יום שבת, 29 באוגוסט 2015

הורה ברירת המחדל, כתבת אורח

לפני כמה זמן נתקלתי באינטרנט בכותבת שלא הכרתי.
היא כותבת בלוג על חיי משפחה בת 5 נפשות ומאוד מאוד הזכירה בדבריה את חיי שלי.
ולכן, מיד ביקשתי ממנה רשות להופיע אצלי בבלוג והיא הסכימה!
גבירותיי ורבותיי - קבלו את מרדית'!

הורה ברירת המחדל
האם אתה הורה ברירת המחדל? אם היית צריך לחשוב על זה, כנראה אתה לא. היית יודע אם כן. תאמין לי. הורה ברירת המחדל הוא זה שאחראי לצרכיהם הרגשיים, הפיזיים והלוגיסטיים של ילדיו. זהירות ספוילר: זה בדרך כלל ההורה עם הרחם.
בפעם הראשונה שהבנתי שאני היא הורה ברירת המחדל היתה כשבתנו הראשונה נמנמה צהריים, ודן ואני צבענו את חדר האורחים. כשהיא בכתה, הוא לא עצר ולו לרגע את מה שעשה בשביל לקחת ולטפל בה. באותו הזמן, שנינו עבדנו מחוץ לבית והיינו מעורבים באותו פרויקט ביתי. היינו שווים במערכה, טוב, אם לא מחשיבים את העובדה שאני זו שנשאתי אותה בקרבי והזנתי אותה במשך 9 חודשים, מה שהפך אותי לשווה-יותר-מכדי-להיות-מחדל-בתחומה. ובאותו רגע חשבתי לעצמי, טוב - זו ממש חוצפה.



מה זה בכלל הורה ברירת המחדל?
14 שנה אחר כך, ואני עדיין הורה ברירת המחדל. היום אני עובדת חצי משרה מהבית בעסקי הייעוץ שלי, אז זה קצת יותר הגיוני, אבל זה עדיין די חוצפה. אמא, אמא, אמא, אמאאא, אמא, אמוש, אייימא, אמא. משך.כל.היום. אני ממלאה את צרכי שלושת הילדים שלנו: הרשמה לחוגים ולפעילויות, לוגיסטיקת הסעות, קביעת תורים לרופאים מסוגים שונים, ענייני חברים ובנים, רגשות פגועים, פעילויות אחר הצהריים בבית הספר, קניית מתנות, תספורות, קניות בגדים, וכתיבת פתקי תודה רבה - שמבחינתי זה לגמרי עבודת השטן. בנוסף אני גם זו שמארגנת את הארונות בעונות המתחלפות ובודקת מה עוד מתאים ומה לא. זו, לדוגמא, היא מטלה מזופתת אותה מכיר רק הורה ברירת המחדל.
הורי ברירת המחדל מכירים את שמותיהם של המורים של ילדיהם, את כולם. הם אלה שממלאים טפסים רשמיים, כולל זה האורך 20 דפים ומיועד לאשר את משחקו של הילד בקבוצת הכדורגל בבית הספר, ודורש שבועת דם בכדי שלא תתבע את בית הספר ברגע שהילד יחטוף זעזוע מוח. כי הוא יחטוף זעזוע מוח. הם מקשיבים לסיפורים מייגעים ומשעממים על משחקים בשיעורי הספורט, שאינם מגיעים לשום פואנטה. הם מאייתים מילים, תמידית. הם יודעים כמה נייר עטיפה יש בבית. להורה ברירת המחדל אין יומן משלה, אלא אחד שמלא בפעילויות הרבות של כל שאר בני הבית ברמה שגורמת לראשה להתפוצץ. הם מכירים נוטריון. הם רוכשים בריסטולים בחבילה של 10. הם טרחו ובנו מערכת יחסים נאמנה עם המזכירות של בית הספר. הם יודעים מה מידות הבגדים של ילדיהם, כולל מידת הנעליים, השם ישמור.




קריאה להורה הגיבוי
ודרך אגב, הבלוג הזה האא בשום אופן אינו תחרות בין הבעל והאשה לגבי מי סובל יותר. בעלי הוא מפרנס ברירת המחדל, מכסח הדשא ברירת המחדל והורג העכבישים ברירת המחדל, וביחד כולם מספקים את אותו המתח וחוסר הסיפוק והוא מוזמן לכתוב על זה בלוג. הוא גם עוזר בצורה מדהימה ובעל ואבא מעולה. אבל, להגנתי, הדשא והעכבישים לא קוראים "אייייימאא" מאה פעם ביום, והבוס שלו לא מגיע איתו לחופשות. רק אומרת. והוא יהיה הראשון להגיד שאני קיבלתי את החצי הקצר של המקל. הפנים שלו מתכרכמות כשאני רק מספרת לו על חלק קטן מהדברים שעשיתי היום. אז, הוא עוזר המון. אבל, במונחים של לוגיסטיקה ומטלות אדמיניסטרציה, הוא הורה הגיבוי.


מקריות
ישנו הבדל מסוים בין הורה ברירת המחדל להורה הגיבוי. לבתי לילי יש שיעור ג'אז בימי שני. אני יודעת שהיא תגיע לשם וחזרה הביתה, למרות שלגרייסי יש טניס בדיוק באותן השעות. הלוגיסטיקה היא עליי. אין בעיה. לפעמים דן מתקשר אליי באומרו שהוא רוצה לעזור. שיחות אלו מתחילות בדרך כלל בשאלה "באיזו שעה לילי יוצאת מהשיעור?" כבר אני רוצה להכות אותו בפרצוף. זו אותה השעה כמו בכל שבוע! ובזמן שהוא מפטפט איתי קלילות על איך הוא יכול "לעזור", אני מראה לג'ורג' הבוכה איך להשאיל בחיסור, מושג שילד בכתה ב' לא מסוגל להבין בכלל, מכינה ארוחת ערב (טוב, בסדר, מרתיחה פסטה), ומנסה להחזיר אימייל אחרון הקשור לעבודה. אז, לעתים, מסתדר לדן בלו"ז העבודה שלו, ולו"ז ההתעמלות שלו, לחזור הביתה דרך הסטודיו לריקוד של לילי בדיוק בשעה שהיא מסיימת את שיעור הג'אז שלה. עוזר? כן. הורה ברירת מחדל? לא. הורה ברירת המחדל לא מסתמך על מקריות.


מקלחת
להיות הורה ברירת המחדל, לפחות במקרה שלי, לא כרוך בכך שהבעל אדיוט, אלא בכך שילדים אינם שוקלים קירבה או רגישות כשהם קוראים לעזרה. הם קוראים להורה ברירת המחדל. לי. כבר יצא שהייתי במקלחת וענדתי לבתי שרשרת. היא נכנסה למקלחת בעוברה דרך חדר השינה, עוברת את בעלי בדרך וישר אליי. סיפור אמיתי. אפילו שבעלי קרא "היי..אני פה!". עשיתי בדיוק 5 מקלחות בביתי מבלי שנקראתי לעזרת ילדיי. ניפחתי בלונים במקלחת, פתחתי קשרים בנעליים, שמתי פלסטרים, חתמתי על תעודות וסירקתי שיער. אני יודעת...למה לא לנעול את הדלת? אני טיפשה. אבל הם יצליחו להיכנס בכל זאת. אני בטוחה בזה.


עומס מידע
עזבו אתכם מאוטוסטרדת המידע, הורה ברירת המחדל הוא הסטארט-אפ הרציני בתחום עיבוד המידע ושיחזורו. מבלי לשים לב, אנו הולכים בבית ורושמים לנו במוחנו היכן כל דבר נמצא. אנו רואים גומיה על רצפת המקלחת ותת-המודע שלנו יודע שפיסת מידע זו תהיה הכרחית בעתיד הקרוב בכדי למנוע התפרצות של מתבגרת. פעם היית בקליפורניה לענייני עבודה והתקשרו אליי מהבית לשאול איפה נעלי הספורט של ג'ורג'. והחלק הגרוע ביותר היה שידעתי את התשובה. השטויות שהורי ברירת המחדל מאפסנים במוחם שווים לכמות היין שהיא שותה. יותר מדי.


אוהל הסגר
מה שהכי מטריד הוא, שנראה ואין להורה ברירת המחדל אפשרות אמיתית לברוח. הם לא מקבלים חופש אלא אם כן הם פיזית מרחיקים עצמם מהמשפחות שלהם... וזורקים את הפלאפון שלהם לאיזה אגם. אפילו כשהם כן יוצאים לסוף-שבוע חופש, הם משאירים אחריהם רשימה מפורטת של פעילויות יומיומיות מאורגנות לפי שעה עם הוראות. הם מארגנים הסעות, מפגשי משחק עם חברים, ומשאירים מתנת יום-הולדת עטופה. הורה הגיבוי? פשוט יוצא מהבית. מדהים, הם פשוט מנשקים אותנו לשלום ויוצאים מהבית. קיביני.... אוקיי, נשימה עמוקה. עכשיו רצינות. החלום היחיד שנותר להורה ברירת המחדל הוא להידבק במחלה מדבקת ביותר-לא מסכנת חיים. אבל, גם אז, אנו יודעים שהילדים ימצאו דרך להיכנס לאוהל ההסגר שלנו בשביל שנפתח להם צנצנת.


הישרדות המינים
תראו, הורות היא קשה לכל המשתתפים, ושני ההורים תורמים בדרכים משמעותיות. אני מקבלת את זה. כדאי לזכור גם שאני לא מומחית בהורות. אני יושבת במטבח שלי, לובשת גרביים נוחות, כותבת על הרעיון המיתולוגי שמוחי קדח, הורה ברירת המחדל, בגלל שרבות חשבתי מדוע אני מותשת כל כך. אני לגמרי מאמינה שהורה ברירת המחדל הכרחי להישרדות המינים. אחרת, ילדים היו נשכחים בפינות, עושים מה שבא להם, וכל העסק היה מתפרק. אבל זה לא משנה את העובדה שההיקף והמשקל של ניהול כל כך הרבה אנשים וחייהם, מגיע עם עייפות מנטלית ורגשית עצומה, עייפות הייחודית רק להורה ברירת המחדל. מגיע לו שיבינו אותו..ושיקראו לו בשם!
אחרת, אנו נהיה אלה שנעשה מה שבא לנו'



הערת כותבת: כן, הורי ברירת המחדל יכולים להיות גברים! ואל דאגה, בעלי מאוד אוהב את הבלוג הזה...הוא מצהיר בריש גלי שהוא נרגש שלעולם לא ייאלץ לדעת היכן יש בבית ניר עטיפה. כל אחד מאיתנו מקבל בשמחה את תפקידו בבית.

הערת מתרגמת: גם אני.

את מרדית' תוכלו לקרוא בבלוג שלה www.mblazoned.com ותוכלו למצוא אותה בפייסבוק או בטוויטר


נשיקות <3 עינת

אין תגובות: