משפחתי וחיות אחרות

פעם היינו זוג. גרנו בדירת חדר ורבע בקיבוץ וגידלנו כלבה בשם אניד.
אניד בלייטון כהן. כלבת לברדור לבנה שאהבה לקפוץ גבוה ולאכול אבנים, ולפעמים עשתה את שניהם יחד.
כשהתחתנו, אניד היתה שוכבת לידי במיטה ומרגישה את העולל המתהווה בתוכי צמוד אליה, וכשנולדה יעל היא היתה נותנת לה לטפס עליה, ולהתכרבל בתוכה ואוכלת את כל מה שלא עיכלה בעצמה.
כשנולדה עמית, אניד כבר היתה בת 12 ועייפה, והעדיפה לגור אצל הסבים. בהתחלה לא רצינו להאמין, אבל כשיום יום היא היתה קופצת מעבר לגדר הבית לעבר הואדי שבחוץ, לגובה של מטר וחצי עם נחיתה של שני מטר לפחות, אז הבנו שמקומה הוא שם, לפחות למען בריאותה.
כשעברנו לרפובליקה הדומיניקנית, אניד עברה לעולם שכולו טוב (או ככה מספרים לנו) ואנחנו ויתרנו על חיים עם כלב.
עד שיעל חגגה 7.
כשיעל חגגה 7, היא ביקשה כלב ליום ההולדת. ובח"לי היקר אמר כן. ונעזוב רגע את העובדה שלא התקיימה שיחה מקדימה, או התייעצות הורית בוגרת, או מחשבה מעמיקה בנושא. אנחנו זורמים.
ואכן, באותה השבת, נסענו לעיר, נכנסנו לחנות החיות הקרובה למלון וביקשנו כלב. רועה גרמני. נקבה אם אפשר. (הבהרה - נסיעה לעיר ארכה באותה תקופה שעתיים וחצי לערך, וכרוכה היתה בשהייה בת יומיים בבית מלון כי אחרת זה לא כיף). שעתיים וחצי אחר כך, ובדיקה רפואית קצרה, וחזרנו למלון עם גורה בת שלושה חודשים שהיום מוכרת לכולנו בשם אריה, או הכהבלה (את השם היא קיבלה בהשראת סיפורי הדרקונים שקראתי באותה תקופה, שהבנות מאוד אהבו לשמוע, אריה היא נסיכה אלפית רוכבת דרקונים. מרשים, נכון? גם הכלבה). שלושה חודשים לאחר מכן, חזרנו לישראל, והכהבלה איתנו. היא עברה איתנו לתלמי אליהו (מושב במועצה האזורית אשכול), וחירמנה את כל הכלבים שם, שכיאה למושב הסתובבו חופשי ברחובות החוליים. המזל הוא שהכי מכולם אהב אותה הכלב של השכנים, שהיה רועה בלגי אדיר מימדים, וכך נחסכו מאיתנו קרבות ועשרות כלבים הצובאים את החצר, אבל לא נחסכו מאיתנו נהרות הפיפי הארוכים שנהג להשפריץ על פינות ביתנו. מבחוץ.
ומאחר ומסתבר שרועים גרמניים הם פוריים במיוחד, ושהנקבות מתעברות מדי חודשיים שלושה (שזה המון!) החלטנו שפעם אחת הספיקה לנו, ואריה נפרדה מהרחם. עם הדור הבא סליחה.
בינתיים, הספקנו לחזור לביתנו שבערד, ואריה הספיקה להכיר את הפקחים שם, שצפו בה נכנסת לחצרות ומדגמנת חיוכים, ואף עקבו אחריה באישון לילה בכדי להוכיח שאכן היא שייכת לבית הספציפי שלנו ולכן אנו אלה שנאלץ לשלם את הקנס על שיטוט. ולכן לקחנו אותה ועזבנו לגואטמלה. פה לפקחים יש נשק! אין מצב שהיא תשוטט לבד...

כהבלה

בגואטמלה חיות המחמד הן מגוונות עד מאוד וגם זולות לרכישה הביתה. אין מן האמור לרמוז שאנחנו גם טובים בלגדל אותם.

כך עברו תחת קורת ביתנו דגים (שמתו בעקבות הפסקת חשמל לילית שהפסיקה להם את אספקת החמצן), צבי ים (שמתו לאחר שריססנו נגד זבובים והמים שלהם כנראה והורעלו), צופיות (שעפו הישר לתוך חלון ביתנו ואיבדו את ההכרה/את חייהם עם המכה),


הקטנצ'יק הזה שרד
למשך לילה, אך לא הצליח לעוף
לחופשי וכנראה שמת מרעב

 כמות מדאיגה עד מאוד של ארנבים (חלקם נאכלו ע"י הכהבלה, חלקם נאכלו ע"י אמא שלהם הארנבה המשוגעת, חלקם לא שרדו את היום הראשון של חייהם מאחר ואמם המשוגעת לא הניקה אותם או חיממה אותם וארבעה מהם בדרך נס עוד איתנו. אחת מהארבעה זו הארנבה המשוגעת),


דולסה אל גורדו דה לוקה דה חיים.
השורד היחיד שלא נאכל.

כלבת רידג'בק ותוכים.

את כלבת הרידג'בק אתם מכירים כחדווה ציידת האריות. בימים אלו היא גדלה בשקט בחוות הפרחים של בח"לי, מקפצת על רגלה המשוקמת, אוכלת צפרדעים ומפליצה שם ולא פה. מושלם.

מאחור ניתן לראות את הציידת בגודלה הנוכחי.
והיא עוד תגדל...

חדווה.
ככה היא נראתה אז..



לגבי התוכים - הם היו שניים. צ'יקו היה גדול יותר, וכנפיו היו חתוכות כך שלא יכל לעוף. בבוקר שמצאנו אותו שוכב מעולף על רצפת הכלוב, היינו מתוכננות לביקור שבועי בחוג התפירה, ובמקום זאת מיהרנו לוטרינרית שלנו. עטפנו אותו במגבת חמימה, השקינו אותו במים וחיממנו את האוטו. הוא הרים את הראש, עשה תנועות שהוא רוצה להתרומם, אבל במרפאה אזלו כוחותיו. כשהגענו מיד הצמידו לו צינורית חמצן והוטרינרית עיסתה את ריאותיו בכדי לנסות ולגרום להן לעבוד לבדן. כשזה לא עבד, הגיעה וטרינרית מתלמדת בשביל להנשים אותו מפה לפה, ליבו היה חלש אך פעל, ומדי פעם גם ניסה לתת נשימה עצמונית, אך ריאותיו קרסו ואחרי יותר משעה (!!!) החלטנו להפסיק את נסיונות ההחייאה.
 

הוטרינרית בודקת את דופק ליבו בסטטוסקופ בדמוי אריה.
כי היא רופאת חיות וכאלה..

ארכיאולוג שיחפור סביב הבית שלנו בעוד מאות שנים, יגלה שאריות של ציפורים בגדלים שונים וארנבונים בפינות שונות של הגינה.
מעניין מה הוא יחשוב על כל זה.

צ'יצ'רס. מצאנו אותו כבר מת, זה לא אנחנו הפעם.
 

מדגם מייצג.

צ'יקה התגברה על הגעגוע, והיום היא מתעופפת כמעט חופשי בבית. מקום המנוחה האהוב עליה הוא על הכתף שלי (שם היא נהנית לנשוך לי באוזן ופעם גם הוציאה לי עגיל) או על הראש שלי. לעתים אני מסתובבת איתה בבית שרה שירי פיראטים לשם השעשוע, אבל לרוב זה די מציק לי כי היא מחרבת לי את התספורת. חוץ מזה שאני מפחדת שיברח לה קקי, וזה לא נקרא מזל אם החירבון נעשה בצורה ישירה כל כך. הכי מצחיק זה לשחרר אותה ואת אריה ביחד בבית ולראות את אריה נבהלת כשהיא פותחת עליה את הפה. מנסיון - נשיכה של תוכית עלולה להיות כואבת.

זה היה במכוון לגמרי.
מיד אחרי הצילום הוא חזר למים

 

הברווזים של השכונה.
העובדה שהם לא שרדו כאן זה לא באשמתנו.
אולי חוץ מאחד.

 
 
 
 

 

את הקצאל המדהים הזה צילמנו בשמורת הטבע בה הוא נוהג לבקר.מזל ששם ולא אצלנו, כי גם ככה הוא בסכנת הכחדה.

נשיקות <3 עינת

 

ועוד משהו אחרון: עכשיו מאוד ברור מדוע בארץ עיר, באות פ', דומם - עמית בחרה "פרה מתה".