על הקשבה והשראה

"אולי נלך מחר למסעדה?" שאלתי בקול שאני מקווה שנשמע לא נואש מדי, אבל מלא בכוונה אמיתית לקצת מנוחה מהטירוף ששרר אצלנו בבית לאחרונה.
"נראה" ענה האיש, ובכך סתם את הגולל.
אנחנו מתרגלים הקשבה. הקשבה זה חשוב, לא רק למקשיב אלא גם למוקשב. לא רק לשמוע מה נאמר, אלא ממש להקשיב. עם הלב והרצון.
לשאלה אם בא לך לצאת למסעדה מחר יש 2 תשובות אפשריות - הראשונה "כן, בטח!", אינה משתמעת לשני צדדים, והכוונה היא שמחר יוצאים בערב, לבושים חגיגית, לאחר שנחנו צהריים והתקלחנו והתבשמנו והתלבשנו ממיטב מחלפותינו ואפילו הצטבענו מעט.
השניה "נראה". נראה מה? מתי אנחנו חוזרים הביתה מהעבודה? מה יש לאכול בבית? נראה אם מתחשק לנו בכלל? בקיצור, לא. כי ההיפך מכן, זה לא.
ולכן, קמתי בשישי בבוקר, התארגנתי ויצאתי למסע קניות מזורז שנועד למלא את המקרר (כי אי אפשר להכין ארוחת שישי בלי מלפפון ועגבניה..). המקרר חדש, אך לא נכנס דרך הדלת ולכן נמצא בסלון. אמנם מקרר יפה מאוד, כסוף 2 דלתות. קלאסי! אבל די צפוף לנו בסלון...אז מאוד שמחתי כשהגיע הטכנאי ופירק אותו לגורמים ודחס אותו דרך הדלת. הזאטוטה ניצלה את המקרר הפרוץ וניכסה לה "שלוק" קפוא. יש לציין שהיא נתנה אחד גם לטכנאי.
בין לבין, אני הכנתי פרגית ממולאת בפלפל קלוי, עוף ממולא בבשר וצנוברים, דג בנייר כסף עם עגבניה ובצל ירוק, גבעטש (המבטא פולני אבל התיבול העיקרי הוא כורכום) וסלט ירקות. בנוסף גם אפיתי חלות, קובנה לשבת וקוראסונים. איך אומרת בכורתי? בקטנה...
כשנכנס בח"לי בערב עם א' ב' וג' (לא מיספור אוטומטי! שמותיהם באמת נפתחים בא' ב' וג'), הוא שאל אותם אם יש מסעדה טובה יותר מזו של אשתו.
האמת, מחמיא. אבל גם לי בא לפעמים ללכת למסעדה...

 

את החמוד הזה מצאנו השבוע בגן השעשועים. "אמא, הוא רעיל! אל תגעי!" זעקה לעברי הסנביץ' האחראית. "טוב," עניתי, "אז אצלם בלי ידיים".



 

השבוע נחתה בשכונה ו', אשתו של א'. הבנות הנרגשות ניגשות אליה מדי יום ביומו לקבלה בהכנסת אורחים מעוררת הערכה. הם כל כך התרגשו מהעובדה שיש קרוב לביתם בית כמעט ישראלי (ו' היא אזרחית אמריקאית במקור) שניתן לבקרו מדי יום ולהרגיש בבית, שיומיים לאחר הנחיתה הן ארזו מזוודות ובהחלטה נחושה להעביר שם את הלילה יצאו מן הבית. במזל תפסתי אותן בדרך והפצרתי בהן לחכות עוד כמה ימים, עד שהזוג הצעיר ימצא לפחות את המצעים שלו במזוודות שטרם נפרקו...

 

המזוודה הזו ארזה את עצמה...

 יתרון גדול לכך שיש בית נוסף בשכונה שמארח את בנותיי, בצירוף עונה גשומה משגעת שמאלצת אותם להתעכב יותר מהמתוכנן, הוא שפתע פתאום מצאתי את עצמי נהנית מאחר צהריים שקט בבית.

תענוג..

 

 

ולסיום, לקראת ראש השנה, הנה כמה מהמשפטים שנתנו לי השראה השנה. אני מקווה שגם אתם תמצאו בהם קצת נחת.

 



החיבוקים שלך הם הבית שלי.
התמונה הזו היא שומר המסך בטלפון שלי, כך שכל פעם שאני מרימה את הטלפון (למשחק בעיקר..), אני מחבקת איזו ילדה.
לרוב זו אחת משלי.

תזכורת. תמידית. חבק יותר צעק פחות.
זה הולך טוב עם ההחלטה הכללית שלי להפסיק לצעוק השנה.
ושיהיה לי בהצלחה.

ואחרון חביב, במילון סריגה באה לפני עבודות הבית.
ותחשבו על זה...

 

נשיקות <3 עינת

 

ועוד דבר אחרון:  בשבוע האחרון, לאחר מאורעות הפיצה, צירפה בתי האמצעית לערימת הבובות שעל מיטתה גם דלי ורוד. היא טוענת שעוזרת לה לישון הידיעה, שקרוב קרוב אליה יש לה איפה להקיא...