, הבנות אמרו שהן היו שמחות להגיע כל יום ללמוד כאן. אז לקחתי את עצתן, ונרשמתי לקורסים בסמסטר הבא שתופסים לי כמעט כל יום בשבוע.

תמונה אחת אחרונה מהמופע המרגש של הבלרינה. טוב אולי שתיים.



בגדול, אני מקווה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה מלאה בשמחות כאלה תמיד.

נשיקות <3 עינת

יום רביעי, 6 בספטמבר 2017

למה צריך שיהיה חתול בבית

שבוע שעבר התקשר אליי הוגו. הוגו הוא הבעלים של חנות החיות בה אנחנו קונים מזון ושאר עניינים לבעלי החיים שלנו. החנו גם נותנת שירותי פנסיון, וטרינריה וגרומינג (שזה שם יפה יותר למקלחת לכלב). מדי חודש הוגו או מי מטעמו מתקשר להודיע לנו שהכלבה שלנו מסריחה ושהגיע הזמן לקלח אותה. כזה מין שירות הוא נותן.
אז שבוע שעבר התקשר הוגו להזכיר לנו שהגיע הזמן למקלחת החודשית של הכהבלה.
בישרתי לו את הבשורה המרה.
הוא החניק דמעה. או ככה לפחות היה נדמה לי, כי מיד אחר כך הוא שאל איזה כלב אחר לחפש לנו. עוד הוא הוסיף, כי הם הגדילו את החנו ושכדאי לנו להגיע כי יש מלא חיות חדשות.
אז ביום שבת נכנסנו לחנות החדשה, ומיד הכניסו אותנו לחדר הפרטי של הסמורים. שלושה סמורים היו לו, להוגו. 2 נקבות וזכר אחד (שכבר נמכר, שיט!). כמובן שהוצאנו אותם מהכלוב שלהם והתכרבלנו איתם נורא, וצחקנו כשהם נכנסו לי לשרוול והתהלכו לי על השכמות, וגם נגעלנו כמו שצריך כשאחד מהם הלך לפינה וחירבן. ייאמר לזכותו(ה) שהוא עשה את זה בפינה ולא על השכמות שלי.
אמא! דרשו השלוש, תקני לנו סמור! כי הוא חמוד ויש לו פרווה נעימה והוא אוכל אוכל של חתולים שכבר יש לנו ואפשר להתכרבל איתו והוא עולה רק 400$!
אוקיי, עניתי לג'ונגל הפרטי שלי, אני צריכה לחשוב על זה. בכל זאת, לא נעים להרוג 400$ והרי אנחנו מוצלחים בבית בנושא הזה.
וככה עברו להם כמה ימים שקטים. ביום ראשון הן נתנו לי לחשוב על זה. ביום שני יעל נכנסה לאינטרנט וקראה קצת על סמורים והסוגים השונים שלהם וגם אם אפשר לגדל אותם יחד עם חתולים בבית (מסתבר שאפשר). ביום שלישי הן ראו סרט מדליק על דובים וחשבו שזו חיה ממש מתוקה לגדל. אני מיד קפצתי על ההזדמנות והכרזת, דב! דב אני מוכנה לקנות לכן. אבל רק דב! לא סמור, לא כלב, דב! אם תמצאו למכירה דב בגואטמלה, אני מבטיחה לכן שאקנה אותו. ואל תדאגו, אני אסביר לאבא שלכן והוא יסכים גם. אבל אמא, קיטרה הזאטוטה, הבטחת לנו סמור! לא הבטחתי, טענתי..אוקיי! ענתה בחדווה, אז דב.
כי בינינו, מאיפה לעזאזל הן ימצאו דב למכירה?!?!
היום יעל התחילה לחפש. מסתבר שיש אתר מיוחד למי שרוצה לקנות דובים. למרבה הפלא, כשהיא הקישה את מילות החיפוש bears for sale, היא מצאה אחד. אם בא לכם גם, הנה לינק.



בתמונה: דב פנדה.
בבוקר, כשהן סיפרו לדלילה, עוזרת הבית הגיבורה שלנו, שאמא קונה להן דב, דלילה נבהלה נורא. כי היא יודעת מי ינקה אחרי הדב הזה, וזה לא אף אחת מהבנות שלי...


עד הפעם הבאה, נשיקות <3 עינת