אריה הכלבה

ביום שבת לפני האחרון חזרנו הביתה לבית בלי כהבלה.

חלקכם אולי זוכרים שכתבתי עליה בעבר. מי שקרא זוכר שהכהבלה האהובה שלנו (כלבה+אהבלה=כהבלה) נמצאת איתנו באש ובמים כבר 5 שנים.
בזמן שחיות אחרות לא שרדו את החיים התזזיתיים איתנו, היא תמיד היתה ברקע (ולפעמים גם עזרה לחיות האחרות לעבור לעולם טוב יותר).
כבר 5 שנים, מאז יום ההולדת השביעי של יעל, בכורתי, הכהבלה איתנו. היא הגיעה איתנו מהרפובליקה הדומיניקנית, לישראל ואז לגואטמלה.
סימני השיניים שלה נמצאים על ספרים אהובים, בובות ברבי, ואפילו על זוג משקפיים אחד שנזרק לאחר שחירבה אותו לחלוטין.
השערות שלה עוד מתגלות על הספה, על מיטות, בפינות חדר ובתוך ספרים שהנחנו באמצע קריאה.
הפוף החום בפינת הספריה עוד מחזיק בריח שלה, כי היה אהוב עליה במיוחד ועליו נשכבה במהלך היום.
לכי, החתולה, מתרוצצת בבית, מחכה עוד שתרדוף אחריה הכהבלה ותכניס עניין להשתוללויות שלה, הליליות.
דלת המרפסת למעלה מלאה בסימני הציפורנים שלה, כשהיתה קופצת על הידית ומבקשת להיכנס.
הכניסה הביתה מרגישה בחסרונה, כשנפתחת הדלת לרווחה, ואין חשש שמא תברח הכהבלה ותקפוץ בנביחות רמות על שומר מזדמן.
הילדים בשכונה מתקרבים הביתה ללא פחד ורטט משום שאין כהבלה שתקפוץ עליהם ותמלא אותם בשערות. הם כבר התרגלו אליה, ולא יראו את נביחותיה או גודלה, ולכן היא היתה מתנפלת עליהם רק בדרישות ליטוף.
והבנות? בלילה הראשון יעל לא ישנה חצי לילה. בחצות עליתי למיטתה וחיבקתי אותה עד שנרגעה מהבכי והצליחה להירדם.
ביום השני, יעל מצאה פרפר בצבעים חום ושחור במרפסת שלה, והכריזה שאריה חזרה לביקור אחרון, בגילגול משמח של פרפר.
ביום השלישי, יערה לא הפסיקה לדבר על שאריה מתה, ועמית ביקשה ממנה שתפסיק לדבר על זה, כי זה עושה לה עצוב בלב.
ביום הרביעי הן שאלו אם זה נכון שהחלטנו להביא להם כלב חדש הביתה, כי אריה מתה והן עצובות.
אז לא, עוד לא החלטנו להביא כלב חדש הביתה, אבל כבר עיכלנו כולנו את חסרונה ואת מחזוריות החיים האכזרית.

להתראות כהבלה.

מתגעגעים.