צבים. לחופש נולדו.

 זוכרים אתמול שסיפרתי לכם על החששות שלי מהמעבורת בדרך לצפון גואטמלה?

אז זהו, שהשבוע התבדיתי. השבוע נסענו לחוף הים בדרום.  המעבורת בדרך לצפון? זו לא היתה מעבורת. אולי מעבורונת. קטנה, קטנה. פיצפונת. כי בשבוע האחרון העמסנו את האוטו על קנו מעץ, ובמשך 20 דקות השטנו אותו על פני תעלת הימים. הנוף הפסטורלי מסביב והשקיעה הנפלאה ברקע לא הקלה ולו במעט על ההיסטריה הקלה שאחזה בי בכל פעם שהימאי האמיץ שהשיט אותנו נעמד בגבורה בירכתי הקנו וניווט אותו עם הרגל. זו מעבורת!!

 

 

 

משאית תובלה או חנות מכולת ניידת?

 הכל התחיל במייל תמים שבח"לי (בחיר ליבי) שלח לי, ובו מסופר על...רגע...חכו לזה..בניית מתח...פסטיבל צבים!!!

כן, כן! סוף שבוע שלם של פסטיבל שמיועד לצבי ים. אני אישית מאוד אוהבת צבי ים. אפילו גידלנו 2 צבים בבית שלא שרדו את קצב החיים המשפחתי (או אולי את הריסוסים התכופים נגד זבובים שהרעילו להם את המים באקווריום. אולי). ולכן לא התמהמהתי, ולאחר חיפוש מדוקדק באינטרנט מצאתי לנו את המלון עם חוות הדעת החיוביות ביותר באזור והזמנתי לנו חדר משפחתי.

גילוי נאות - זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מנסים סופ"ש לחוף האוקיינוס השקט. בפעם הראשונה זה היה ביקור ספונטני שהוציא אותנו באמצע הלילה מהבית, והביא אותנו בחצות הליל למלון היחיד שמצאנו שזורמים בו מים חמים. הפעם האזור היה קצת שונה והמלון ההוא לא היה כזה מוצלח, אז החלטנו לנסות את מזלנו במלון חדש במונטהריקו (שם היה הפסטיבל. הוא גם היה בהוואי אבל חשבתי שזה קצת רחוק לנו לסוף שבוע. רק אחר כך גיליתי שהוואי זו עיר נופש בהמשך הכביש).

וכך, שמחות ומרוצות, ארזנו בנות הבית את חפצינו ויצאנו בשבת בצהריים לאסוף את אבא מהעבודה ולנסוע לים.

הדרכים בגואטמלה לא מתוחזקות כראוי. האמת היא שקצת קשה לתחזק אותן כשמדי חצי שנה לא מפסיק לרדת גשם, ובחצי שנה הנותרת יורד כל יומיים. הדבר גורם בדרך כלל לבורות בכביש, או במקרה של הדרך למונטהריקו - עמקים קטנים ומסביבם אספלט. אך לא בורות קטנים (או גדולים) יעצרו אותנו מלהגיע לים! ולא קבוצת הנשים שעמדו על הדרך ונופפו לנו בידיהם יגרמו לנו להאט! אבל הבור הענק שפוצץ לנו צמיג בהחלט כן. וכך מצאנו את עצמנו, באמצע דרך ללא שוליים, מחליפים גלגל. זאת אומרת - הבנות ואני יושבות באוטו, הזאטוטה משחקת בחלונות האוטומטיים ו"הבנות" (כפי שהיא קוראת לאחיותיה הגדולות) שרות שירי פסטיגל מאחורה, ובח"לי האמיץ מתחמק ממכוניות חולפות ומחליף גלגל.

את הצמיג הקרוע החלפנו בעיירה צ'ימולילה. או צ'ימילולילה. או משהו כזה. בפנצ'ריה. ומיד המשכנו בדרכנו, שמחים וטובי לבב לעבר חווית הפסטיבל. הוויז הבטיח לנו נסיעה של שעתיים, או שעה אם נבחר ללכת במעבורת, וכך הטלטלנו בדרך מרובת מהמורות עד לסירת הקנו שלעיל.

את הדרך חזרה תיכננו קצת אחרת...

 

האוקיינוס השקט הוא לא שקט בכלל, וגלים שוצפים קצפו סביבנו בזרמים רבים.
כמובן שהבנות נהנו מכל רגע.

החול שחור בזכות ההרים הוולקניים שמסביב.
הוא גם בקושי יוצא ומתנקה מבגדי הים אחר כך..



רציתי לכתוב כמה קשה היה לישון במלון בלי מקלחת חמה, עם מיטות לא נוחות ומוסיקה רועשת כל הלילה. במקום זה אני אציין את הגינון הנפלא והשירות האישי שקיבלנו שם.

 

 

הצבים ששיחררנו לחופשי, יחזרו בעוד שנתיים לחוף, להטיל את ביציהם.

או אז, בהינתן שמצב הכבישים יטופל, או שיהיה לנו רכב 4X4, נחזור גם אנחנו.



הזריחה בדרך לשחרור.
אחד מהרגעים היותר מוצלחים בסופ"ש הזה.

 

חמודיייייםם!!



תראו אותם רצים לים! חמודים!!

 

 



"תראי, אמא! ילדה קבורה בחול!"
מוח קרימינלי בגיל עשר מינוס..

נשיקות <3 עינת

 

ועוד דבר אחרון: בדרך חזרה הביתה, גילינו שגם הקרטר נדפק, וכל השמן ברח לנו מהאוטו. אחרי שעתיים שבהם חיכינו שיזרום כל השמן החוצה, הדבקנו את החור, חיכינו שיתייבש הדבק ומילאנו שמן חדש (ושוב, אנחנו במונח הפיוטי של המילה. בח"לי), ביקש האיש היקר שפעם הבאה שאדבר איתו על צבים, זה יהיהאך ורק במרק.