יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

נרות של חנוכה

לא ייאמן ששוב הגיע חנוכה! אתם זוכרים כמה אני אוהבת את החג הזה, נכון?
אם לא - אתם יכולים לקרוא כאן כמה היללתי אותו, או כאן כמה אני מאמינה בנסים בחג הזה. ולא רק שהיללתי אותו, אלא גם צילמתי הדרכות ליצירה עם הילדים ולמבוגרים ברשומות שלעיל, אז כדאי לכם להציץ.
אחת מההדרכות היא ליצירת נרות צבעוניים וריחניים בצנצנות זכוכית שלא בא לנו לזרוק. כל הנרות כבר בערו אצלנו בבית, ומילאו את הבית בריחות של בית. או של חנות לנרות, תלוי איך מסתכלים על זה.
ולכן כשבח"לי הציע שהשנה, במקום לקנות נרות לחנוכיות, אולי נכין לבד בבית, לא התפלצתי על המקום אלא חשבתי על זה ברצינות.

"בנות!" קראתי להן בשבת בערב. "מחר אני מעירה אתכן מוקדם, אנחנו נוסעות לאנטיגואה!" התלהבתי. ונשארתי עם ההתלהבות בצד שלי של השיחה, כי התגובות היו לא נלהבות בלשון המעטה. אבל אמא!!!! מחר יום שבת!! אפשר לישון עד מאוחר!!! (מוזמנים להוסיף עוד כמה סימני קריאה כאוות נפשכם).
ולזה עניתי ב-פחחחחח, כי לישון עד מאוחר זה התחביב האהוב על הבנות שלי, והחינוך הביתי לרוב מאפשר להן להתחיל את הבוקר גם ב9.
ועדיין, למרות המחאות, יצאנו למחרת בבוקר לחפש את חנות הנרות שהעליתי בחכתי אחרי שיטוטים מרובים (של 20 דקות שלמות) ברחבי האינטרנט. תבקשו ממני לחפש עכשיו את המקום - אני לא אצליח. המקום שמצאנו חבוי עד כדי כך, שכדי למצוא אותו פיזית, הסתובבנו ברחוב וחיפשנו נר גדול תלוי מלמעלה.


רואים שם נר מצד שמאל? גם אני לא.
הגענו לחנות משפחתית קטנה, מלאה בנרות תלויים באוויר בגודל אימתני וסלים מלאים בברווזוני שעווה. זאטוטה מיד התישבה על הרצפה והתחילה לשחק, והגדולות קלטו בחושים החדים שלהן נביחות כלב ויצאו בדרישה לראות את הכלב. אף אחת מהן לא שמה קצוץ על הנרות שמסביב. חוץ ממני. אני פצחתי בסדרת שאלות לגבי חומרים ותהליך ולמידה. לכל אלה קיבלתי תשובה שלילית. מסתבר, שה"מפעל" משמר סוד משפחתי כבר למעלה מ100 שנה, ואף אחד מלבד הדורות הבאים לא ידע לעולם על סוד הכנת הנרות. אבל למה ציפיתי? גם מיקום החנות הוא סוד כמוס.
מה שכן, הבעלים מאוד התלהבה מסיפור החנוכה שלנו, וביקשה שנכתוב לה ברכה בעברית בספר המבקרים שלה, ושאלה אם אפשר חיבוק ואפילו הזילה דמעה מהתרגשות שהעם הנבחר מבקר בחנותה ומברך אותה. בתמורה, קנינו 2 נרות עבים מחומר גלם משובח ויצאנו מהחנות נרגשים.
כאילו, אני יצאתי נרגשת.
הבנות יצאו חסרות סבלנות ושאלו אם אפשר כבר לחזור הביתה כי אנטיגואה משעממת והן כבר היו פה מלא פעמים והן מכירות אותה בעל פה.
אז חזרנו הביתה, והתחלנו לעבוד.
השלב הראשון - לחתוך את הנר כדי להמיס אותו בכלים נפרדים ולצבוע כל אחד מהם בנפרד. צבעי שעווה עובדים הכי טוב עם צביעת שעווה (כי כאילו, דא!). אחרי שגירדתי בקושי רב חצי נר, גיליתי שיותר קל יהיה לי להמיס אותו בשלמותו ולשפוך לכלים את הכמות הנדרשת. את הכלים שמתי במחבת חשמלית מלאה במים, כדי שיישארו בטמפרטורה קבועה ושהשעווה לא תישרף.


2 נרות עבים וסליל כותנה אחד
15 דקות לקח לי לחצוב את המעט הזה מהנר. אבל בזבזתי קצת זמן בלחפש את זווית הצילום המושלמת, אז אולי גם קצת בגלל זה. 


הכלים בתוך המים

הכוסות הן כוסות נחושת, מה שמצטלם נורא יפה, אבל רעיון ממש גרוע כי לנקות אותם היה בלתי אפשרי. עדיף זכוכית.
אחרי שהשעווה הומסה כליל, הגיע הזמן לקפל חוטי כותנה ולחתוך אותם לאורך הרצוי. חוט כפול ייתן לנו בערה טובה יותר. הכנתי נייר אפיה על משטח העבודה והתחלתי לטבול. החוטים עברו כמה טבילות כדי ליצור עובי רצוי של נר, כשבין כל שכבה המתנתי מעט בכדי שהשעווה תתקרר קצת.





וכך, לאט לאט, החלו הנרות להתהוות ולהתעבות. הבנות צצו במטבח, כל אחת בתורה, לטבילה קצרה בשעווה. כל אחת טבלה בערך 3 פעמים.
אחרי שעתיים וחצי בערך (אבל מי סופר), 50 נרות היו שמחים ומוכנים לבעור להם בחנוכיות שלנו.


"וואו, אמא!" נכנסה עמית למטבח וראתה את התוצאה. "זה ממש קל להכין נרות! תראי כמה עשית בכלום זמן!" נכון, אמרתי. פעם הבאה - שעתיים עבודה עלייך!


הנרות שלנו דולקים בכל החנוכיות שבבית. חנוכיה לכל ילד.

שיהיה לכולנו חג של אור ושמחה ואהבה. חג חמים ונעים עם המשפחות שלנו והאהובים עלינו, חג של חוויות חדשות וזכרונות נעימים.

נשיקות <3 עינת



אין תגובות: