יום שני, 21 במרץ 2016

החיים מלאים בבחירות וברירות

אחותי הקטנה בהריון.
טוב, היא לא ממש קטנה כבר, בכל זאת חודש תשיעי, אבל עדיין. קטנה. 
כשילדתי את הבכורה שלי, היא ליוותה אותי כל ההריון ובחדר הלידה. היא היתה חלק מרכזי בתחילת החיים המשפחתיים שלי. ואז, כשהבכורה היתה בת 5, עזבנו הכל ועברנו לרפובליקה הדומיניקנית. עברנו כי רצינו לחוות עולם אחר, ללמד את הילדות דרך היומיום שפה חדשה, תרבות חדשה. עזבנו כי רצינו לנסות ולהצליח בקנה מידה אחר, גדול יותר.
שינינו את אזור הזמן שלנו, את אזור הנוחות שלנו. למדנו איך משפחה אחת קטנה יכולה להסתדר הרחק ממטבח של אמא, מחיבוקים של אבא, מהשיחות עם האחים, ממפגשים מנחמים עם חברים. 
כשנכנסנו להרפתקה הזו, לרילוקיישן, ידענו שבצמוד לרווח הגדול עבור המשפחה שלנו, אנחנו גם מוותרים על משהו.
אנחנו מוותרים על חגים משפחתיים עם הסבא-סבתא-דודים-אחיינים. אנחנו מוותרים על מפגשי אחר הצהריים עם החברות של הילדות.
אנחנו מוותרים על יציאה לפאב, ישיבה בבית קפה, שיחת טלפון עם חברה.

אנחנו מוותרים על קשרים קטנטנים שנרקמים לנו בחדרי הלב ומחברים אותנו אחד לשני.

ארוחות השבת המשותפות, הילדים שגדלים וצמחים סביבנו, הבדיחות, הצחוקים, המחלות, הבכי. כל תהפוכות היומיום שעוברות עלינו, כל אלה נרשמים בתוכנו ועולים, כזכרונות משותפים שקושרים אותנו זה לזו.

בביקור האחרון שלנו בארץ הצלחנו לבלות עם היקרים לנו חודש וקצת. ראיתי בשמחה איך הבנות שלי משחקות עם בני הדודים שלהן וצוברות זכרונות. יוצרות חוויות שאותן יוכלו לשחזר. קושרות את נימי הלב.
 ראיתי גם את הגעגועים שלהן. את הגעגועים לבית שהשאירו בגואטמלה, את הגעגועים לבית שהשאירו בישראל.
"אמא," אמרה לי יעל בנסיעה לישראל, "אני אוהבת ככה. שיש לי בית גם בגואטמלה וגם בישראל". את מבינה, היא פירטה מאוחר יותר, יש לי חברים בישראל ואני מתגעגעת אליהם, ויש לי חברים בגואטמלה ואני מתגעגעת אליהם.

כי הבית זה המקום, בו שוכן הגעגוע.

אני אוהבת אותך, אחותי הקטנה, ומתגעגעת מאוד.
עמוק עמוק, נימי לבי קשורים בשלך, והזיכרון שלנו הוא אחד.



<3 עינת

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

מקסימה! מרגש מאוד (:

אמא יוצרת אמר/ה...

תודה רבה :)
הרשומה הזו ישבה לי כבר כמה זמן בלב.
נחמד לשחרר אותה 3>